,
הכפילות הזאת 
את הכפילות אפשר לקלוט כבר מהניק שלך. פעמיים מאיה - למה? כי את חשה שאת שתיים בתוך אחת? זו שבסדר וזו שלא ולכן לא מגיע לה חיים טובים ובריאים?
כפי שכבר הבנתי מזמן זו טעות נוראית לחשוב שהבעיה היא רק המשקל שלנו. זה נכון רק אצל אנשים שיש להם בעיה בריאותית שיצרה את עודף השומן - בלוטת התריס, לבלב וגנטיקה חזקה במיוחד ועוד צרות.
אצל אנשים רבים זה שילוב של בעיה רפואית שלא עלו עליה והרגלים לא טובים.
ואצל רבים לא פחות - זה שילוב של הרגלים רעים וסבל מיחסי אנוש איומים. אוכל הופך בקלות למנחם. כולנו יודעים את זה. התקשורת מלמדת אותנו שאנחנו טיפוסים לקויים אם יש לנו עודף משקל אפילו קליל (כל מה שלא תואם דוגמנית מורעבת ואנורקטית).
האמת, לפחות אצלי, היא שהשומן הוא מעטפת הגנה מפני עולם שמאוד התאכזר אליי. וכבר יצא לי לכתוב על זה רבות (ראי ההודעה שלי בטאג ליין).
אי אפשר לרזות סתם בלי ניסיון עמוק להבין למה אנחנו פונים לאוכל. צריך להיכנס לשדה המוקשים הרגשי הזה לפרק בעדינות מוקש אחר מוקש. וזה לא קל.
מתי את אוכלת? שימי לעצמך שלט על המקרר ששואל "האם את רעבה עכשיו?". אני גיליתי שאני אוכלת בזמן דיווחים על פיגועים, כשאני פגועה מאנשים, כשאני משועממת, כשקר לי, כשאני רואה סרט מתח או סרט שבו הגיבור עובר חוויה לא טובה, או כשיש ממתקים או מאפים בבית. אז אני פשוט מרגישה דחף לגמור הכול מהארונות. לא נחה אחרת. זה כנראה בגלל החוסר שהיה בבית כשגדלתי. אם לא טעמתי לא היה נשאר שום דבר אחרי חצי שעה.
רק בזכות טיפול (מתנה שנתתי לעצמי) הצלחתי לפרק חלק מהמוקשים האלה. על השאר אני עדיין עובדת.
מה קרה אצלך בחיים? מי מרעיל לך את הנשמה?
קחי זמן. הסתכלי עמוק ובדקי: האם את אוכלת ארוחות מסודרות? האם את קונה דברים שאת יודעת שיובילו לפרץ אכילה לא נשלט? מי מעצבן אותך? מי לוחץ על כפתורים שהתקין אצלך בעצמו?
זה תהליך. ולכן את צריכה גם ללמוד לסלוח לעצמך. אני אתן לך דוגמא: לזוג הורים יש שני ילדים. אחד בן עשר ואחד בן עשרה חודשים. האם את חושבת שהם כועסים על התינוק בגלל שהוא לא מסדר את החדר שלו לבד?
בטח שלא. כי הם יודעים שהוא עדיין לא יכול. גם את עדיין לא יכולה בכל מיני תחומים. אפילו שהמעטפת החיצונית אומרת לך שאת כבר ממש גדולה. אל תענישי את עצמך על כך שאת בתחילת הדרך. מבחינת הבנת הכאב הפנימי ואיך לשמור על ההישגים שיהיו לך וכבר יש לך - את בדיוק כמו התינוק. לכן ייתכן מאוד שאחרי שתתחזקי בפנים דיאטנית פתאום כן תתאים או כל דבר אחר שלא עבד קודם.
עוד דבר שעזר לי לחוש טוב - לצאת להליכות. הפכתי את הספורט מעונש לתענוג. הכנתי קלטות של מוזיקה שעושה לי כיף בנשמה והתחלתי בקצב שלי, בלי שפיטה מיותרת והשוואה לאחרים.
שנני כל יום: את מיוחדת. אין עוד כמוך בכל העולם. אז תני לעצמך צ'אנס ואל תשווי את עצמך לזרים שלא חוו רבע ממה שאת עברת.
בואי לכאן מתי שאת צריכה - כשטוב וכשפחות טוב. ויופי שמצאת לך את התמיכה שאת צריכה.
בהצלחה,
אלוניס
המדרגה הנמוכה ביותר שהגעתי אליה...
תמיד ידעתי שכמויות האוכל שאני אוכלת הם לא נורמליות, אך התעקשתי לחשוב שאכילתי באותו רגע נתון, אולי אינה בשליטה, אך ברגע שארכוש את האופי החזק שדרוש לי, אוכל לגבור על נטייה זו ואף להכחידה. אך במקום זאת הימים של האכילה המבוקרת הלכו והתמעטו והפכו לרחוקים יותר זה מזה. ככל שניסיתי להתגבר על המחלה, כך נחשלתי והמצב אף הורע. את חוסר השליטה בפי פירשתי שאני חסרת יכולת, חסרת רצון וחלשת אופי. מצבור רגשות אלה הביאו אותי להאשמה עצמית ואחרים באכילה הכפייתית שלי, שינאה עצמית והתנתקות מגופי ומחשבותיי. כמו כל הבלמסנים למיניהם, האכילה הכפייתית לא באה לידי ביטוי רק באוכל,אלא בכל תחומי חיי. הנתניה הבלתי מוגבלת לסביבה על חשבון עצמי, לקיחת אחריות על כתפיי, הרצון לרצות את כולם, ושכולם יאהבו אותי,עטית מסיכה על פניי שהכל בסדר ועוד... כל אלה היו ניסיונות לכסות על הרגשת האומללות, השינאה העצמית הפחד והבדידות שאפפה אותי. בשלב מסוים שהבנתי שאני לא יכולה להמשיך יותר והיה בי הרצון לשנות, אך לא ידעתי איך. לא יכולתי להפסיק לאכול. לא חשוב כמה זמן נמנעתי מאכילה כפייתית, כמה מיומנת הייתי, לא משנה מתי ואיזה דיאטות עשיתי, לכמה דיאטיקניות פניתי, כמה ק"מ רצתי על הליכונים בחדרי כושר-הנטיות הבלתי נורמליות(תכיפות וכמויות) חזרו- ובגדול. זה לא רק המאכלים והרגלי האכילה הלקויים שהושרשו במשך השנים בקרבי, זה ההרגל, האופי, הצורך הגופני הנפשי והפיזי-האוכל הוא הטבע השני שלי. אינני יכולה להתכחש לכך יותר:האוכל שאני מתה עליו-הורג אותי!! אני חולה במחלה שגורמת לי ל לקבור את הכעס והפחד ולאכול את עצמי על כך-מבפנים. זאת הייתה בריחתי ממה שהיה לי קשה לשאת. היום נכנעתי, אני לא מנהלת מלחמות עם עצמי-אני מודה בפה מלא-אני אכלנית כפייתית. אני חסרת אונים מול האוכל. זה לא שאני לא רוצה להפסיק לאכול, זה לא שאני לא רוצה לשנות הרגלים-אני לא תמיד יכולה לעשות זאת-ובטח שלא לבד!!!(לקח לי 27 שנה להגיע למסקנה הזאת) יש מאיה שרוצה להרזות ולשנות ועושה הכל בשביל זה, ויש מחבלת בתוכי שלא רוצה להיפרד מהאוכל ומחבלת במאמצי. היום אני מקבלת ששניהם חיים בתוכי(-נולדתי איתם, וקרוב לודאי שאמות איתם). אני רק מודה לאל שהגעתי לקבוצת התמיכה(או.איי)ושהם נותנים לי את הכוח והחכמה להתמודד איתם.
אני מתחברת לכל מילה שכתבת.....גם לגבי או אי.....ותודה שאת כאן 
הכפילות הזאת
את הכפילות אפשר לקלוט כבר מהניק שלך. פעמיים מאיה - למה? כי את חשה שאת שתיים בתוך אחת? זו שבסדר וזו שלא ולכן לא מגיע לה חיים טובים ובריאים? כפי שכבר הבנתי מזמן זו טעות נוראית לחשוב שהבעיה היא רק המשקל שלנו. זה נכון רק אצל אנשים שיש להם בעיה בריאותית שיצרה את עודף השומן - בלוטת התריס, לבלב וגנטיקה חזקה במיוחד ועוד צרות. אצל אנשים רבים זה שילוב של בעיה רפואית שלא עלו עליה והרגלים לא טובים. ואצל רבים לא פחות - זה שילוב של הרגלים רעים וסבל מיחסי אנוש איומים. אוכל הופך בקלות למנחם. כולנו יודעים את זה. התקשורת מלמדת אותנו שאנחנו טיפוסים לקויים אם יש לנו עודף משקל אפילו קליל (כל מה שלא תואם דוגמנית מורעבת ואנורקטית). האמת, לפחות אצלי, היא שהשומן הוא מעטפת הגנה מפני עולם שמאוד התאכזר אליי. וכבר יצא לי לכתוב על זה רבות (ראי ההודעה שלי בטאג ליין). אי אפשר לרזות סתם בלי ניסיון עמוק להבין למה אנחנו פונים לאוכל. צריך להיכנס לשדה המוקשים הרגשי הזה לפרק בעדינות מוקש אחר מוקש. וזה לא קל. מתי את אוכלת? שימי לעצמך שלט על המקרר ששואל "האם את רעבה עכשיו?". אני גיליתי שאני אוכלת בזמן דיווחים על פיגועים, כשאני פגועה מאנשים, כשאני משועממת, כשקר לי, כשאני רואה סרט מתח או סרט שבו הגיבור עובר חוויה לא טובה, או כשיש ממתקים או מאפים בבית. אז אני פשוט מרגישה דחף לגמור הכול מהארונות. לא נחה אחרת. זה כנראה בגלל החוסר שהיה בבית כשגדלתי. אם לא טעמתי לא היה נשאר שום דבר אחרי חצי שעה. רק בזכות טיפול (מתנה שנתתי לעצמי) הצלחתי לפרק חלק מהמוקשים האלה. על השאר אני עדיין עובדת. מה קרה אצלך בחיים? מי מרעיל לך את הנשמה? קחי זמן. הסתכלי עמוק ובדקי: האם את אוכלת ארוחות מסודרות? האם את קונה דברים שאת יודעת שיובילו לפרץ אכילה לא נשלט? מי מעצבן אותך? מי לוחץ על כפתורים שהתקין אצלך בעצמו? זה תהליך. ולכן את צריכה גם ללמוד לסלוח לעצמך. אני אתן לך דוגמא: לזוג הורים יש שני ילדים. אחד בן עשר ואחד בן עשרה חודשים. האם את חושבת שהם כועסים על התינוק בגלל שהוא לא מסדר את החדר שלו לבד? בטח שלא. כי הם יודעים שהוא עדיין לא יכול. גם את עדיין לא יכולה בכל מיני תחומים. אפילו שהמעטפת החיצונית אומרת לך שאת כבר ממש גדולה. אל תענישי את עצמך על כך שאת בתחילת הדרך. מבחינת הבנת הכאב הפנימי ואיך לשמור על ההישגים שיהיו לך וכבר יש לך - את בדיוק כמו התינוק. לכן ייתכן מאוד שאחרי שתתחזקי בפנים דיאטנית פתאום כן תתאים או כל דבר אחר שלא עבד קודם. עוד דבר שעזר לי לחוש טוב - לצאת להליכות. הפכתי את הספורט מעונש לתענוג. הכנתי קלטות של מוזיקה שעושה לי כיף בנשמה והתחלתי בקצב שלי, בלי שפיטה מיותרת והשוואה לאחרים. שנני כל יום: את מיוחדת. אין עוד כמוך בכל העולם. אז תני לעצמך צ'אנס ואל תשווי את עצמך לזרים שלא חוו רבע ממה שאת עברת. בואי לכאן מתי שאת צריכה - כשטוב וכשפחות טוב. ויופי שמצאת לך את התמיכה שאת צריכה. בהצלחה, אלוניס
וואוו אלוניס....כמה שאת צודקת.....
דרך אגב איזה מוזיקה את שומעת?
אני מתחברת לכל מילה שכתבת.....גם לגבי או אי.....ותודה שאת כאן
ואפרופו או אי.....
הנה קישור לכתבה שהופיעה במעריב על או אי
המדרגה הנמוכה ביותר שהגעתי אליה...
תמיד ידעתי שכמויות האוכל שאני אוכלת הם לא נורמליות, אך התעקשתי לחשוב שאכילתי באותו רגע נתון, אולי אינה בשליטה, אך ברגע שארכוש את האופי החזק שדרוש לי, אוכל לגבור על נטייה זו ואף להכחידה. אך במקום זאת הימים של האכילה המבוקרת הלכו והתמעטו והפכו לרחוקים יותר זה מזה. ככל שניסיתי להתגבר על המחלה, כך נחשלתי והמצב אף הורע. את חוסר השליטה בפי פירשתי שאני חסרת יכולת, חסרת רצון וחלשת אופי. מצבור רגשות אלה הביאו אותי להאשמה עצמית ואחרים באכילה הכפייתית שלי, שינאה עצמית והתנתקות מגופי ומחשבותיי. כמו כל הבלמסנים למיניהם, האכילה הכפייתית לא באה לידי ביטוי רק באוכל,אלא בכל תחומי חיי. הנתניה הבלתי מוגבלת לסביבה על חשבון עצמי, לקיחת אחריות על כתפיי, הרצון לרצות את כולם, ושכולם יאהבו אותי,עטית מסיכה על פניי שהכל בסדר ועוד... כל אלה היו ניסיונות לכסות על הרגשת האומללות, השינאה העצמית הפחד והבדידות שאפפה אותי. בשלב מסוים שהבנתי שאני לא יכולה להמשיך יותר והיה בי הרצון לשנות, אך לא ידעתי איך. לא יכולתי להפסיק לאכול. לא חשוב כמה זמן נמנעתי מאכילה כפייתית, כמה מיומנת הייתי, לא משנה מתי ואיזה דיאטות עשיתי, לכמה דיאטיקניות פניתי, כמה ק"מ רצתי על הליכונים בחדרי כושר-הנטיות הבלתי נורמליות(תכיפות וכמויות) חזרו- ובגדול. זה לא רק המאכלים והרגלי האכילה הלקויים שהושרשו במשך השנים בקרבי, זה ההרגל, האופי, הצורך הגופני הנפשי והפיזי-האוכל הוא הטבע השני שלי. אינני יכולה להתכחש לכך יותר:האוכל שאני מתה עליו-הורג אותי!! אני חולה במחלה שגורמת לי ל לקבור את הכעס והפחד ולאכול את עצמי על כך-מבפנים. זאת הייתה בריחתי ממה שהיה לי קשה לשאת. היום נכנעתי, אני לא מנהלת מלחמות עם עצמי-אני מודה בפה מלא-אני אכלנית כפייתית. אני חסרת אונים מול האוכל. זה לא שאני לא רוצה להפסיק לאכול, זה לא שאני לא רוצה לשנות הרגלים-אני לא תמיד יכולה לעשות זאת-ובטח שלא לבד!!!(לקח לי 27 שנה להגיע למסקנה הזאת) יש מאיה שרוצה להרזות ולשנות ועושה הכל בשביל זה, ויש מחבלת בתוכי שלא רוצה להיפרד מהאוכל ומחבלת במאמצי. היום אני מקבלת ששניהם חיים בתוכי(-נולדתי איתם, וקרוב לודאי שאמות איתם). אני רק מודה לאל שהגעתי לקבוצת התמיכה(או.איי)ושהם נותנים לי את הכוח והחכמה להתמודד איתם.
כבר אמרתי לך שאני אוהבת אותך. אוהבת יותר ויותר... 
הכפילות הזאת
את הכפילות אפשר לקלוט כבר מהניק שלך. פעמיים מאיה - למה? כי את חשה שאת שתיים בתוך אחת? זו שבסדר וזו שלא ולכן לא מגיע לה חיים טובים ובריאים? כפי שכבר הבנתי מזמן זו טעות נוראית לחשוב שהבעיה היא רק המשקל שלנו. זה נכון רק אצל אנשים שיש להם בעיה בריאותית שיצרה את עודף השומן - בלוטת התריס, לבלב וגנטיקה חזקה במיוחד ועוד צרות. אצל אנשים רבים זה שילוב של בעיה רפואית שלא עלו עליה והרגלים לא טובים. ואצל רבים לא פחות - זה שילוב של הרגלים רעים וסבל מיחסי אנוש איומים. אוכל הופך בקלות למנחם. כולנו יודעים את זה. התקשורת מלמדת אותנו שאנחנו טיפוסים לקויים אם יש לנו עודף משקל אפילו קליל (כל מה שלא תואם דוגמנית מורעבת ואנורקטית). האמת, לפחות אצלי, היא שהשומן הוא מעטפת הגנה מפני עולם שמאוד התאכזר אליי. וכבר יצא לי לכתוב על זה רבות (ראי ההודעה שלי בטאג ליין). אי אפשר לרזות סתם בלי ניסיון עמוק להבין למה אנחנו פונים לאוכל. צריך להיכנס לשדה המוקשים הרגשי הזה לפרק בעדינות מוקש אחר מוקש. וזה לא קל. מתי את אוכלת? שימי לעצמך שלט על המקרר ששואל "האם את רעבה עכשיו?". אני גיליתי שאני אוכלת בזמן דיווחים על פיגועים, כשאני פגועה מאנשים, כשאני משועממת, כשקר לי, כשאני רואה סרט מתח או סרט שבו הגיבור עובר חוויה לא טובה, או כשיש ממתקים או מאפים בבית. אז אני פשוט מרגישה דחף לגמור הכול מהארונות. לא נחה אחרת. זה כנראה בגלל החוסר שהיה בבית כשגדלתי. אם לא טעמתי לא היה נשאר שום דבר אחרי חצי שעה. רק בזכות טיפול (מתנה שנתתי לעצמי) הצלחתי לפרק חלק מהמוקשים האלה. על השאר אני עדיין עובדת. מה קרה אצלך בחיים? מי מרעיל לך את הנשמה? קחי זמן. הסתכלי עמוק ובדקי: האם את אוכלת ארוחות מסודרות? האם את קונה דברים שאת יודעת שיובילו לפרץ אכילה לא נשלט? מי מעצבן אותך? מי לוחץ על כפתורים שהתקין אצלך בעצמו? זה תהליך. ולכן את צריכה גם ללמוד לסלוח לעצמך. אני אתן לך דוגמא: לזוג הורים יש שני ילדים. אחד בן עשר ואחד בן עשרה חודשים. האם את חושבת שהם כועסים על התינוק בגלל שהוא לא מסדר את החדר שלו לבד? בטח שלא. כי הם יודעים שהוא עדיין לא יכול. גם את עדיין לא יכולה בכל מיני תחומים. אפילו שהמעטפת החיצונית אומרת לך שאת כבר ממש גדולה. אל תענישי את עצמך על כך שאת בתחילת הדרך. מבחינת הבנת הכאב הפנימי ואיך לשמור על ההישגים שיהיו לך וכבר יש לך - את בדיוק כמו התינוק. לכן ייתכן מאוד שאחרי שתתחזקי בפנים דיאטנית פתאום כן תתאים או כל דבר אחר שלא עבד קודם. עוד דבר שעזר לי לחוש טוב - לצאת להליכות. הפכתי את הספורט מעונש לתענוג. הכנתי קלטות של מוזיקה שעושה לי כיף בנשמה והתחלתי בקצב שלי, בלי שפיטה מיותרת והשוואה לאחרים. שנני כל יום: את מיוחדת. אין עוד כמוך בכל העולם. אז תני לעצמך צ'אנס ואל תשווי את עצמך לזרים שלא חוו רבע ממה שאת עברת. בואי לכאן מתי שאת צריכה - כשטוב וכשפחות טוב. ויופי שמצאת לך את התמיכה שאת צריכה. בהצלחה, אלוניס
אלוניס ילדה חכמה. אי אפשר שלא להסכים עם כל מילה... 
וואוו אלוניס....כמה שאת צודקת.....
דרך אגב איזה מוזיקה את שומעת?
מוזיקה לרגליים ולנשמה 
החלק הקצבי של האוסף של ג'ורג' מייקל, האוסף של אדמה רוח ואש, שני הדיסקים האחרונים של קיילי מינוג, שירים משנות השמונים שאספתי בקלטת מכמה דיסקים שמסתובבים אצלי בבית - בעיקרון דוראן דוראן, מועדון תרבות ועוד כמה כאלה.
הרגליים פשוט ממשיכות הלאה. זה בעיקר עוזר בעליות קשות.
הערב הלכתי 40 דק' ומחר בבוקר אני בשיעור השני של סטודיו סי.
איך אצלך? חזרת לעלות ברגל את הקומות המפורסמות?
מקווה שהולך לך טוב (תרתי משמע),
אלוניס
המדרגה הנמוכה ביותר שהגעתי אליה...
תמיד ידעתי שכמויות האוכל שאני אוכלת הם לא נורמליות, אך התעקשתי לחשוב שאכילתי באותו רגע נתון, אולי אינה בשליטה, אך ברגע שארכוש את האופי החזק שדרוש לי, אוכל לגבור על נטייה זו ואף להכחידה. אך במקום זאת הימים של האכילה המבוקרת הלכו והתמעטו והפכו לרחוקים יותר זה מזה. ככל שניסיתי להתגבר על המחלה, כך נחשלתי והמצב אף הורע. את חוסר השליטה בפי פירשתי שאני חסרת יכולת, חסרת רצון וחלשת אופי. מצבור רגשות אלה הביאו אותי להאשמה עצמית ואחרים באכילה הכפייתית שלי, שינאה עצמית והתנתקות מגופי ומחשבותיי. כמו כל הבלמסנים למיניהם, האכילה הכפייתית לא באה לידי ביטוי רק באוכל,אלא בכל תחומי חיי. הנתניה הבלתי מוגבלת לסביבה על חשבון עצמי, לקיחת אחריות על כתפיי, הרצון לרצות את כולם, ושכולם יאהבו אותי,עטית מסיכה על פניי שהכל בסדר ועוד... כל אלה היו ניסיונות לכסות על הרגשת האומללות, השינאה העצמית הפחד והבדידות שאפפה אותי. בשלב מסוים שהבנתי שאני לא יכולה להמשיך יותר והיה בי הרצון לשנות, אך לא ידעתי איך. לא יכולתי להפסיק לאכול. לא חשוב כמה זמן נמנעתי מאכילה כפייתית, כמה מיומנת הייתי, לא משנה מתי ואיזה דיאטות עשיתי, לכמה דיאטיקניות פניתי, כמה ק"מ רצתי על הליכונים בחדרי כושר-הנטיות הבלתי נורמליות(תכיפות וכמויות) חזרו- ובגדול. זה לא רק המאכלים והרגלי האכילה הלקויים שהושרשו במשך השנים בקרבי, זה ההרגל, האופי, הצורך הגופני הנפשי והפיזי-האוכל הוא הטבע השני שלי. אינני יכולה להתכחש לכך יותר:האוכל שאני מתה עליו-הורג אותי!! אני חולה במחלה שגורמת לי ל לקבור את הכעס והפחד ולאכול את עצמי על כך-מבפנים. זאת הייתה בריחתי ממה שהיה לי קשה לשאת. היום נכנעתי, אני לא מנהלת מלחמות עם עצמי-אני מודה בפה מלא-אני אכלנית כפייתית. אני חסרת אונים מול האוכל. זה לא שאני לא רוצה להפסיק לאכול, זה לא שאני לא רוצה לשנות הרגלים-אני לא תמיד יכולה לעשות זאת-ובטח שלא לבד!!!(לקח לי 27 שנה להגיע למסקנה הזאת) יש מאיה שרוצה להרזות ולשנות ועושה הכל בשביל זה, ויש מחבלת בתוכי שלא רוצה להיפרד מהאוכל ומחבלת במאמצי. היום אני מקבלת ששניהם חיים בתוכי(-נולדתי איתם, וקרוב לודאי שאמות איתם). אני רק מודה לאל שהגעתי לקבוצת התמיכה(או.איי)ושהם נותנים לי את הכוח והחכמה להתמודד איתם.
מודעות ונכונות ללקיחת יוזמה הם צעד ראשון בדרך לשינוי המצב. מה ששתפת כאן
מדבר לדעתי אל כולנו ונותן לנו כח והשראה לפריצת דרך אישית לכל אחד. תודה ששתפת אותנו.
ואפרופו או אי.....
הנה קישור לכתבה שהופיעה במעריב על או אי
אני מכיר אותו !!!!
הוא עבר שינוי מדהים ולא רק במשקל גופו
אלא גם בדרך השונה שלמד להסתכל ולהתייחס לחיים.
יש אנשים שלא מוצאים את עצמם כלל בתוכנית הזו
ויש אנשים שהתוכנית השפיעה להם על כל החיים.
עלי זה לא השפיע
אבל בהחלט ממליץ להתנסות בכמה מפגשים.
ענקון
הכפילות הזאת
את הכפילות אפשר לקלוט כבר מהניק שלך. פעמיים מאיה - למה? כי את חשה שאת שתיים בתוך אחת? זו שבסדר וזו שלא ולכן לא מגיע לה חיים טובים ובריאים? כפי שכבר הבנתי מזמן זו טעות נוראית לחשוב שהבעיה היא רק המשקל שלנו. זה נכון רק אצל אנשים שיש להם בעיה בריאותית שיצרה את עודף השומן - בלוטת התריס, לבלב וגנטיקה חזקה במיוחד ועוד צרות. אצל אנשים רבים זה שילוב של בעיה רפואית שלא עלו עליה והרגלים לא טובים. ואצל רבים לא פחות - זה שילוב של הרגלים רעים וסבל מיחסי אנוש איומים. אוכל הופך בקלות למנחם. כולנו יודעים את זה. התקשורת מלמדת אותנו שאנחנו טיפוסים לקויים אם יש לנו עודף משקל אפילו קליל (כל מה שלא תואם דוגמנית מורעבת ואנורקטית). האמת, לפחות אצלי, היא שהשומן הוא מעטפת הגנה מפני עולם שמאוד התאכזר אליי. וכבר יצא לי לכתוב על זה רבות (ראי ההודעה שלי בטאג ליין). אי אפשר לרזות סתם בלי ניסיון עמוק להבין למה אנחנו פונים לאוכל. צריך להיכנס לשדה המוקשים הרגשי הזה לפרק בעדינות מוקש אחר מוקש. וזה לא קל. מתי את אוכלת? שימי לעצמך שלט על המקרר ששואל "האם את רעבה עכשיו?". אני גיליתי שאני אוכלת בזמן דיווחים על פיגועים, כשאני פגועה מאנשים, כשאני משועממת, כשקר לי, כשאני רואה סרט מתח או סרט שבו הגיבור עובר חוויה לא טובה, או כשיש ממתקים או מאפים בבית. אז אני פשוט מרגישה דחף לגמור הכול מהארונות. לא נחה אחרת. זה כנראה בגלל החוסר שהיה בבית כשגדלתי. אם לא טעמתי לא היה נשאר שום דבר אחרי חצי שעה. רק בזכות טיפול (מתנה שנתתי לעצמי) הצלחתי לפרק חלק מהמוקשים האלה. על השאר אני עדיין עובדת. מה קרה אצלך בחיים? מי מרעיל לך את הנשמה? קחי זמן. הסתכלי עמוק ובדקי: האם את אוכלת ארוחות מסודרות? האם את קונה דברים שאת יודעת שיובילו לפרץ אכילה לא נשלט? מי מעצבן אותך? מי לוחץ על כפתורים שהתקין אצלך בעצמו? זה תהליך. ולכן את צריכה גם ללמוד לסלוח לעצמך. אני אתן לך דוגמא: לזוג הורים יש שני ילדים. אחד בן עשר ואחד בן עשרה חודשים. האם את חושבת שהם כועסים על התינוק בגלל שהוא לא מסדר את החדר שלו לבד? בטח שלא. כי הם יודעים שהוא עדיין לא יכול. גם את עדיין לא יכולה בכל מיני תחומים. אפילו שהמעטפת החיצונית אומרת לך שאת כבר ממש גדולה. אל תענישי את עצמך על כך שאת בתחילת הדרך. מבחינת הבנת הכאב הפנימי ואיך לשמור על ההישגים שיהיו לך וכבר יש לך - את בדיוק כמו התינוק. לכן ייתכן מאוד שאחרי שתתחזקי בפנים דיאטנית פתאום כן תתאים או כל דבר אחר שלא עבד קודם. עוד דבר שעזר לי לחוש טוב - לצאת להליכות. הפכתי את הספורט מעונש לתענוג. הכנתי קלטות של מוזיקה שעושה לי כיף בנשמה והתחלתי בקצב שלי, בלי שפיטה מיותרת והשוואה לאחרים. שנני כל יום: את מיוחדת. אין עוד כמוך בכל העולם. אז תני לעצמך צ'אנס ואל תשווי את עצמך לזרים שלא חוו רבע ממה שאת עברת. בואי לכאן מתי שאת צריכה - כשטוב וכשפחות טוב. ויופי שמצאת לך את התמיכה שאת צריכה. בהצלחה, אלוניס
אלוניס יקרה שולח לך חיבוק ענקי !!!!
המדרגה הנמוכה ביותר שהגעתי אליה...
תמיד ידעתי שכמויות האוכל שאני אוכלת הם לא נורמליות, אך התעקשתי לחשוב שאכילתי באותו רגע נתון, אולי אינה בשליטה, אך ברגע שארכוש את האופי החזק שדרוש לי, אוכל לגבור על נטייה זו ואף להכחידה. אך במקום זאת הימים של האכילה המבוקרת הלכו והתמעטו והפכו לרחוקים יותר זה מזה. ככל שניסיתי להתגבר על המחלה, כך נחשלתי והמצב אף הורע. את חוסר השליטה בפי פירשתי שאני חסרת יכולת, חסרת רצון וחלשת אופי. מצבור רגשות אלה הביאו אותי להאשמה עצמית ואחרים באכילה הכפייתית שלי, שינאה עצמית והתנתקות מגופי ומחשבותיי. כמו כל הבלמסנים למיניהם, האכילה הכפייתית לא באה לידי ביטוי רק באוכל,אלא בכל תחומי חיי. הנתניה הבלתי מוגבלת לסביבה על חשבון עצמי, לקיחת אחריות על כתפיי, הרצון לרצות את כולם, ושכולם יאהבו אותי,עטית מסיכה על פניי שהכל בסדר ועוד... כל אלה היו ניסיונות לכסות על הרגשת האומללות, השינאה העצמית הפחד והבדידות שאפפה אותי. בשלב מסוים שהבנתי שאני לא יכולה להמשיך יותר והיה בי הרצון לשנות, אך לא ידעתי איך. לא יכולתי להפסיק לאכול. לא חשוב כמה זמן נמנעתי מאכילה כפייתית, כמה מיומנת הייתי, לא משנה מתי ואיזה דיאטות עשיתי, לכמה דיאטיקניות פניתי, כמה ק"מ רצתי על הליכונים בחדרי כושר-הנטיות הבלתי נורמליות(תכיפות וכמויות) חזרו- ובגדול. זה לא רק המאכלים והרגלי האכילה הלקויים שהושרשו במשך השנים בקרבי, זה ההרגל, האופי, הצורך הגופני הנפשי והפיזי-האוכל הוא הטבע השני שלי. אינני יכולה להתכחש לכך יותר:האוכל שאני מתה עליו-הורג אותי!! אני חולה במחלה שגורמת לי ל לקבור את הכעס והפחד ולאכול את עצמי על כך-מבפנים. זאת הייתה בריחתי ממה שהיה לי קשה לשאת. היום נכנעתי, אני לא מנהלת מלחמות עם עצמי-אני מודה בפה מלא-אני אכלנית כפייתית. אני חסרת אונים מול האוכל. זה לא שאני לא רוצה להפסיק לאכול, זה לא שאני לא רוצה לשנות הרגלים-אני לא תמיד יכולה לעשות זאת-ובטח שלא לבד!!!(לקח לי 27 שנה להגיע למסקנה הזאת) יש מאיה שרוצה להרזות ולשנות ועושה הכל בשביל זה, ויש מחבלת בתוכי שלא רוצה להיפרד מהאוכל ומחבלת במאמצי. היום אני מקבלת ששניהם חיים בתוכי(-נולדתי איתם, וקרוב לודאי שאמות איתם). אני רק מודה לאל שהגעתי לקבוצת התמיכה(או.איי)ושהם נותנים לי את הכוח והחכמה להתמודד איתם.
מאיה בהצלחה בהמשך הדרך 
טוב לקרוא אותך.
ענקון
עבור לעמוד
,
