חתולי רחוב

חתולי רחוב

חתולי רחוב מאת: חנן צוריאלי שלום, קוראים לי גידי, ואני בן 27. אני איש פשוט מאוד ובורגני, יש לי דירת חדר בת"א ואני חי לבד. האמת היא, שרוב החיים שלי חייתי לבד. אני לומד באוניברסיטה לתואר שלישי בכלכלה ואני גם עובד בלילות כמאבטח ולא נשאר לי הרבה זמן פנוי. את השנאה שלי לחתולים אני זוכר משהייתי בן 7. אבא שלי קנה לנו חתול לבן. לכולם הוא היה נחמד אבל תמיד אליי הוא עוין. הוא תמיד היה תוקף אותי שהיינו לבד, אבל לא היו מאמינים לי אף פעם, וזאת משום שהוא לא היה משאיר סימנים. הוא פשוט נראה כל כך תמים שקשה היה להם להאמין. אני זוכר את הפעם האחרונה שראיתי אותו. אני שכבתי בחדר שלי וקראתי ספר, לפתח הוא זינק עליי ושרט אותי בצוואר. הוא השאיר לי חתך ממש עמוק. עד היום יש לי צלקת שם. אחותי באה היום לבקר אותי. היום יום שבת ובגלל שהיא נוסעת מחר לאמסטרדם היא החליטה להגיד לי שלום. הרבה מאוד שנים לא ראיתי אותה. דפיקה בדלת, זו הייתה היא. לא להאמין כמה שהיא השתנתה. היא נישקה אותי בלחי ונכנסה לסלון עם חתול לבן. - שירי, לא ידעתי שיש לך חתול? - לא אין לי, מצאתי אותו ליד הבית שלך משוטט. כל כך ריחמתי עליו. גידי בבקשה תעשה לי טובה תבטיח לשמור עליו עד שאני יחזור. זה רק שבוע –שבועיים. בהתחלה היססתי. אמרתי לה את יודעת כמה שאני שונא חתולים! היא המשיכה להפעיל עליי לחץ. נאלצתי להסכים לתחנונים שלה. כל כך הרבה שנים לא ראיתי אותה, ולא רציתי לקלקל. היא הודתה לי נורא, ואמרה שלא תשכח את זה בחיים. בסוף היא הלכה. אמרתי לעצמי, כמה צרות כבר יכול לעולל לי חתול קטן... הוא היה אמור ליהיות בסלון אבל הוא איננו, חיפשתי בכל הבית ולא מצאתי אותו. חשבתי שהוא ברח, שהוא אולי לא רגיל לבית הזה. והתחלתי להיכנס ללחץ מה להגיד לשירי. הגיע הערב ואני יושב לאכול. פתאום אני רואה את החתול נכנס דרך החלון. זה היה הוא, לבן כשלג. הוא עמד לידי והבנתי שהוא רעב אז נתתי לו לאכול. החלטתי לתפוס תנומה, אז הלכתי לישון וניסיתי לשכוח שיש לי חתול בבית! למחורת קמתי והחתול לא היה בבית. כשחזרתי מהאוניברסיטה הוא גם לא היה שם. הוא חזר ב 8 בערב, שוב פעם נכנס דרך החלון, ושוב עמד לידי מבלי לעשות כלום. כמו פסל. נתתי לא אוכל. וככה זה היה כל יום. לא הייתי רואה כמעט ביכלל את החתול, והוא תמיד היה חוזר באותה שעה שהייתי מאכיל אותו. מבחינתי זה היה מצוין. כעבור שבוע: הגיע יום שבת. היום השנוא עליי, כי זה היום היחיד שאני בבית ותמיד אין מה לאכול. והדבר שאני הכי פחוט טוב בו זה לבשל. החלטתי פשוט להכין פיצה תוצרת בית. אבל אז שמתי לב שאזלה הגבינה הצהובה. הכנתי רשימה והלכתי למכולת. בעודי חוזר מהמכולת שמתי לב למשהו מוזר שמתרחש. היה חתול אחד, בצבע שחור שעקב אחריי כשהלכתי למכולת, וכשחזרתי אותו חתול עקב אחריי שוב. הוא היה בצידו השני של הכביש. הייתי חייב לוודא את זה ולרגע נעצרתי. הוא גם נעצר. אז התחלתי לרוץ. הוא המשיך להתקדם בקצב שלי. סטיתי מהמסלול והתחלתי ללכת לכיוון אחר. המשכתי לרוץ בתקווה שהוא יאבד אותי. נעצרתי, הייתי חייב לנשום. נורא שמחתי, הוא לא היה באופק שלי. לא הבנתי איפה אני נמצא. הייתי בחלק מסוים של העיר שמעולם לא הייתי בו קודם ולא ידעתי איך לחזור לבית. לאחר שהסדרתי את הנשימה אני פתאום שומע רשרוש מבין השיחים והוא יצא משם. אותו חתול שחור. הבנתי שאין ברירה והתחלתי לנסות לחזור הבייתה בכיוון שממנו הגעתי. הוא תמיד שמר על מרחק של כמה מטרים ממני. פתאום אני שם לב שעוד חתול רודף אחריי, הוא היה צמוד לחתול השחור. או שבעצם הוא ביכלל רדף אחריו. כל העניין הזה לא היה ברור לי. אני ממשיך ללכת ואני מסתכל על הגגות, יש שם עשרות חתולים. על כל בניין. כולם צופים בנו ומתקדמים לעברינו. ככל שאני ממשיך ללכת יותר ויותר חתולים מצטרפים. כבר לא הייתי יכול לספור, עדר של חתולי רחוב רדפו אחריי. חשבתי שמשהו לא בסדר בי, שאולי לא התקלחתי הרבה זמן. אבל לא. הם אומנם שמרו על דיסטנס מסוים, אבל בכל זאת זה היה מאוד מלחיץ. התחלתי לצעוק, שמישהו יעזור לי. אבל אף אחד לא שמע, התחיל להחשיך והעיר הייתה שוממת. אף אחד מלבדי ומלבד החתולים. החלטתי להסתובב פנים מול פנים אל עדר החתולים הזה. במכרז העדר ומי שהוביל אותו פתאום הבחנתי בחתול הלבן שאחותי נתנתה לי. פתאום ראיתי אותו באור אחר, הוא הזכיר לי נורא אבל נורא את החתול הזה שהיה לי שהייתי קטן. היו כמה דממות של שקט מוחלט, החתולים בהו בי ואני הסתכלתי עליהם. פתאום הם התחילו להתקדם לעברי, או יותר נכון לרוץ ואז אני רצתי גם. רצתי ורצתי וכבר לא שמתי לב לאן וכמה זמן אני רץ. לא הסתכלתי לאחור והמשכתי לרוץ עד שנפלתי מהרגליים. מצאתי את עצמי ביער באמצע הלילה. החתולים כבר לא היו שם. לא היה אור והתחלתי לגשש, פתאום נפלתי לביצה. התחלתי לשקוע בבוץ. לא הצלחתי לצאת. לפתע התעוררתי מיד הבנתי!! הכל היה חלום! התסכלתי בתאריך, זה היה יום ראשון! היום אחותי טסה לאמסטרדם. רק אתמול היא הייתה כאן והביאה לי את החתול! אני חלמתי את כל זה! הייתי כל כך מאושר. השמיכה הייתה לבנה ולכן לא שמתי לב שגם החתול קם איתי. הוא היה מכורבל לידי, זו הייתה מיטה זוגית. הוא נראה כל כך חמוד. אני משליך ממני את השמיכה ולפתע נדהמתי. התחלתי להזיע, כל הגוף שלי התחיל לרעוד. הבחנתי שכל הרגליים שלי מכוסות בבוץ. בוץ בוץ בוץ..... אהה כן. הבוץ הזה מהחלום. לא יכול ליהיות.... זה לא קורה לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! חיכיתי לערב, ואז החתול חזר. הפעם הבאתי לו לאכול אבל שמתי כמות מספיקה של ציאניד באוכל שלו שמספיק להרוג פיל. הוא אכל את הכל בתיאבון רב. לא קרה לו כלום. רציתי לבעוט בו אבל פחדתי. הוצאתי את הרובה שלי, והחלתי לירות בו. מהיריה הראשונה הוא קצת נרתע אבל המשיך ללכת אז המשכתי לירות עוד ועוד. לא ירד לו כלל דם, ועשה רושם שהיריות שלי כלל לא מזיזות לו. לא הבנתי מה הולך פה. אז התחלתי לבעוט בו, ולא הצלחתי לגעת בו. כמו אוויר אני רק עברתי דרכו. התחיל לרדת לי דם מהצוואר. הרבה מאוד דם, הוא מילא את כל הרצפה וכיסה אותה. אבל אני המשכתי לעמוד. ירד לי דם מהצלקת שהחתול השאיר לי כשהייתי בן 7 . פתאום היו לי הרבה פלאשבקים לאחור. ראיתי את אבא שלי מעליי, מעיף את החתול מהפנים שלי. אני לא זוכר הרבה, רק קצת מטושטש. ראיתי הרבה מאוד אנשים מעליי וכולם מסתכלים, ואז הם מרימים אותי. ואז אני הייתי מחובר לכל מיני מכשירים. זה הסוף. אני מתתי. אני מתתי באותו יום שהחתול התנפל עליי. כל הזמן הזה אני הייתי מת. עכשיו אני מבין למה לא הייתי מכיר אף אחד!! למה לא היו לי חברים!! למה הייתי נורא בודד ולא יכלתי להתמצא בשום מקום!!!! לקחתי את הרובה ויריתי לעצמי בראש, ושום דבר לא קרה לי! אני רוח, והחתול שהרג אותי גם מת ולכן הוא חיפש אותי עכשיו. הכל התחיל ליהיות מטושטש, ואז ליהיות צלול בחזרה. ואז מצאתי את עצמי בחדר חשוך, אבל היו בו כמה נרות. ראיתי שם את ההורים שלי, את המשפחה שלי וכולם מחזיקים ידיים. היה גם לוח מוזר כזה... הם עושים סיאנס!!! הם חיפשו אותי, הכל התחיל בזה שהם עשו סיאנס. הם הפגישו אותי עם אחותי, שככל הנראה גם מתה. בזכותם אני מבין עכשיו שאני בעצם מת. או שהחיים הם סוג של מוות. - הסוף -

אז ככה...

אני חייבת לומר שהסיפור ההזוי והסוריאליסטי מאוד מצא חן בעיני, ריתק אותי. מצמרר, אבל... דרושה עריכת ניסוח לסיפור. אך כאמור, הסיפור נפלא וחזק, חריף, שנון, זורק אותך לנקודות מפתיעות בסיפור. אהבתי. כל הקטע הזה של חלום או מציאות או בעצם חיי המוות, כמו גלגול נשמות, זה משהו שאתה משאיר כסימן שאלה לקורא, וגם את זה אהבתי. רק הניסוח טעון עריכה, ליטוש.
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
כתיבה
בחר
בחר