על הגמילה, ההתחלה ההמשך והסוף שלעולם לא יכיע

 

 

עבודה מסכמת כתיבה מדעית.docx
הערה לקובץ
(30.93 KiB) עדיין לא הורד

 

 

על הגמילה, ההתחלה ההמשך והסוף שלעולם לא יכיע

ההתחלה- כשהחיים הופכים בלתי נסבלים והפחד מתחיל לחלחל

5:00 בבוקר. התעוררתי סופית, אחרי שהתעוררתי כמה וכמה פעמים במשך הלילה. השינה טרופה, סיוטים, בחילות וזיעה קרה שעוטפת אותי. אינני זוכר מתי ישנתי כמו בן אדם נורמלי. אין לי דרישות גבוהות, 4-5 שעות שינה, אבל שלווה, רגועה. רוצה להתעורר רענן, לשתות כוס נס עם סיגריה של בוקר. אלוהים, כמה התגעגעתי לזה. אבל שוב, במקום זאת אני מתעורר  מהסיוט של הלילה לסיוט של היום שיבוא.  יושב שפוף, מקלל את עצמי ואת החיים שלי ומבטיח לעצמי, שוב, כמו בכל יום שחייבים להפסיק לשתות.

צריך ללכת לעבודה. המקום השני בו אני נמצא. זוהי שגרת החיים שלי. בית ועבודה, כמו אסירים שמאפשרים להם לעבוד מחוץ לכותלי הכלא. סליחה, שכחתי, יש מקום אחד שגורם לי לסטות מהמסלול שבין תחנת האוטובוס לבית- המכולת בה אני קונה את הוודקה.

אני יוצא מהבית בחוסר חשק. מזיע, הבחילות הורגות אותי, בכיס שקית למקרה וארצה להקיא. העיניים מסתכלות כל הזמן ימינה ושמאלה, בודקות האם מישהו מבחין במצבי. הדרך נראית כאילו תימשך לנצח, מתי לעזאזל אגיע כבר לעבודה. בעבודה אין בי טיפת מוטיבציה. עושה את המינימום הדרוש, מכבה שריפות, מציץ בשעון כל הזמן, רוצה הביתה. הגוף רוצה וודקה ועכשיו. ברגע שמתאפשר לי, גם אם לפני הזמן, אני בורח. אין לי סבלנות להמתין עד שאגיע הביתה ואני מפנה את צעדיי לפיצוציה הממוקמת בדרך לתחנת הרכבת, קונה בקבוק וודקה קטן, מחפש מקום מסתור ולוגם אותו בבת אחת. נרגעתי. עכשיו כבר לא אכפת לי לחכות לרכבת ולאוטובוס אחריה. טוב לי, כך לפחות נדמה לי. סוף סוף אני מגיע הביתה. הרוטינה חוזרת על עצמה. שלוש פעולות- פותח את הדלת, מדליק את המזגן והטלוויזיה ויושב לשתות, שום דבר מעבר לזה. מצב הרוח הטוב שליווה את השתייה בשנים הראשונות התחלף בעצב המלווה בהרגשת תיעוב עצמי. בראשי מהדהדות המילים הקשות של הרופא משבוע שעבר והפחד מתחיל לחלחל. תוצאות הבדיקות הגיעו לפני שבוע. לא הצצתי בהן, אין לי אומץ, מעדיף לקבור את ראשי בחול, לא לדעת. עוד חצי בקבוק והפחד נשכח. אני עייף, רוצה לישון. מקווה שהלילה אולי אשן כמו שצריך, אבל בפנים, עמוק, אני יודע שזה לא יקרה. אלכוהוליסטים הם שקרנים המשקרים בראש ובראשונה לעצמם- מחר מפסיקים לשתות, חשבתי/שיקרתי לעצמי בפעם המי יודע כמה. בעשר בערך הגוף קורס ואני נרדם. עוד יום עבר.

 

 

ההחלטה להיגמל. אני יכול לבד- כרוניקה של כישלון ידוע מראש

זהו, נמאס, חייבים לשים לזה סוף. חבל שלמודעות אין כח השפעה על המח, אין לה יכולת להגביר את כח הרצון. כשאני לא במצב בו אני שתוי וחושב על גמילה, הרציונל מטיל ספק בהצלחת התהליך. לעומת זאת, אחרי בקבוק וודקה אני בטוח ב-100% שהיום זה היום האחרון. אני מקבל את ההחלטה הזאת כל יום. צריך למצוא פתרון. אולי אבקש עזרה? מה פתאום, אני יכול לבד. שנים רבות החדרתי לגופי קוקטיילים נרקוטיים- אלכוהול, גראס, אקסטזי, כדורים, בקיצור, כל חומר משנה תודעה. למעט הרואין. עכשיו נשארתי עם האלכוהול, ואני יודע שאם אנסה להפסיק, אצטרך תחליף, משהו שירגיע אותי. החלטתי לנסות להשיג גראס. אבל מאיפה? אני חי לבד במרכז, מנותק מהעולם, לא מכיר איש. התקשרתי לחבר מהצפון, קיבלתי אישור שיש ונסעתי להביא.

היום הגורלי הגיע וההתרגשות מהשינוי שאני הולך לעבור גדולה. הוודקה נגמרה, לא קניתי חדשה. הגעתי הביתה מהעבודה. הגוף כהרגלו דרש את מנת האלכוהול היומית. במקום לספק את היצר אני מגייס כוחות ומסתפק בעישון הגראס. רגיעה.

נרדמתי. כשהתעוררתי, הרגשת השמחה שהצלחתי להעביר יום ללא שתייה נמהלה בדאגה שקיננה בי בתת המודע ונגרמה מהיכרותי את עצמי- אני מתרגל מהר לגראס ומה יהיה כשהשפעתו תפחת? האם השתייה תחזור? אני מדחיק מחשבות אלה ומפנה מקום לתקווה.

שבוע עבר, הגראס נגמר ועמו כח הרצון. השפעת הגראס היא כאין וכאפס בהשוואה לאלכוהול ושוב הגוף דורש וכשהוא דורש הוא אכזרי. חולשה, דיכאון, מועקה והרגשה שסלע מונח על לבי, מכביד על הנשימה. סימנים של  התקף חרדה מופיעים. באופן אוטומטי ללא שום מחשבה שתתנגד לכך, הלכתי למכולת וקניתי בקבוק. האלכוהול אכזרי- את הרגיעה שהוא מספק תוקפת הידיעה שכל בקבוק נוסף מקרב אותך עוד צעד אחד לקבר. במרחק שבין המכולת לבית אני סוער מבפנים, מערבולת של מחשבות ורגשות מנוגדים, אבל הדרך קצרה ובבית, אחרי חצי בקבוק, הכל מודחק. התוכנית שלי לגמילה עצמית נכשלה. עמוק בפנים ידעתי שכך יקרה עוד מההתחלה, אך חוסר  היכולת שלי להכיר בחולשותיי, כנראה כתוצאה מיהירות, גרם לי לחשוב שאפשר.

 

 

הפסיכולוג הראשון, הפסיכיאטר הראשון, הקלה זמנית ושוב להתחלה

עבר זמן, שוב נמאס כמו בכל יום, אך הפעם החלטתי לפנות לעזרה מקצועית. פניתי לפסיכולוגית, אותה פגשתי פעם בשבוע לשיחות ובמקביל לפסיכיאטר, ממנו קיבלתי תרופות ותדירות הפגישות הייתה פעם בחודש וחצי. למחרת הפגישה הראשונה עם הפסיכולוגית, בשילוב התרופות, קרה דבר שבעיני היה מוזר, הפסקתי לשתות. אין לי מושג איך זה קרה, אבל אני בטוח שתרומתה של הפסיכולוגית הייתה מועטה. שנאתי ללכת אליה, עבורי היה זה עונש. אני צריך מישהו שיאתגר אותי, יפענח אותי ולא ינהל איתי שיחות חולין על היום שהיה. כנראה שעצם הפנייה אליה בשילוב אותם כוחות שהזכרתי הממלאים אותך עם תחילתה של דרך חדשה, היוו את הגורם לכך שלא שתיתי. השיחות לא הועילו והפסקתי את הפגישות אתה, סיפרתי לה שאני טס לחו"ל. שבועיים שלושה  ללא שתייה הסתיימו ביום אחד, לאחר החזרה מהעבודה לבית הריק. שוב תקף הדיכאון, מיסטר הייד סילק את ד"ר ג'קיל ותפס את מקומו. בהחלטה של רגע, יצאתי מהבית לעבר הסופר. מכרתי לעצמי סיפור שהפעם אקנה בקבוק קטן ואשתה רק קצת. אני חושב שמיותר לציין שלא עמדתי בתוכנית זו ובמהרה חזרתי לשתות, כל יום יותר מהיום הקודם ושוב להתחלה, הפעם ביתר שאת. כמות האלכוהול הלכה וגברה, הבקרים נעשו קשים יותר והגעתי למצב בו לא יכולתי לקום מהמיטה ולצאת לעבודה. מה עושים? חייבים לעבוד. שוב הופיעה אכזריותו של האלכוהול- הוא הפתרון לבעיה שהוא גרם. ידעתי שרק וודקה תעביר את ההרגשה הפיזית והנפשית ותגרום לי לצאת מהבית, לא קיים פתרון אחר, לא תרופה, משקה, מזון מסוים, רק וודקה. מזגתי כוס ואכן, הכל נעלם. התקלחתי ויצאתי לעבודה. ככל שגדלה הרגשת התיעוב העצמי קטן הדימוי העצמי. ידעתי שאני אלכוהוליסט ובכל זאת הצלחתי לחצות קו אדום שלא חשבתי שאחצה ובנאיביות מסוימת לא תיארתי לעצמי שהגרוע מכל עוד לפני. השגרה החדשה  שנוצרה, שתייה בבוקר ובערב לא תספק אותי, כל שיקול  דעת ייעלם, החסמים המעטים ששמרו שהמצב הגרוע גם כך, לא יהפוך לגרוע יותר,  נפרצו.

 

 

ההכרה בכישלון, ויתור על כבוד ועצמאות- חוזרים לאימא

אחרי תקופה לא ארוכה, קרה הבלתי נמנע וחלה התדרדרות נוספת. כבר לא הספיקה לי השתייה בבוקר ולאחר העבודה. הזמן שביניהם, בו לא שתיתי היה ארוך מדי עבורי. החלטתי לקחת וודקה לעבודה. ביום הראשון חששתי. אולי ירגישו? יריחו? אוי, הבושה. עבר יום ועוד יום וראיתי כי טוב. כל יום הבאתי קצת יותר, הגעתי למצב בו הייתי שיכור במשך כל היום והדבר נתן את אותותיו בצורה חמורה יותר ככל שעבר הזמן.

המצב המשיך להחמיר. הפכתי חולני, התנהגותי השתנתה וכמעט שלא תפקדתי בעבודה ובחיי היום יום, מן סוג של  חי-מת מהלך. לא יכולתי לסבול יותר את המצב. רציתי שהכל יגמר. רציתי למות. ידעתי שבמצב זה אני חי על זמן שאול. אפילו המצב הגרוע בו הייתי לא מנע ממני להתכחש אליו. ההתמכרות עצמה, הפיזית, הכבוד העצמי המטופש, הצורך בעצמאות והידיעה שהחזרה לבית אמי תהווה הודאה בפניה בכישלון מנעו ממני להכיר בו ולבצע שינוי. עוד זמן קצר עבר וידעתי שעלי להחליט- למות עם הכבוד העצמי והעצמאות, או למחול עליו, לוותר על העצמאות ולחיות. בחרתי באפשרות השנייה.

התפטרתי מהעבודה ולמזלי באותו זמן הסתיים חוזה השכירות. ארזתי את  המועט שהיה לי וחזרתי לבית אמי. למרות כל מה שתיארתי עד עכשיו, חשבתי שצעד זה יעזור לי להיגמל לבד, או יותר נכון רציתי לחשוב כך . הכל רק לא להיעזר באחרים. אמנם צמצמתי בשתייה אך לא עבר זמן רב וחזרתי לסורי.

 הולכים לאשפוזית ,מסיימים בהצלחה ונולדים מחדש.

עברו ימים רבים מלווים בניסיונות שכנוע מצד בני משפחתי, עד שהכרתי בעובדה שאצטרך מסגרת שתסייע לי להיגמל. קיבלתי את הצעתה של אחותי ונפגשתי עם עובדת סוציאלית מעמותת אפש"ר. כבר ביום שלמחרת ארזתי תיק קטן ונסעתי לאשפוזית בטירה. הגעתי שתוי לחלוטין. לקחו ממני הכל, כמו בכלא. אין טלפון, טלוויזיה, עיתונים, כלום. נתק מוחלט מהעולם החיצון. המפגש עם אוכלוסיית המכורים במקום גרם לי להלם. הרגשתי לא שייך. תחושה זו התחלפה בתובנה שאולי אני שונה מהם במספר מאפיינים, אך למעשה אני בדיוק כמוהם, מכור. עד מהרה התחברתי עם מרבית מהם. משך האשפוז הוא 21 יום. 21 יום שנראו לי כנצח. המקום קשה ומדכא. אנשים נשברים, חלקם במצב גופני ונפשי ירוד, חלקם בקריז. לא פעם נשמעות צרחות בלילה מלוות בקולות חבטה, לא נעים.

חלפו 21 הימים ובאופן טבעי התכוונו המדריכים להפנות אותי להמשך שיקום בקהילה סגורה. סירבתי. מהיכרותי את עצמי ידעתי שלא אעמוד בזה. רוב ניסיונות השכנוע התבססו על ההנחה שללא שהות בקהילה אחזור לשתות. באחד הערבים שלפני השחרור שאלתי את אחד המדריכים מהם אחוזי ההצלחה של מסגרות אלו. הוא אמר לי שעד כמה שידוע לו  רק 1 מ-15  מצליח בתהליך, כלומר נשאר נקי לאורך זמן לאחר השהות בקהילה. לעניות דעתי, אם אלכוהוליסט שהגיע ממציאות קשה לאשפוזית ואח"כ לקהילה סגורה ואכן לא שתה במשך שנה במסגרת הקהילה ובסיום התהליך חזר לאותה מציאות קשה ממנה הגיע, רוב הסיכויים הם שיחזור לשתות. כל עוד אנשים יראו את צריכת האלכוהול כבעיה הראשית בה יש לטפל תוך התעלמות מהבעיות האמתיות שגרמו לה, ברוב המקרים הגמילה תיכשל  ואם תצליח, תהליך השימור יהיה קצר. הנתון שמסר לי המדריך, בשילוב ניסיונות השכנוע המוגזמים והבלתי פוסקים גרמו לי לחשוד שמעורבים פה גם אינטרסים כלכליים. אולי טעיתי.

חזרתי הביתה. מעולם לא שמחתי לחזור לבית אמי, אך הפעם הייתי מאושר. במהרה  החליפה את השמחה תחושה מוזרה. פתאום, ללא האלכוהול וכדורים שונים אתה מבין שאינך מי שחשבת שאתה, נולדת מחדש. אחרי שנים של שתיה יומיומית, שנים קריטיות בהן מתעצבת אישיותו של האדם, הוא לומד, מוצא פרנסה, מקים משפחה ובכלל, מעצב את סביבותיו, מצאתי את עצמי מתחיל מאפס. גם האופי שלי השתנה במשהו. הגבתי בצורה שונה לסיטואציות שונות, דברים שהצחיקו או העציבו אותי בעבר כבר לא גרמו לאותן תגובות, צורת החשיבה השתנתה. אגב, השתחררתי מהאשפוזית ביום ההולדת שלי. חשבתי לעצמי- כמה סמלי, התחלה חדשה, לא ידעתי שצפויה לי אכזבה בהמשך.

מי אני? אחרי ארבעה חודשים גיליתי - אלכוהוליסט מכור. שוב הבקבוק ביד.

לא עבר זמן רב ועזבתי. עברתי לבית אחותי הפנוי. ארבעה חודשים עברו. ארבעה חודשים של  בדידות והרגשת ריקנות, אישיות לא מגובשת דיה ופחד ממה שצופן העתיד. רוב הזמן הטרידו אותי מחשבות פסימיות מהן ניסיתי להתעלם ולהחליפן בצורת חשיבה אופטימית, ללא הועיל. בסופו של דבר המחשבות הטורדניות התגבשו לכדי תודעה- בן 38, אלכוהוליסט, מובטל, ללא עתיד חיובי הנראה לעין. התמשכות מצב זה הביאה בסופו של דבר לדבר ממנו חששתי מכל. אחרי ארבעה חודשים של פיכחון, מצאתי את עצמי מכתת רגלי לעבר המכולת השכונתית. המח מושבת, הרגליים נושאות אותי כאילו יש  להן רצון משל עצמן ואני מנוטרל מכל יכולת התנגדות, הרגשתי כמו מריונטה המופעלת ע"י השטן. חזרתי עם הבקבוק הביתה. הפעם לא שמחתי. לא הרגשתי הקלה. אחזתי בבקבוק ותחושת מועקה חזקה קיננה בי. למרות הידיעה שברגע זה אני הורס את כל מה שהתאמצתי בשבילו וחוזר לחיי הסבל, לא היססתי. מזגתי את הוודקה וככל שהתמלאה הכוס  כך מילאו אותי תחושות אכזבה וגועל. התעלמתי מהכל, אין לי שליטה. קשה לתאר זאת, אך מצאתי את עצמי כאילו מביט בי מהצד, כמו צפייה בסרט- אינך יכול לשנות את העלילה.   זהו,  שתיתי, הרסתי הכל.  שוב חזרו  תחושות הדיכאון, הכישלון, האכזבה, הפחד והנורא מכל – חוסר השליטה או אולי יותר נכון – חוסר יכולת הבחירה. שתיתי רק בכדי לספק צורך פיזי. אחרי זמן מה, הגוף והנפש קרעו תחת העומס, אזל כוחי. אם בתקופה שקדמה לגמילה באשפוזית הרגשתי חולני וחסר כוחות, הפעם נוספו כאבי תופת, לא יכולתי ללכת. הקאתי דם. ובכל זאת המשכתי לשתות. בכל פעם ששתיתי, הקאתי ואז שוב שתיתי ושוב הקאתי. כוחותיי המועטים גם כך, הלכו ופחתו. איבדתי כל צלם אנוש. כשחשבתי שלא יכול להיות יותר גרוע, תקפו אותי התקפי חרדה והזיות. אם יש גיהינום בעולם, שם הייתי. אמי, מתוך אינטואיציה, ידעה שמשהו לא בסדר וכשבאה לבקר, חשכו עיניה.

 הבלתי נמנע (אך הכרחי) קורה- אשפוז קשה- ראייה אחרת של החיים.

אחרי שלושה ימים מהגעתה של אמי, הכאבים והתקפי החרדה הפכו בלתי נסבלים. כל כך רציתי שייפסקו. כבר לא היה אכפת לי איך. שמישהו יירה בי, ייתן לי קוקטייל של כדורים שירדימו אותי ולא אקום. הלך המחשבה שלי היה שגם אם יוקל כאבי, לאיזו מציאות אחזור? יש שסובלים אך רוצים לחיות למען מטרה מסוימת. לי לא הייתה מטרה. חי או מת, לא משנה. אין לי מה להפסיד, אז אלוהים, עשה עמדי חסד וגאל אותי מחיי הסבל הסתמיים, חסרי מטרה ותכלית אלה. בסופו של דבר התפניתי לבית חולים. מספיק היה לרופאים להביט בי ולהבין שהמצב חמור. מאד חמור.  הבדיקות אוששו זאת. הודיעו לאמא שלי שסיכויי לשרוד הם 50%, שיש סיכוי ששניים הגיעו ורק אחת תחזור. ביצעו בי מעין ניתוח, בו סגרו כמה פצעי אולקוס בקיבה בנוסף לכמה תפרים בושת ועוד מספר פרוצדורות. חליתי בצהבת, זיהום קשה תקף את הכבד ועוד חוליים רבים. קריסה כלל מערכתית. כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי כבול למיטה, בין שתיים לשלוש אינפוזיות בכל יד , חמצן לאף וקתטר, אוי הקתטר .אסור לי לזוז, מבטי מופנה לתקרה. אני צמא, כל כך צמא, אך אסור לי לשתות. הרופאים חששו שאם אשתה ואשתעל,  התפרים הפנימיים יפתחו, הדימום יצא משליטה ויביא למותי. מעל לשלושה שבועות נמשך הסיוט.

שרדתי. יום השחרור הגיע  ובקושי הצלחתי ללכת. אחותי אספה אותי והדבר הראשון שביקשתי היה קרטיב מישמש. אנשים מפנטזים על מכוניות יקרות, דירות פאר במגדלים תל אביביים  ועוד מיני מותרות ואני על קרטיב מישמש. פתאום  הכל נראה אחרת. למדתי להעריך גם את הדברים הקטנים בחיים שבדרך כלל נתפסים כמובנים מאליהם ולא מוקדשת להם מחשבה- עלייה במדרגות, קימה מהספה, צעידה לאורך כמה עשרות מטרים, עלייה לאוטובוס, מקלחת בעמידה, שליטה על הצרכים ומה לא. הפכתי לאדם אחר. רגיש יותר. המודעות החדשה תפסה חלק משמעותי מראיית החיים שלי, יכולתי להזדהות יותר עם סבל וקושי של אחרים.

יוצאים לדרך חדשה. שנה וחצי ללא שתייה - מלך העולם.

אחרי האשפוז חזרתי לבית אחותי. אך במהרה הרגשתי שאיני יכול לשהות שם יותר. אווירת הטראומה שעברתי שם עדיין ריחפה באוויר ולא יכולתי לסבול זאת.  שבתי לבית אמי. עבר זמן רב עד  שהשתקמתי. להפתעתי, הכמיהה לאלכוהול נעלמה ואין זה מובן מאליו. נחסך ממני המאבק ברצון לשתות. אך לא הכל היה ורוד. מצאתי את עצמי חסר מעשה, עשרות קורות חיים ששלחתי נותרו ללא מענה. החלטתי לגשת לביטוח לאומי, שם העבירו אותי לתכנית שיקום וקבעו לי אחוזי נכות. במקביל פניתי שוב לעמותת אפש"ר , שהציעה לי להגיע לשיחות עם עו"ס פעם בשבוע. גם הפעם, כמו המפגש  עם הפסיכולוגית בתחילת תהליך הגמילה, לא אהבתי, בלשון המעטה את המפגשים. אני למוד מפגשים עם פסיכולוגים/ פסיכיאטרים. בבואי למפגש עמם, אני פוצח במונולוג בו אני מספר על עצמי, מנתח את תכונותיי עד הפרט האחרון, מפרט את  בעיותיי, מה הביא אותי למצב הזה ודרך הטיפול שנראית לי נכונה. בסיומו של מונולוג זה, שוררת שתיקה קצרה שבסופה, בצורה כזו או אחרת, נאמר לי , שבעשר דקות אלו סיכמתי בערך 4-5 מפגשים הנדרשים להגיע לתובנות אלו ושהמודעות העצמית שלי מאד גבוהה ובעצם- הם רוצים לדעת מה הדרישות שלי מהם. לכן מצאתי את שאלותיו של העו"ס צפויות ובנאליות וגרמו לי לזלזל קצת ביכולתו לסייע לי. אני מודע לכך שהבעיה היא אצלי. אני שונא את התכונה הזאת שבי, מן סוג של התנשאות. רק פסיכיאטר אחד זכה בהערכתי, אתגר אותי והעלה תובנות שבאמת חידשו לי דבר או שניים וגרמו לי לחשוב, אך לא  הזכרתי אותו מפאת קוצר היריעה. תכנית השיקום בביטוח לאומי, גם אם לא הציעה פתרונות בהתחלה, הפיחה בי תקווה לחיים טובים יותר. נרשמתי למכון כושר, שיניתי את תזונתי ובניתי לעצמי סדר יום. במסגרת השיקום נרשמתי לפרויקט מיכא"ל, מן סוג של תכנית למצוינות והעצמה אישית. שם, בפעם הראשונה, גרמו לי להביט על חיי בפרספקטיבה אחרת,  שינו בי את הקיבעון המחשבתי שלי והביאו אותי למצב בו הרע שהכרתי הפך לטוב והחולשות לחוזקות.  הבנתי מה היעוד שלי בחיים, או לפחות מה אני רוצה שיהיה – עובד סוציאלי.

חטא ההיבריס- לעולם אל תאמר לעולם לא. הנפילה הראשונה והתרוממות

שנה וחצי לאחר האשפוז והפעם האחרונה ששתיתי, המשכתי באורח חיי החדש. התאמנתי באופן קבוע, אכלתי בריא והרגשתי נפלא. כששאלו אותי אם אחזור לשתות, הייתי עונה בביטחון גמור- לעולם לא. עד שהגיע יום אחד בו עברתי זעזוע רציני ( בכוונה אינני מפרט, כי אצל אלכוהוליסטים כל מקרה מתורגם ל"תירוץ"), לפתע, ללא התראה מוקדמת, ניגשתי לפיצוציה וקניתי וודקה. התהליך התבצע כמעט ללא מחשבה, ללא שום סוג של מחאה עצמית פנימית, די  דומה לפעם הקודמת. שתיתי, "נפלתי". לא האמנתי שזה קרה, קיוויתי שהכל חלום רע. שחזרתי בראשי שוב ושוב את התהליך, ניסיתי להבין איך הגעתי למצב זה, איפה הייתה השליטה העצמית שכה התהדרתי בה. כל הדימוי שבניתי לעצמי במוחי כחזק יותר מהשתייה התנפץ לרסיסים ושוב תחושת הכישלון חזרה, כמו גם הביטחון העצמי שנפגע. קשה לעמוד בפני תושת כישלון שחוזרת שוב ושוב. גם החזק באדם עלול להרים ידיים. זוהי נקודה קריטית בחייו של אלכוהוליסט, מכאן קל להתדרדר והייתי מודע לכך היטב. התחושות הקשות והמועקה יכולות בקלות להחזיר אותך אחורה. אספתי את עצמי מהקרשים וגייסתי את כל כח הרצון שלי עד טיפתו האחרונה, ניסיתי לשכנע את עצמי שטוב שזה קרה ואפילו חיוני ומתבקש, שהפעם זה שונה מהפעמים האחרות, בכל זאת עברה שנה וחצי. למדתי שאינני  חסין, שהיהירות ביטלה את כל מנגנוני ההגנה שלי ואימצתי את האמרה- "לעולם אל תאמר לעולם לא". כיום  כששואלים אותי אם יש סיכוי שאחזור לשתות אני עונה שאני מקווה שלא.

השלמתי עם העובדה שאהיה אלכוהוליסט כל חיי. חליתי במחלה חשוכת מרפא, אך בנגוד לאחרות השליטה בה נמצאת בידיים שלך. בשביל לשמור על עצמך "נקי" ובריא עליך להיות מודע לגורמים ( בנוסף לגנטיקה) האחראיים להתפרצות המחלה והפיכתך לאלכוהוליסט ולטפל בהם. אין ערובה  שאדם לא יחזור לסורו, גם אם הוא נקי במשך שנים רבות. כל עוד ישנם עניינים לא פתורים שמקננים בו, מעיקים עליו ומשבשים את חייו, הסכנה תארוב לו לעולם.  

 

עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
התמכרויות
בחר
בחר