פליי

פליי

ילד קטן הלך ברחוב עם שקית כתומה. שערו היה ארוך שפוך, כמו שיח שהותר לגדול פרא. עיניו, החבויות מאחורי הסבך, היו רואות ולא נראות. הילד עצר על שפת הכביש מול הרמזור, שהיה אדום. אמא אמרה לו "אף פעם אל תחצה את הכביש באדום", אבל הוא ידע שכעת היה מותר לו להקשיב לאמא רק לפעמים. הילד חצה את הכביש בריצה. באחת מאוזניו הייתה תחובה אוזניה. אחת מתוך צמד שהיה פעם. מהאוזנייה השתלשל חוט שחור שהמשיך אל תוך השקית, והסתיים בחיבור לטייפ ישן. הטייפ היה כבוי עכשיו. בטייפ הייתה קלטת, ועליה מוקלט קולה של אימו, נשבר ברכות. פעם נוכחותה של אימא בשקית הייתה כמעט שלמה. היה בה בלון, שאימו מילאה בנשימתה, ותמונה שלכדה אותה צוחקת, והטייפ כמובן. אבל הבלון התפוצץ, ונשימתה של אימו אבדה באוויר, והתמונה דהתה ואיבדה את צבעיה, והזכירה לילד את אימו כמו שהייתה בפעם האחרונה שבה ראה אותה. ונשאר רק הטייפ. ואפילו בו, כפתור ההרצה לאחור כבר לא עבד. קולה של אימו יכל לנוע רק קדימה. ועכשיו גם הסוללות עמדו להגמר. הילד ידע זאת, ובשבועות האחרונים הוא הרשה לעצמו להקשיב רק למשפט אחד בכל יום. היום אימא אמרה לו "אף פעם אל תשחק בגן המשחקים אחרי רדת החשכה". זה היה כבר לקראת סוף הקלטת, ושיעול צרוד קטע את מילותיה. סימן הסוללה הבהב על מסך המכשיר, והילד פחד שאם לא ישיג סוללות החדשות, יקרה מה שכבר קרה פעם אחת לפני זמן רב. אמא תשתתק במפתיע. הילד נכנס לחנות חשמל. אמא אמרה לו "אף פעם אל תגנוב", אבל הוא כבר עבר על האיסור הזה בעבר. הסוללות היו תלויות גבוה מעליו, ולא היה סיכוי שיגיע אליהן. המבוגרים בנו את עולמם בלי התחשבות מיוחדת באחרים. "שוב אתה!" צעק לכיוונו המוכר הממושקף שעמד מול הקופה הפתוחה וספר את הרווח היומי. "תסתלק, תסתלק מכאן פרחח!". אבל אימו של הילד אף פעם לא אמרה לו שכשמבוגרים צועקים, ומתעסקים עם כסף, רצוי להשמע בקולם. כך שהילד נשאר עומד ועיניו המסתתרות צפו מעלה אל תוך עיניו הקשוחות והנפוחות מעייפות של המוכר. הילד קיווה שיקרה מה שכבר קרה פעמים כה רבות בעבר, דבר שהוא לא הצליח להבין עד הסוף, והמבוגר הזר פשוט יעתר לרצונו. אבל לילד לא היה סיכוי. שהרי הוא הפריע למוכר בחלק האהוב עליו בכל היום. חלק שהיה נקי מהתחנפויות ללקוחות, מהתעניינות מזויפת במצב בריאותה של גברת כדורי, ומנידוב חיוכים ריקים למפגני האהבה המוחצנים של הזוג ברגר. החלק שבו הוא בדק מה יצא לו מכל אלו. חלק שהיה טהור, וכולו של המוכר בלבד. הילד החליט להסתלק. אימא כן אמרה לו "אף פעם אל תבזבז זמן סתם", והילד לא ציפה שיקרה משהו טוב אם ימשיך לעמוד כך סתם מול המוכר. הוא מצא את עצמו נכנס לגן השעשועים, שהיה זכור לו מימים טובים יותר. ילד קטן ממנו, צנום ומנומש, הסיע מכונית צעצוע על שלט רחוק. מי שנראתה הייתה כמו סבתו נמנמה על הספסל ליד. אימא אמרה לו "אף פעם אל תיטפל לילדים חלשים ממך", אבל לאמא לא הייתה זכות לדבר אליו יותר היום. הילד תפס את מכונית הצעצוע, והסיר ביד גסה את מכסה הסוללות. הסוללות שהיו בפנים היו קטנות ולא מתאימות, והילד השליך את המכונית הצידה. הפעוט המנומש פרץ בבכי, מעיר את סבתו. הילד התיישב על הספסל והביט בזעטוט המנומר, מנסה להפליל אותו ביבבות. הקשישה נתקפה בחוסר הבנה מרוגז, וגררה בכוח את הפעוט לכיוון היציאה, והילד, מבלי שיוכל להסביר לעצמו אפילו מדוע, היה מרוצה. הערב החל מתגנב מעבר לבניינים. הילד זכר את מה שאימו אמרה לו לגבי משחקים בגן אחרי החשכה, והבטיח לעצמו שלא ישחק. הוא פשוט ישב, עם הטייפ על ברכיו. "מה עושה כאן ילד קטן כמוך לבד?" הוא שמע קול מתנשף מגיח מאחוריו. הוא הסתובב וראה עוד מבוגר, כמעט זקן, עצם השדרה שלו בולטת דרך גבו המכופף, ועל שפתיו נמתח חיוך שהיה זר לפנים שהוא עיוות. בידו החזיק כוס שקופה עם משקה צהוב. "התקלקל לך המכשיר?" שאל המבוגר, כמעט זקן. אמא אמרה לו "אף פעם אל תדבר עם זרים", והילד השפיל מבטו. "אני יכול לתקן לך אותו". הילד הכניס את הטייפ לתוך השקית הכתומה, והתכוון לקום מהספסל. "לפחות תשתה מיץ תפוזים", אמר המבוגר, ושלח את היד עם המשקה קדימה. הילד באמת היה צמא. ואמא לא אמרה לו "אף פעם אל תיקח שתייה מזרים". הילד הסס ולבסוף נטל את כוס המשקה, ולגם באיטיות. הילד השתעל כשהבין שיש משהו מוזר בטעם המיץ. הכל החל להתערפל. חיוכו של המבוגר, כמעט זקן גדל מפלצתית וחשף שיני טרף. הילד איבד את הכרתו. כשהתעורר לא יכל להזיז את אבריו. הכל היה חשוך, אבל נדמה היה לו שהוא רואה את השקית שוכבת בפינת החדר. לקח לו זמן להבין שחבלים קושרים אותו. קולו של המבוגר כמעט זקן, רעד מנקודה כלשהי בתוך חשכה, זקן לגמרי עכשיו. "אני לא יודע איזו אימא מרשה לילד שלה להסתובב לבד בחוץ, אבל אמא שלך הולכת להצטער על זה מאד". הזקן התקרב אל הילד, יוצא אל האור הקלוש שזרם דרך הסוהר המסורג. הוא לא לבש כלום, אפילו לא את החיוך שהיה לו בפארק. הוא היה רטוב מזיעה, ובטנו החשופה גאתה ושקעה בכבדות. הזקן החל לשחרר את החבלים שכפתו את הילד, ואמר תוך כדי: "אני רוצה שתבין ילד, שמה אני הולך לעשות לך עכשיו, מישהו היה עושה לך במוקדם או במאוחר. כי בעולם שלנו אין צדק, ילד". אבל הילד לא רצה צדק. הילד רצה סוללות. וכשהזקן גמר להתיר את החבלים, הילד החליק מתוך ידיו המזיעות, וזינק לעבר השקית הכתומה. הזקן התאושש ומעד בעקבותיו, בדיוק כאשר הילד הצליח למשוך מהשקית את הטייפ ולהטיח אותו כנגדו בכל הכוח שהיה מצוי בגוף הקטן. הזקן נפל לרגליו של הילד. שרוכיי הנעליים הפרומים של הילד נצבעו באדום. הוא הביט בגופו הדומם של הזקן, ואז בטייפ שבידיו. הוא היה צריך להקשיב לאימו, אבל עכשיו זה כבר לא היה משנה. הוא העלה את היד עם הטייפ מעלה, אזר כוח, והטיח אותה לכיוונו של הזקן שוב. הילד מצא את עצמו שוב ברחוב החשוך, עומד מול בניין, שהיה זכור לו במעומעם. שיערו פרוע יותר, השקית הכתומה כבר לא איתו. בידו רק הטייפ המרוסק. בחלונות דירת הקרקע הוא ראה אישה מגישה ארוחה חמה למשפחתה היישובה בפינת האוכל המוארת. הוא כל כך רצה לשמוע את קולה של אימו. אבל עכשיו לא היה לכך שום סיכוי. הטייפ השבור לכד את הקלטת בפנים. אבל הוא זכר מה עמד להיות מהמשפט הבא שלה. אמא אמרה לו "אף פעם אל תחזור לכאן". אבל עכשיו היא לא נראתה כל כך עייפה, ואולי הוא כבר לא היה ילד נורא כל כך. הילד השליך את הטייפ לתוך השיחים, ונכנס לתוך הבניין.
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
כתיבה