אני בבעיה רצינית

אני פשוט לא קניתי שום דבר והתדהמה בבית בעיצומה ונראה לי שלא תהיה ברירה אלא לקנות דברים מחר. כל בקבוק קולה,כל ממתק או חטיף שאני אקנה יהיו פיתוי אדיר וברור לי שאני לא אנוח עד שכל הארונות יתרוקנו. את לא לבד. הפיתרון היחיד שנראה באופק הוא לקנות מכנסיים במידה גדולה יותר ולזרוק את המשקל לפח כדי לא לגלות את גודל האסון אחרי החגים. ספרי לי איך הלך. בדרך כלל אחרי שההמולה שוככת אני מכריחה את עצמי, עם כל הצער, לזרוק את כל השאריות והאריזות החצי פתוחות לפח כדי שאני לא אהיה הפח. מקווה שמשהו ממה שכתבתי יעזור.

שירי, מקווה שלא את בעצמך, כי אז הייתי אומר לך להעיף הכל לפח, וכפארה על הכסף שזה עלה. אז וודאי יש מישהו בבית שמרגיש שלא כולם צריכים להיות "בעונש" (וכמובן שלאכול נכון זה ההיפך מלהיות בעונש), אבל מי שרזה לא מבין את זה. ואולי הגיע הזמן לשיחה רצינית עם בני המשפחה בנושא מקווה שיהיה לך הכוח לעמוד בכל אותם פיתויים, לעבור את "הימים הנוראים" האלה של הרבה שהייה בבית בשלום, ובכך להיכנס ברגל ימין לשנה החדשה שנה טובה

אם את מוזמנת לערב החג, תכיני חבילה יפה ותביאי למזמינים, ואם את מזמינה, תכיני חבילות ותחלקי למי שיבוא אליך. אני משערת שכל הממתקים זה מחבילות שי שקיבלת/ם ולא מיוזמה שלך. פעם הייתי מאוד שמחה על חבילות השי שהייתי מקבלת, אבל היום אני מתייחסת אליהן כאל מטען חבלה, כן, ממש כך. פעם הייתי פותחת אותן מיד לבדוק מה יש, והייתי מתחילה לרדת על השקדים המצופים בהתחלה, אחר כך על השוקולדים הטובים, ובסוף גם על הפרלינים המגעילים שבעצם אני בכלל שונאת, אבל בלהט האכילה לא הייתי יכולה להפסיק. עכשיו, יש לי חבילת גדולה סגורה שאפילו לא פתחתי, כי אני מכירה את עצמי, ואם אני אתחיל עם שקדון מצופה אחד אני אגמור עם גועל נפש. אז זהו, החבילה מחכה ליום שאוזמן לגיסתי, והיא תקבל אותה, ואז המאבקים יעברו אליה.... אבל ברצינות שירי, אל תגעי בביס הראשון. שוקולד מותר לאכול רק כשיש לך ריבוע אחד בהישג יד, ואז את יודעת שאת אוכלת אותו ואין לך שום אפשרות להמשיך. אסור אסור ואסור להתחיל לאכול ממתקים כשיש בבית עוד!!!!!!

"בפני עיוור לא תשים מכשול". באותה תקופה הייתה לי בעייה קשה עם הממתקים של שאר בני המשפחה. לכן כינסתי אותם, הסברתי להם מה הבעייה, ומצאנו פתרונות "לשעת חרום". בהתחלה לכל ילד היה "ממתק יומי". כל אחד מהם קיבל ממתק אחד כל יום (אריזת במבה, או חבילה קטנה של שוקולד, וכו'). אבל בני הגדול (16) התחיל לאגור ממתקים, והידיעה על ה"מצבורים " הללו שיגעה לי את השכל, עד כדי כך שבקושי הייתי מסוגלת לעבוד (אני עובדת בבית). אז עברנו לפתרון אחר. דמי כיס יומיים. כל יום קיבל כל אחד מהשלושה 5 שקלים לקניית ממתקים. זה היה פתרון מצויין, מכיוון שהחבר'ה החליטו פתאום להתחיל לחסוך לקניית דיסקים ושאר דברים. בקיצור, הם הפסיקו לאכול ממתקים, והתעשרו בדברים אחרים. אחרי שהתחלתי את דיאטת המכורים לפחמימות, נעלמה לי הכמיהה המטורפת למתוק, ולאט לאט אנחנו מחזירים קצת ממתקים הביתה. היום אני עושה מן "הכלאה" בין "רזה לתמיד" לבין משהו טבעוני (מטעמי בריאות), והממתקים עוד לא ממש קורצים לי. בתקופה שהייתי צריכה להעיף ממתקים מהבית, שמתי אותם בדירה של אמא שלי (טוב, היא גרה מולי, והיא מאד רזה, אז זאת לא חוכמה). אולי יש לך אפשרות לשים את כל הממתקים אצל מישהו (שכנים, קרובים) כך שהם (כלומר הממתקים) יהיו מספיק רחוקים ממך, אבל שאר בני הבית עדיין יוכלו להגיע אליהם? בהצלחה ושנה טובה!

לאור המשבר המתקרב דיברתי אתמול בלילה עם חובבת הממתקים בבית והבהרתי לה את גודל הצרה. ההסכמה היא לתת לה כסף ושהיא גם לא תראה לי אם היא קונה משהו וגם לא תאכל לידי. אז זו פעם ראשונה שאין בבית שום דבר שמתקרב לטעם שוקולד. ומי יודע אולי גם אחותי תרוויח ותוריד מהמשקל? ואני רוצה גם לדווח על הצלחה: הערב עמדתי בגבורה מול הממתקים, הגלידה ושאר הקינוחים ובארוחה לא נגעתי בלחם חוץ מברכת המוציא. ואני ממש שבעה. תודה על הכול, הפעם אני ממש מרגישה שאני לא לבד.