נסעתי לקלאב מד - איזו טעות...

שילוב של שני גורמים קטלניים: א. בחורות בעובי של זרת, ארוכות ושזופות, מסתובבות לי כל הזמן מול העיניים בבגדי ים קטנטנים (אם בכלל)ומזכירות לי כל הזמון מה אני לא.נכון שהיו שם גם לא מעט בחורות ששקלו בערך כמוני וגם כאלה שיותר, אבל משום מה רק הדוגמניות היו אלה שנכנסו לי לעיניים וכמו אגרוף בבטן. ב. הררי הררים של אוכל, בכל הצורות והטעמים,והכל בהישג יד כל כך. אוכל משובח וכ"כ מגוון ואני מדברת על סלטים מכל המינים והסוגים, בשרים, פירות ים, מטוגנים, מוקרמים, מוקפצים, פסטות, מאפים, פשטידות, דגים, תבשילים בקיצור - הכל מכל וכל בכמויות ובאיכויות שחבל על הזמן. בימים הראשונים אתה עומד נדהם ולא כ"כ יודע מה לעשות עם כל השפע הזה, הצבעים והריחות. והמתוקים... אך אך, המתוקים: לא אלאה אותכם בפרטים, אך די להגיד שהרגשתי כמו עמי ותמי, כשאני מחליקה בנעימות ובמתיקות אין קץ למלכודת הנטווית סביבי. ואכן, נפלתי בפח. שעה שאנשים בעלי כוח רצון (שלי מעולם לא היה) לקחו קצת מכל דבר, טעמו טיפה והסתפקו בכמויות שמספיקות להשביע, אני התנפלתי על האוכל כמוצאת שלל רב, ואכלתי ואכלתי ואכלתי, כאילו אין מחר ומושכים לי את הצלחת ואת המזלג מתוך הפה כל רגע. וזה לא שהייתי יותר מדי רעבה. אני לא מבינה למה אני ככה, הרגשתי כאילו אסור לי לפספס שום מנה, כל דבר נראה לי יותר מפתה ממה שכבר העמסתי על הצלחת. חבר שלי, שיש לו רק כוונות טובות אבל הוא מהאנשים האלה שאוכלים סלט ירקות דק, דג וקצת תפוחי אדמה ולקינוח אבטיח ומלון, ומבסוט עד הגג. כל פעם שראיתי אותו מביט על הצלחת שלי ידעתי מה הוא חושב (כי חשבתי את זה בעצמי)והתכווצתי מבפנים, וככל שגדלו רגשי האשם, הנחיתות והגועל שלי מעצמי, כך אכלתי יותר. המסקנה - הבעיה אצלי היא לא בבטן, אלא בראש (בייחוד בעיניים). כנראה שבאמת אין לי תקנה. לעולם לא אסע יותר לקלאב מד.

למה לשקר לעצמנו?.....אוכל הוא באמת תענוג...אז

היי נעמה, אל "תאכלי" את עצמך. אנחנו לא מלאכים... תמיד אני אומרת כאן. מילאת את הבטן ואת הנשמה. מגיע? מגיע. כזה כיף היה לקרוא כמה שנהנית. וואו.. התיאורים שלך את האוכל - הורסים!! עכשו - תוכלי לעשות דיאטה אולי יותר בקלות, כשגם הנשמה קיבלה מנה. דליה.

נעמה, אז אכלת ועלית, מה קרה?

נהרסה הדיאטה? לא לא!!! תחזרי עכשיו לתפריט, צאי לצעדה טובה. עדי

נסעתי לקלאב מד - איזו טעות...

שילוב של שני גורמים קטלניים: א. בחורות בעובי של זרת, ארוכות ושזופות, מסתובבות לי כל הזמן מול העיניים בבגדי ים קטנטנים (אם בכלל)ומזכירות לי כל הזמון מה אני לא.נכון שהיו שם גם לא מעט בחורות ששקלו בערך כמוני וגם כאלה שיותר, אבל משום מה רק הדוגמניות היו אלה שנכנסו לי לעיניים וכמו אגרוף בבטן. ב. הררי הררים של אוכל, בכל הצורות והטעמים,והכל בהישג יד כל כך. אוכל משובח וכ"כ מגוון ואני מדברת על סלטים מכל המינים והסוגים, בשרים, פירות ים, מטוגנים, מוקרמים, מוקפצים, פסטות, מאפים, פשטידות, דגים, תבשילים בקיצור - הכל מכל וכל בכמויות ובאיכויות שחבל על הזמן. בימים הראשונים אתה עומד נדהם ולא כ"כ יודע מה לעשות עם כל השפע הזה, הצבעים והריחות. והמתוקים... אך אך, המתוקים: לא אלאה אותכם בפרטים, אך די להגיד שהרגשתי כמו עמי ותמי, כשאני מחליקה בנעימות ובמתיקות אין קץ למלכודת הנטווית סביבי. ואכן, נפלתי בפח. שעה שאנשים בעלי כוח רצון (שלי מעולם לא היה) לקחו קצת מכל דבר, טעמו טיפה והסתפקו בכמויות שמספיקות להשביע, אני התנפלתי על האוכל כמוצאת שלל רב, ואכלתי ואכלתי ואכלתי, כאילו אין מחר ומושכים לי את הצלחת ואת המזלג מתוך הפה כל רגע. וזה לא שהייתי יותר מדי רעבה. אני לא מבינה למה אני ככה, הרגשתי כאילו אסור לי לפספס שום מנה, כל דבר נראה לי יותר מפתה ממה שכבר העמסתי על הצלחת. חבר שלי, שיש לו רק כוונות טובות אבל הוא מהאנשים האלה שאוכלים סלט ירקות דק, דג וקצת תפוחי אדמה ולקינוח אבטיח ומלון, ומבסוט עד הגג. כל פעם שראיתי אותו מביט על הצלחת שלי ידעתי מה הוא חושב (כי חשבתי את זה בעצמי)והתכווצתי מבפנים, וככל שגדלו רגשי האשם, הנחיתות והגועל שלי מעצמי, כך אכלתי יותר. המסקנה - הבעיה אצלי היא לא בבטן, אלא בראש (בייחוד בעיניים). כנראה שבאמת אין לי תקנה. לעולם לא אסע יותר לקלאב מד.

מוכר לי עד אימה ולא רק במלונות

נעמה, זה כל כך מוכר שבא לי לבכות. ביום חמישי הייתה לנו הרמת כוסית לראש השנה. אמרתי לעצמי שלא משנה מה יהיה שם אני לא קמה מהכסא לרגע. הבוס דיבר וכל מה שחשבתי זה המנטרה "אני לא מושיטה יד לשום דבר". ואני עדיין חושבת על הבונבוניירה והעוגות ועל זה שכולם נהנו ואני לא. אני בלחץ אדיר מהאוכל של מחר ושאר החגים. זה תמיד הזמן שכל ההחלטות הנפלאות שלי נמוגות כלא היו. הדרך היחידה שלי לנחם את עצמי זה שכבר טעמתי את זה אבל הטריק המחשבתי הזה לא ממש עובד כשאני לחוצה, כועסת, רעבה או מתעצלת לבשל משהו בלי יותר מדי קלוריות ואז הכי פשוט להזמין פיצה ולאכול הכול לבד וכמובן לזרוק את הקופסא כדי שאף אחד לא יראה את הבושה. בדרך כלל אני זורקת את כול הכללים כשאני בחו"ל או במסעדה עם חברים או מתארחת ואז "לא נעים". בחו"ל קשה לאכול בשעות הקבועות, יש כל מיני סנדוויצ'ים ומנות שנחשבות חוויה ממש כמו המוזיאון שמעבר לכביש וידוע לכולם שכל הדברים שבאמת שווים משהו גם נשארים כמזכרת במותניים. ליד החברים אני לא רוצה להיות שונה ואם הם מזמינים ארוחה ממש אז קשה לאכול שני ביסים ממשהו, שלא לדבר על מארחות שגם אם הן לא אומרות כלום אני שומעת אמא וירטואלית בראש שאומרת לי ש"לא יפה להשאיר צלחת מלאה". הרעיון הוא לפצות אח"כ אבל איך שהוא, לפחות במקרה שלי הוא עדיין לא הגיע: אחר כך הפך מזמן למחר כך. אז אני בהחלט מבינה ורק נשאלת השאלה - אז מה לא ניסע יותר לשום מקום בלי מודיעין על הארוחות והחתיכות? שתהיה שנה טובה ונפלאה לכולם

חוויות מקלאב מד, השנה השנייה:

אילו הייתה זו השנה שעברה, סביר להניח שהייתי כותבת את אותה הודעה בדיוק. ולמרות שחוויתי דברים ממש זהים לשלך בחדר האוכל המדהים שלהם, ולמרות שהחלטנו השנה לחזור לשם, השנה הצלחתי לעמוד בהחלטתי. וזה נכון שהרוב נמצא בראש, מי כמוני יודעת, אבל אנא אל תמנעי מעצמך את האפשרות לחגוג שם לנפוש ולהנות, גם בשנה הבאה. ההחלטה שעשיתי אני השנה, בשונה מן השנה שעברה, הייתה שהנופש שלי אינו תלוי בכמויות ובסוג המזון שאוכל. שהנופש הוא נופש, גם אם לא אנצל את מירב האפשרויות הקולינריות שהמקום מספק לי. החלטתי להתמקד במשפחה שלי, בילדים (זהו מקום נופש מובהק למשפחות עם ילדים), בבן-זוגי, בשפע האטרקציות שעל חוף הים, יריתי בחץ וקשת, לקחתי שנורקלים עם כל שאר השמנות, חיפשתי אותן בעיניים והרגשתי טוב לידן, כי הצלחתי לראות אותן מעבר למשקלן.... :-) ואולי גם נתתי הזדמנות לעצמי, להנות. פשוט להנות. לא הרגשתי שאני מפסידה. בכל ארוחה בשלב הראשון מילאתי עצמי בברוקולי ושעועית מאודים, ואח"כ התפניתי למנה חלבונית ומנה פחמימתית. נשמע מזעזע, אני יודעת, אולי אפילו שחצני, אבל כך היה. לא עברתי ליד הדוכן של המתוקים, אין לי מושג מה היגישו שם. ידעתי שביס אחד יגרור אותי למפולת... שפכתי צ'יפסים והמבורגרים לצלחות של הילדים, ונמנעתי בעצמי, לא טעמתי מהממולאים והמוקרמים המדהימים!!! שמעי חמודה (פעם אחרת אסביר לך איזה שם נפלא יש לך בעיני, מלא משמעות!!!): בשנה הבאה, גשי לדוכן של הדגים על האש, חוויה כזו מזמן לא הייתה לי, זה פשוט אדיר, כל כך טעים, ובסדר גמור בעניין הדיאטה!!! אני רוצה להדגיש שמאז הנופש, היו לי נפילות איומות, ובאמת השינוי בחשיבה הוא השינוי הקשה ביותר, אבל אנו נופלים על מנת לקום מחדש. השנה קניתי לעצמי מתנה: ווקמן קטן, הלכתי איתו היום בבוקר, והרגשתי נפלא. יודעת למה? כי רגע לפני שנשארתי במיטה,ולא יצאתי לספורט, נמאס לי פתאום כל יום לוותר על זה. נמאס לי לרגע, רק להיום, לא לעשות את מה שהבטחתי לעצמי... יש לי מן תחושה של התחדשות ושינוי, אולי זה בזכות ערב ראש השנה... אז שתהייה שנה טובה ומצויינת לך ולכולם. גולי.

גוליייייייי,זו את????ווקמן? הליכות? רק להיום? כל הכבוד

ילדתי, כל כך גאה בך!!!!אני בשבוע נפילה במגמת התרוממות...מאחלת לך ולכולם כולם בפורום זה, שנה טובה ומאושרת, שלא נשתולל בשלושת הימים הקרובים, שנשמח עם החברה ולא עם האוכל, שיהיה לנו קצת שקט ומרגוע, שנהיה מרוצים מעצמנו, ושיהיה רק טוףףףףף- אתם מקסימים!!!!

גוליבר צודקת!

בהחלט אפשר לבלות בכל המקומות האלה, לאכול במידה, ולהרגיש מצוין. כנראה כדי להצליח בזה צריך להזיז איזה סויץ' בראש. אבל עובדה - אפשר להצליח. נעמה - אני מקווה שגם את תמצאי את הדרך. לותר בגלל זה על כל הנופש? מוגזם. מזכיר לי מישהו שהיה קשה לו להיפרד מזוגתו, והפיתרון שלו לענין היה לשים ביניהם איזה אוקינוס.
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
דיאטה
בחר
בחר