גן עדן מלאכותי - ההמשך

חלומות היי, קוראים לי דניאל, ואני בן 16 , הסיפור שלי מתרחש בקיץ 1969בעיר גדולה במזרח ארצות הברית, שם אני גר. אין לי הרבה חברים, ורוב הזמן אני דיי בודד. אני לומד בכיתה י', בבית ספר תיכון יפה, שממוקם סמוך לחורשה ירוקה. המקום בו אני גר, עמוס בבניינים גבוהים, כבישים, מסילות ועשן. כל יום אחרי הבית ספר אני נוהג לטייל בחורשה לבדי. אני מוצא שם מקום מפלט מהצרות היומיומיות. יש לי אפילו עץ קבוע שאני נוהג לשבת עליו מגיל 12 . אפילו נתתי לו שם : "שרה". על שם ילדה מהכיתה שלי שאני מאוד מחבב. היא לא יודעת את זה כמובן כי אני מאוד ביישן. אפילו חרטטתי את השם שלה על העץ עם ציור של לב… הסיפור שלי, מתחיל בהיותי בגיל 9 . אבא שלי נהג לקחת אותנו מידי יום ראשון לכנסייה. לאבא שלי קוראים וויל, יש לי שתי אחיות. (בקי ואשלי) אני הכי קטן. אמא שלי נפטרה מסרטן שהייתי בן שנה ואני לא זוכר כלום ממנה. האחיות שלי אומרות שמאז שהיא נפטרה אבא תמיד לקח אותם לכנסייה ואפילו ביטל פגישות חשובות שהיו לו ביום ראשון. את שרה אני מכיר עוד ליפני כיתה ז', כבר מהפעם הראשונה שהלכתי עם משפחתי לכנסייה היא הייתה שם עם אמא שלה ואחיה. היא כל שבוע הייתה לובשת את אותה שמלה שחורה עם נקודות לבנות וסרט וורוד בשיער. לא היה לי ביטחון עצמי אף פעם להתחיל עם בנות, הייתי סגור ומופנם אפילו שהייתי קטן. בבית הייתה לנו אווירה לא נעימה. אבא היה רוב הזמן בדיכאון והוא בקושי הצליח לתפקד. האחיות שלי תמיד דאגו לי לכל צרכיי. היו פעמים שהוא היה נעלם לימים. תמיד שראיתי את שרה היא הזכירה לי את אמא שלי. אני לא יודע למה, משהו במבט שלה שתמיד הייתי מדמיין שככה אמא שלי נראת. אולי ביגלל זה נורא חיבבתי אותה. היו לנו תמונות של אמא רק בשחור לבן וגם הם היו מאוד מעטות. היא לא נהגה להצטלם הרבה. יום אחד, שעמדנו לצאת לאחר שנגמרה התפילה הכומר שלנו, לקח את אבא שלי לשיחה. אני לא יודע בידיוק על מה הם דיברו, אבל אני רק יודע שיום למחרת הכומר בא אלינו לבית והביא לנו כ 25 ארגזים גדולים מעץ. את הארגזים, בגודל של כ 2 מטר כל אחד אבא שלי איחסן במוסך. במשך 7 שנים אף אחד לא פתח את הארגזים והציץ לראות מה יש שם. אבא שלי נעל את המוסך וגם זה לא היה כל כך איכפת לנו. לאחר אותו יום אבא שלנו לעולם לא לקח אותנו יותר לכנסייה. זה היה מוזר, אבל כשמדובר באבא שלי הכל יכול ליהיות צפוי. אף אחד לא שאל שאלות. השנים חלפו מהר, והנה אני כבר בן 15 ולומד בכיתה י' . בכיתה י, לראשונה למדתי עם שרה. לפני כן מעולם לא למדנו באותה כיתה ולמעשה מאז שהפסקתי ללכת לכנסייה מגיל 9, לא ראיתי אותה. היא הייתה שונה, יפה יותר , בוגרת יותר. היה בא משהו שהיה גורם לי להזיע ולגמגם שאני רואה אותה. ולא שזה היה עם כל אחת שהייתי רואה, איתה זה היה משהו מיוחד. בתחילת השנה, לא הייתי מפסיק לחשוב עליה, עד שהיא נכנסה לי לחלומות. או לסיוטים. היה לי חלום מפחיד, שבמשך תקופה ארוכה מאוד היה כל לילה חוזר על עצמו. חלמתי שאני הולך במסדרון של הבית ספר, והוא ריק מתלמידים. הכל היה שומם. אני נכנס לכיתה ואני רואה את הגב של שרה, היא יושבת ליד השולחן לבד. שאני מתקרב היא מסתובבת, ואז אני רואה את הפנים של אמא שלי. היא מסתכלת לי ישר בעיניים במבט קר, היא לא ממצמצת ולא מזיזה שריר. ברגע שניסיתי להגיד משהו או לנסות לגעת, זה היה הסוף של החלום והתעוררתי. לא הייתי מפסיק לחלום בידיוק את אותו החלום כל לילה במשך חצי שנה. זה הפך אותי לבנאדם מעורער יותר ממה שכבר הייתי. הנה התקרבה לה סוף השנה והגיע חודש מאי. ב 23 למאי זה יום ההולדת שלי. זה יצא יום חמישי, והיום הייתי אמור ליהיות בן 16 . אף אחד לא זכר את יום ההולדת שלי, כמו השאר. האחיות שלי כבר התחתנו ועזבו את הבית, ואבא שלי התחיל לשתות. אני זוכר שבאותו לילה, חלמתי את אותו חלום, אבל הוא היה שונה. חלמתי שאני עובר במסדרון, ריק ושקט כרגיל. הפעם שאני נכנס לכיתה, היא הייתה מקושטת, כאילו לכבודי. היה מונח במרכז הכיתה ארגז גדול, ואמא שלי ישבה עליו. כל הפרטים היו זהים מלבד זה שהיא ישבה על ארגז במקום כיסא. ואז נזכרתי! זה בידיוק אותו ארגז שאני זוכר שראיתי ליפני 7 שנים, שהייתי בן 9 ואבא שלי נעל במחסן. באותה שניה התעוררתי. בבוקר למחרת, חרגתי ממהרגל שלי. בבמקום ללכת לחורשה כמו תמיד ולחזור בשעות הערב חזרתי לבית בצוהוריים. משהו הציק לי. הייתי חייב אחת ולתמיד להיכנס למחסן ולראות מה יש באותם ארגזים. המפתח לדלת של המחסן הייתה בצרור המפתחות של אבא שלי שהיה מונח במגירה בסלון. פתחתי את הדלת של המחסן וריח מצחין נדף משם. ריח כל כך מסריח שבחיים לא הרחתי. הריח היה חזק, והוא גרם לי לעילפון. שהתעוררתי ראיתי את הפנים של אבא שלי. הוא גרר אותי החוצה מהמחסן וצעק עליי באיזו רשות אני מעיז להיכנס. הבטחתי לו שזה לעולם לא יקרה שוב והוא חזר לכורסה והמשיך לשתות. יום למחרת, גם חזרתי מוקדם לבית. אבא היה בעבודה, חיפשתי את הצרור מפתחות אבל הוא לא היה במגירה ובשום מקום. הבנתי שאין דרך אחרת וניפצתי את חלון הזכוכית ונכנסתי דרך הגינה. שנכנסתי, משום מה כבר לא היה ריח מסריח. למעשה כבר לא היה ריח ביכלל. הארגזים, שהיו בערך בגודל אדם הונחו בשורות אחד מעל השני. הוצאתי אחד שהיה בודד ולא היו מעליו ארגזים נוספים. כשפתחתי אותו ראיתי פרצוף, המשכתי לפתוח וראיתי ידיים, רגליים. שכב שם ילד, רזה. הוא היה מת. נכנסתי לחרדה, הבנתי שיש בארגזים האלו גופות. אבל לא השמעתי הגה. הגופה שלו הייה קפואה וגמישה. ניסיתי לגעת ביד שלו ושמתי להם שהידיים שלו יכולות להתקבל 360 מגלות כמו ג'לי. זה היה מפחיד, חשבתי שאני חולם. סגרתי את הארגז ויצאתי משם בריצה. ניסיתי לשכוח מה שראיתי והלכתי לישון. באותו לילה, חזר אליי החלום, אבל שוב פעם עם כמה שינויים. הפעם הלכתי במסדרון, אבל היה בו הרבה אנשים. את כולם אני לא מכיר. אני הולך והולך, ואני רואה את הילד, אותו ילד שראיתי את הגופה שלו שוכבת בתוך הארגז. כולם נועצים בי מבטים. הם מדברים עליי. הם צועקים עליי שאני חייב לקבור אותם. אני לא יכול לענות להם. יש לי מחסום בפה. הם אומרים לי שהם ירדפו אותי אם אני לא יקבור אותם. התעוררתי. בבוקר הבנתי שלא הייתי לי ברירה. ידעתי שהחלום לא ייפסק עד שאני לא אשלים את המלאכה. הייתי חייב למצוא דרך לקבור אותם ולגמור עם הסיפור. אבל איך? ואז נזכרתי, יש חורשת עצים גדולה ליד בית הספר שלי. אני חייב לקחת אותם לשם. בבוקר ליפני הבית ספר חזרתי למחסן. פתחתי שוב את הארגז עם הילד שראיתי בחלום. ניסיתי להרים אותו או לאחוז אותו בכל צורה שהיא אבל הוא נפל לכל צד כאילו שאין לו עצמות. ואז הבנתי שזה יכול ליהיות ייתרון ואני לא ייצטרך להפסיד יום לימודים. הכנסתי אותו לתוך התיק. הוא נכנס בקלות רבה ולא תפס הרבה מקום. הוא התכווץ והיה מקופל. כל היום הייתי מתוח. שהושמע הצילצול סוף סוף הלכתי לחורשה, חפרתי בור עמוק וקברתי אותו. לא כתבתי משהו אם שמתי מצבה שמישהו לא יחשוד. חזרתי הבייתה מאוחר והלכתי לישון. חלמתי בידיוק את אותו חלום שחלמתי אמש עם אותם אנשים, פרט לילד שקברתי. הבנתי שככל שאני יקבור יותר גופות ככה יהיו פחוט אנשים בחלום עד שהוא ייגמר. יום למחרת ספרתי את הרגזים המלאים, נותרו 24 . כל יום הייתי לוקח גופה אחת וקובר אותה, וכל לילה הופיעו פחות אנשים בחלום. מידי פעם הייתי קובר גופות והייתי רואה גופות של אנשים שאני מכיר מהמציאות. כל מיני דמויות, לא אנשים מרכזיים. לאחר שהייתי קובר אותם היו לי מעיין הזיות של כמה דקות, הייתי יכול לראות את השניות האחרונות שלהם ליפני המוות. הייתי נוכח שם אבל הייתי מבוהל ולא עשיתי כלום. רק צפיתי. --------------------------------- כעבור 23 ימים . --------------------------------- חזרתי הבייתה לאחר הקבירה של הגופה ה 24 . הייתי שמח, ידעתי שהסוף קרב ואני יהיה אדם חופשי. חלמתי את החלום, אבל הוא היה ריק. ידעתי שאני צריך לחפש אדם אחד. הוא היה ריק לגמרי, שומם. שקט וקר. חיפשתי וחיפשתי ולא ראיתי כלום. נכנסתי לכיתה שלי, ואז הייתה לי הרגשת "דה ז'ה וו" . זה היה אותו חלום שהייתי חולם מלפני כחודשיים. שוב פעם ראיתי את הגב של שרה, יושבת בכיתה התקרבתי וזו הייתה אמא שלי. והיא שוב פעם רק התסכלה לי ישר לתוך העיניים. לא הבנתי את פשר החלום. למחרת נכנסתי למחסן. פתחתי את הארגז האחרון שנותר, שכבה שם אישה מבוגרת. היו לה פצעים לאורך הגוף. הפנים שלה הזכירו לי משהו. זו הייתה אמא שלי! אני בטוח. מעולם לא ראיתי אותה במציאות אבל אני יודע, זו הייתה היא. שטף דמעות הציף אותי והתחלתי לבכות ולבכות. הצצתי בשעה, השעה הייתה 1 בצוהוריים, לא שמתי לב שהזמן עבר ולא הלכתי לבית ספר. הלכתי לחורשה לקבור את אמא. חפרתי בור ליד העץ שלי (שרה( וקברתי את אמא שלי. קראו לה רות. בקושי יכלתי לזז, הייתי משותק אבל הבנתי שאין ברירה. כיסיתי את הבור ואז התחלתי לראות מטושטש. היו לי את אותם הזיות. ראיתי 15 שנה לאחור ביום שאמא שלי מתה. ראיתי אותה עולה במדרגות לחדר השינה. אבא שלי חיכה לה. הם התחילו לדבר אבל לא הצלחתי לשמוע. אחרי זה הוא התחיל להכות אותה. היא נפלה, והוא המשיך. עוד ועוד ועוד. היא איבדה את ההכרה והוא המשיך לחבוט בה. מיד הבנתי שאמא שלי לא מתה, אבא שלי רצח אותה. היא נרצחה על ידי אבי. התחלתי לבכות ולכעוס באותו זמן. ידעתי שלא מאוחר מידיי, עליתי במדרגות וצעקתי: אבא תעזוב אותה מייד!!! הוא הסתכל עליי, הוא לא הבין מי אני. גם לי הוא נראה שונה, יותר צעיר. הוא אמר לי, מה..? אמרתי לו, תעזוב אותה מיייד! הוא אמר, לא, ליפני כן. הוא כנראה לו הבין למה קראתי לו אבא. אמרתי לו, "זה לא חשוב, אם תניח את היד שלה עוד פעם אחת עליה אני יהרוג אותך". הוא התיישר, וצעד לעבר הכיוון שלי. "לא איכפת לי מי אתה, אבל צא מייד מהבית שלי ליפני שאני לא יודע מה". ידעתי שאני יכול לשנות את ההיסטוריה אבל הייתי חייב לפעול מהר. הייתי קרוב אליו ומייד הכנסתי לו בעיטה חזקה בביצים. הוא התכופף ולא יכל לזוז, ואני בעטתי לו בפנים. הוא בסוף מת. אמא שלי שלא הבחינה במתרחש, הייתה מחוסרת הכרה והזמנתי אמבולנס בישבילה. אחרי זה ניגשתי אליה, ופתאום שוב התחלתי לראות מטושטש.. התעוררתי. שכבתי על הקבר שלה ליד העץ. אבל האדמה לא הייתה הפוכה, זה נראה כאילו שביכלל לא חפרו שם. חפרתי באותו מקום, ואמא שלי לא הייתה שם.! הגופה נעלמה! פתחתי את כל הקברים שחפרתי וכל הגופות נעלמו!! חזרתי לעץ שלי, והיה רשום שם: דניאל + שרה = אהבה. ואני אף פעם לא רשמתי דבר כזה! רשמתי רק שרה.. זה היה מוזר... מוזר מאוד... חזרתי הביתה וראיתי את האחיות שלי בסלון. הייתי חייב לוודא וצעקתי אבא אתה בבית? ישר הם הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח. אמא שלי יצאה מהמטבח מבוהלת ואמרה לי: "אתה יודע שאבא נפטר שהייתה בן שנה, בו הכנתי לכולם אוכל". הבנתי שהכל אכן השתנה הייתה לי הזדמנות חדשה לחיים, להכיר את אמא שלי שמעולם לא חייתי איתה. לחיות בבית שונה. צבטתי את עצמי לאורך כל היום לראות שאני לא חולם. עליתי לחדר, הוא היה גדול. ביכלל כל הבית היה יותר גדול. הסתכלתי במחברות שלי, הכתב יד שלי היה שונה. בתעודה שלי היה לי ממוצע 91 . אני דניאל הלוזר, שלא הולך לא בהכל מקבל פתאום 91 ?!? אני לי מגירה עם אוסף מבחנים והכל כמעט מאה. עוד לא הספקתי לדפדף ופתאום אמא שלי קראה לי מלמטה, היא אמרה שיש לי אורחים. אני פותח את הדלת ואני רואה את שרה. כן כן.. לא אחרת את שרה..!! היא נכנסת ומביאה לי נשיקת ידידות על הלחי. לא יכלתי לזוז, הייתי מופתע. היא אמרה לי, דני אתה בסדר היום? דני... אף אחד לא קרה לי פעם דני... היא אמרה לי, מה שחכת? היום זה יום ההולדת שלך! ואז אמרתי מה.. מה? היא אמרה לי כן אתה בן 16 שובב קטן.. רציתי לישאול אותך איזה חולצה כדאי לי ללבוש אני רוצה ליהיות מושלמת בישבילך, זה גם היום מלפני 5 שנים שהצעת לי חברות... הייתי בשוק, הבנתי שכל החיים שלי שונים. פתאום הייתי מלא ביטחון עצמי, היה לי משפחה, חברה, מישהו שזוכר שנולדתי. אפילו החלומות הרעים כבר לא חזרו מעולם והתחלתי לישון כמו שצריך. יצאנו מהחדר וראיתי את אמא שלי, בקי ואשלי עם עוגה וכולם שרו בשיבילי. הייתי מופתע עוד יותר. האחיות שלי לעולם לא היו כל כך קרובות אליי. הייתי מאושר. הרגשתי שנולדתי מחדש. המסיבה נגמרה, בלילה, כך מסתבר המשפחה שלי נהגה לשבת סביב השולחן פעם בשבוע אחרי ארוחת הערב. זה היה היום מסתבר. כל אחד דיבר על מה שהוא רוצה או מה שהוא רוצה לשנות. בסוף אמא שלי אמרה, היום אחרי העבודה בא אלינו הכומר של השכונה, הוא טוען שיש ארונות קבורה ריקים למכירה ואין להם מקום בכנסייה אז הם רוצים זמנית לאכסן אותם אצלנו במוסך, בתשלום כמובן. מה אתם אומ... היא לא הספיקה לסיים וצעקתי: לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא...............!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! -הסוף-

אז ככה....

אשר לניסוח... זה טעון שיפור אשר לעלילה שבסיפור... זה מרתק, סוחף אותך לתוך הילד / נער הזה, אתה מרגיש אותו. יש בסיפור משהו כמו סרט מותח עם קריצה צינית, משהו מורבידי

אבל גם עצוב . . .

עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
כתיבה
בחר
בחר