אני והיא : "כרונולוגיה של מציאות "

"לא קל לדבר על זה" אמרה. "לא קל " מלמלה. שרק תאמין. "אם היית מבטיח שהדיבור יעזור, אבל הוא לא,הוא רק מפריע להרגיש. אני לא רוצה שהזמן ירפא, אני לא חולה. פצועה אבל לא מדממת". אני מתבונן בה, שותק ומנסה רק להיות. אנשים מפריזים בערכן של מילים, ממעיטים בערכו של הרגש וכמעט תמיד מבלבלים ביניהם. אני יודע שבסיטואציה הזו אני חפץ דומם ואולי אני רק "מצב", שמתהווה בשתיקתו. אני כואב אותה. מאוד כואב אותה. יושבת שקטה, שתי ידיה מחבקות את גופה והיא מיצג מוזיאוני קשה. מוצר מוגמר של סבל, ביוגרפיה של כאב. אין פרותיזה לנפש שסועה ואילו הייתה, הייתי רץ ומביא לה אותה. אני גמלוני במחשבות. כה גמלוני. וגם לי אותן שאלות, אני רק שואל אחרת . איני יודע מה לומר לה, באמת שלא. היא כל כך רחוקה כעת. מחשבותיה במקום אחר ואני רק רקע, אני נסיבה. קצב ההתרחקות שלנו , שני אנשים שהולכים זה מזה. ולי אין מקום בין ידיה השלובות ואילו היה, הייתי לוקח אותה ואוסף. במקום שבו איני יצירתי לא נותר לי אלא לצטט. אני שם מוזיקה ושואל את המילים. היא לא מבינה את הקשר, עבורה המוזיקה זו הסחה ולא מסר. היא כואבת כמו אישה ונשברת כמו ילדה קטנה, ואני רוצה לקחת אותה בכל הזמנים שלה. רוצה שתהיה הזיכרון האחרון שלי מאהבה. אני לא יודע הרבה.ועם הזמן דומה שכל מה שידעתי הולך ומופרך, מוטל בספק. אני כנראה עובר תהליך של היטמטמות מתקדמת. אני מפחד. מפחד, שהכל כבר נאמר ונותר רק לצטט. חושש שלאדם יש אהבה אחת רק בהווה נתון, כל השאר "עצבות עיניים וזיכרון מסע". מפחד שאם אצטרך להתחיל לשכוח אותה, יהיה זה כאילו אף פעם לא הייתה. פחד שאפילו מה שאמרתי עתה, יישמע לי כמו אמירה שחוקה רגש חבוט ומופקע. בימים כאלה בהם הדיבור הוא נזיל והרגש קהה, אני מנסה לסכם את הכל. העיקר לצמצמם לדרגה מינימלית, ככה קל להתמודד. פעם חשבתי שאנשים נפרדים משום שכך יותר קל לפתור את הכל. הם נפרזים משום שעם עצמם הם תקועים, וקל יותר להאשים מישהו אחר במה שעקום מאשר לבדוק את ראייתך ולגלות בה מומים. קל יותר להעזיב משהו חיצוני ואז לשבת ולחכות לקיום לקראת בתקווה. אני כואב אותה.אני אוהב אותה.פצוע אבל לא מדמם.

ואו......

רק חייבת לציין שקראתי המון דברים פה ברשת אבל לא הרבה היה כתוב כך. ממש נגע! :-) אהבתי.
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
כתיבה
בחר
בחר