לוליטה- אשמח לביקורת ותגובות

לא ידעתי מה לעשות באותו רגע. הבטתי בה מהצד ולא הוצאתי ציוץ מפי. עיני האיילה האלה. העיניים היפות והעצובות, שקטות מתמיד. אני זוכר איך ניגשתי אליה בפעם הראשונה, הייתה עטופה במעיל שחור וארוך וצעיף לבן יפהפה. הלכתי לכיוון הספסל עליו היא ישבה ושאלתי לשלומה. היא נראתה כה עצובה עד כדי חלום. עיני האיילה האלה הופנו לכיוון הפארק. ילדים משחקים ואמהות מקשקשות. היא הסתכלה עליהם בקנאה. עיני האיילה העצובות זעקו לעזרה. היא המשיכה בשלה ולא הוציאה מילה. הנחתי לה לנפשה וחזרתי לביתי. מאז, רוחה לא עזבה אותי. היא הייתה יפה מדי בכדי להיות עצובה. בחלומות, היא הופיעה אצלי בשם לוליטה, היא הייתה יפה מתמיד, זוהרת מאי-פעם. היא הופיעה עם חיוך קטן, לא מתאמץ וכובש. שיערה השחור התעופף לו ברוח. גם בחלומי היא ישבה על הספסל בשדרה, אך נראתה כל-כך מאושרת, שלא היה צורך לדאוג לשלומה. הייתה כל כך אמיתית, לוליטה. ללא שום מסכה על הפנים, ללא התאמצות יתרה. האמת שבה יכלה להפוך באותו רגע ללא אמיתית. רציתי אותה איתי, רציתי לאחוז בעורה הצח, להביט בעיניה הגדולות, ללטף את שיערה החלק. מסע של חלומות העבירו את לילותיי. מסע של חיפושים אחר הילדה היפה שפגשתי בשדרה. פעם נפלתי אל תוך בורות עמוקים ותהומות והוצאתי כמה אנרגיות מיותרות ביציאה מהם, אך בסוף עשיתי אותם. במשך המסע פגשתי באותם ילדים ובאותן אמהות מקשקשות שפגשתי בשדרה, מה שגרם לי לחשוב שלוליטה שלי קרובה. הדרך הייתה ישרה, הרוח הייתה עזה, השטח היה מלא בחולות. השמיים שידרו לי תחושה חיובית, משהו כמו שאני בדרך הנכונה, שאני עושה את הדבר הנכון אם לרגע תהיתי. ללא אוכל ושתייה המשכתי בדרכי, ללא מנוחה הובלתי על ידי הרוח. כמו ציפור העפה בשמיים, כמו דולפין השוחה במים, כך אני בערווה. עבר לו יום ועבר לו לילה, ואת לוליטה לא מצאתי. אחרי ימים רבים של חיפושים, ללא שינה, נאנחתי על ספסל שמצאתי. לוליטה שלי, הילדה הקטנה עם עיני האיילה, לא נמצאה. אחרי מספר תהיות מצאתי את עצמי בחלום. היינו אני והיא, בתוך מנהרה, חבוקים ולוליטה שלי ישנה. "אני מביט ורואה שאת, ילדה כמעט, אבל איתך אני שבוי" משפט שיתנגן במוחי. כמו תינוקת בעריסה, כך הייתה לוליטה שלי. החלום נעצר כאשר רוח נשבה והעיפה את החולות על פניי. זהו הזמן להמשיך בדרכי לקראת לוליטה. כבר לא יודע כמה אני רחוק מן הבית ומעולם לא ידעתי כמה קרוב אני ללוליטה. דבר לא התיש אותי. לא הרוח הנושבת בחוזקה, לא כאביי העזים בכל איבר בגופי, לא העיניים ההולכות ומתעצמות שלי, דבר לא התיש אותי. ניחנתי בכושר העיקשות והמאמץ, כך אמרה אימא וצדקה. משהו התעופף באוויר, היה זה בצבע לבן ונראה לי מוכר. רדפתי אחרי אותו משהו אשר לא ידעתי מהו. אחרי ריצה קלה, תפסתי וראיתי: הצעיף הלבן. אותו צעיף לבן שיפתי לבשה בפגישתנו הראשונה. הבטתי מסביב, הסתובבתי במעגלים בהתרגשות יתרה. לוליטה. לוליטה שלי. כמעט זעקתי לשמיים. הסתובבתי והסתובבתי עד שנתקלתי בבור. ניערתי את עצמי קלות, ואז זה קרה. מראה כזה לא ראיתי מימיי. היא שכבה שם, לבנה כסיד ודם מוצק על כל גופה. מילותיי נעתקו. לוליטה שלי, אם רק היית יודעת מה עברתי כדי להגיע אלייך, כדי לראות שוב את פנייך, כדי לאחוז שוב בידייך. אם רק היית מרגישה את אהבתי אלייך, אם רק היית חשה את חום גופי הנצמד אלייך. לוליטה, החיים שלי לא יהיו כקודמים להם. את חרוכה בדמי, במוחי ובנשמתי. את קמה איתי בבוקר, ואת הולכת איתי לישון. אהבה כזו לא חשתי מעולם. נוחי על משכבך בשלום, לוליטה.
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
כתיבה