קבלו קצה קטן של סיפור גדול...מחכה לתגובות

מה אני אגיד לכם, לקחתי מנה מופרזת ונחשפתי בחטף לסט שלם של רגשות שלא התאימו לגיל הביולוגי שלי ולהתפתחות הרוחנית שלי. או לא. חזקה מכל הייתה הזקפה. בקושי ידעתי מה זה המטרד הזה. ותבינו, כל מה שלבשתי היו מכנסי התעמלות עם הגומי למעלה והנפנוף החופשי בשביל האוורור מלמטה. אי אפשר להסתיר. אוהל. מצד שני, אני חייב לזוז. זה בדיוק הזמן למעשי גבורה. עכשיו, הזקפה היא רק קצה הקרחון. תחשבו על הטריפ הכי חזק שטעמתם, זה כלום לעומת הפטרייה, כלום. צל חיוור. והכמות שהחרמתי לנמלה הענקית הזו מספיקה בשביל להשפיע חזק על חמישה בוגרים חסונים ובעלי ניסיון. ואני, כולי דרדלס הרזה בן השתים עשרה, עם אוהל בפרונט. המשימה מתבהרת לי מעליה. אני הולך לבדוק האם באמת יש לו, ליהושוע מנדלבאום, אם ככה באמת קראו לו למוטציה, מערכת איברים כפולה. אני זוכר את היום ההוא לפרטי פרטים. בכניסה לחצר ילדותי גדל לתפארת ברכיטון, כן, יש עץ עם שם דוחה שכזה. על העץ הזה בנוי היה בית העץ שלי. שתי קומות, סולמות, מעקה והכל. בגזע שלו היה נעוץ מסמר עשר ישן , חלוד ומכופף שהיינו נשרטים ממנו כל פעם. אף אחד לא ידע לספר מי נעץ אותו ולמה. הסברה הייתה שסבא שניאור היה קושר למסמר הזה את 'אוקלי' מלך החמורים. אף אחד גם לא הצליח לשלוף את המסמר הזה, אפילו עם פטיש תפסנים ולום. תפסתי את המסמר עם אצבע אחת, אצבע אחת. שלפתי אותו כמו חמאה, שום התנגדות. כשהמסמר נחלץ מהעץ נשמעה שריקה קלה ודקה של רוח שבקעה מהחור. יצאה לו הנשמה. נשארתי לעמוד במקום, בלי לזוז, נפעם מצד אחד מהכוח ומצד שני, לא מתפלא בכלל. גם המטר העדין של עלי העץ הירוקים לא נראה לי מוזר. במשך דקות ארוכות נשרו מהברכיטון כל העלים. העץ, שהוא ירוק עד, כמו שאומרים, נשאר קרח והאדמה סביבי כוסתה בשכבה עבה, רכה וירוקה. הזעתי והזעה יצרה דוגמאות מצוירות מהאבק, החול והעלים על גופי. יצאתי לרחוב. השכנה ממול, יהודית נחמוני, עמדה ונעצה בי מבט מוזר. "מה עשית"? "הוצאתי את המסמר" אמרתי והראיתי לה את המסמר שהיה עדיין מושחל סביב אצבעי. יהודית היא הספרנית של הכפר. היא מאד שמנה ודומה לינשוף. הכל נפול אצלה, הלחיים, כריות העיניים, הסנטר המשולש. החזה גולש על הבטן שגולשת אף היא מטה, חוץ מהשיער שלה שאסוף בפקעת עגולה וניצב זקוף מעל פני הירח שלה. "זה נראה לך טבעי מה שקרה עם העץ"? "הכל טבעי, יהודית, והכל הוא בר חלוף. גם העצים. הזמן של העץ הזה נגמר" "ראיתי כבר עצים מתים, זה אף פעם לא קרה כל כך מהר, אף פעם". היא נראתה מאד מבוהלת והכתמים שלה בבתי השכי גדלו משניה לשניה. פחדתי שהיא תטבע. כמו לחזק את טענתה נשבר פתאום, ברעש גדול, ענף בעץ, מאחורי. "זה מאד מוזר. אולי לא כדאי לך להסתובב עכשיו. גם הקול שלך שונה מהרגיל וגם התוכן. לא שמעתי אותך אומר 'בר חלוף' לפני כן". הרגשתי עקצוצים בצוואר וגלגלתי את הראש כמה פעמים. "יהודית, אולי באמת כדאי שתיכנסי הביתה. זה לא יום רגיל, כמו שראית. זה יום של מעשים גדולים". המשכתי ללכת. בכל החצרות עמדו הזקנות של הכפר. רק הזקנות. לא זקנים, לא צעירים או צעירות ולא ילדים. רק הזקנות. הגברת עטיה מרגלית, ירקה על הרצפה שעברתי ומיהרה להיבלע בביתה הלבן. בחצר של עטיה לא גדל כלום. אפילו לא סרפדים. בין המשקים בכפר הולדתי יש שורות של ברושים המסמנים את הגבולות. הברושים בגבולות של משפחת מרגלית הם הכי עלובים בכפר, חולים למראה. המעט חיים שיש בהם נובעים מהשורשים שבחצרות הסמוכות. הצד הפונה למגרש של מרגלית קירח ונבול. הגברות רובשקין וליבין גם הן פנו אלי בדברים אבל רק ראיתי את תנועות השפתיים שלהן וקולן לא נשמע. אחרי רובשקין עמדה שושנה איל. הגינה שלה הכי מתוקתקת בכפר, פורחת, גרופה והכל. בבית שלה יש ארובה המעלה תמיד עשן בניחוח עוגיות. היום אני גר בבית הזה. ואחריה חסיה חובב, שהיא יותר שמנה מיהודית. כל הזקנות חוץ מעטיה מרגלית, ללא תיאום מוקדם, יצאו מהחצרות והחלו הולכות אחרי כמו עדר אווזות שמנות אחרי החלילן. אליהן הצטרפו גם טניה ריבלין, סבתי, רחל גרין, רחל יעקובי, והגברות נחמיאס וצמיר. הגברת צמיר הייתה אישתו של אלימלך, ראש המועצה. הסתובבתי, וחבורת הבנות נעצרה במבוכה. "בנות, מה קורה אתכן, אין לכן מה לעשות". אף אחת לא ענתה כי אף אחת לא ידעה להסביר מה קורה איתן ולמה. "הביתה בנות". והן הסתובבו והלכו, בלי לדבר אחת עם השניה. כנראה שבאמת היו להן דברים חשובים יותר. 'כולן היו מדור המייסדים, כולן בודאי אכלו מהפטרייה. אולי הן מרגישות משהו'. ציפורה עין ישבה על הכסא שלה בכניסה לביתה. כל בוקר היו מוציאים אותה עם הכסא ומכניסים בערב. היא לא הלכה אחרי כי היא לא יכלה ללכת אבל היא נופפה במקל שלה וצווחה "אוי, אוי, אוי, הפעם הגזמת". גלים של ניתוק שטפו אותי. שמעתי את ציפורה עין והתנתקתי. בהמשך הייתי קשוב לקולי הפנימי בלבד. הזקנות לא יזיזו אותי מכוונתי. זה הזמן למעשים גדולים. התקרבתי לביתו של מנדלבאום. נכנסתי לפרדס הסמוך והגעתי לחצר המגודרת מאחור. החצר של יהושוע מנדלבאום הייתה החצר המגודרת היחידה בכפר. גם בגלל זה וגם בגלל המוזרות המיוחדת והמביכה של הבעלים, לא נכנסנו, הילדים לחצר הזאת מעולם. גם הבולדוג הענק והלא ידידותי טרם לכך. שתבינו, לא היה מקום אחר שלא חדרנו אליו. כל המסעות בכפר עברו דרך חצרות הבתים. תמיד כולם הלכו בדרכי קיצור, אבל שום דרך קיצור לא עברה בחצר הזאת. שטח סטרילי, אדמה בתולית. ישבתי בין השיחים ליד חוטי התיל הדוקרני של הגדר והצצתי אל הבית העשוי אבן כורכר חולי. תריס אחד היה פתוח. נכנסתי פנימה. הרמתי את חוט התיל ונכנסתי. הייתי רגוע לגמרי גם שהבולדוג מזיל הריר התקרב אלי בריצה מגושמת. ששששש, לחשתי לו. הוא התקרב והריח מקרוב את היתד שלי שהתעקש להישאר זקוף ומתוח. ואז הוא נשכב על הגב והתמתח. הייתה לו יתד משלו וגם סדרת פטמות תפוחות כמו של פרה. כשליטפתי את ביטנו טפטף מהן חלב עכור בצבע מוקה. "אתה מריח את ג'ימי הזקן שלי" התעניינתי והוא הנהן לחיוב. ג'ימי היה כמובן הכלב שלי. התקרבתי לחלון והצצתי פנימה. המראה היה מגעיל. יהושוע הקיא לתוך קערה לבנה שהחזיקה לו חסידה סלומון. בידה השניה היא החזיקה מגבת מטבח וניקתה את פיו. כולם קראו חסידה הצדיקה כי במחסן הקטן שמאחורי ביתה היא גידלה שלוש יתומות מצרפת. הן לא יצאו כמעט מהבית ולא התערבבו בחיי הכפר. אנשים אפילו חשבו שאולי הן מפגרות או משהו כזה וזה הפך את חסידה לצדיקה עוד יותר גדולה. כשראיתי אותה עוזרת לאומלל הזה באמת התרגשתי. "חסידה, תני לי לעזור לך" אמרתי מהחלון. היא הסתובבה כנשוכת נחש ומבטה היה עוין וגס ביותר. לא איזה מבט רך ומחייך שהיית מצפה מצדיקות. "איפה הכלב שלך יהושוע" היא שאלה בתקיפות ויהושוע משך את כתפיו. הכלב, שהבין שמתעניינים בו, נעמד עם כפותיו הקדמיות על אדן החלון ולקק אותי. "למה הוא לא נושך אותו, יהושוע? תגיד לו לתקוף את הילד הזה". "כדאי שתלכי עכשיו, הכלב מעולם לא התנהג ככה. גם העץ שלי מתנהג מוזר היום. כל הבוקר נשרו ממנו מחטים". "למה את רוצה שהכלב ינשוך אותי"? "כי אתה חלאה, וכל המשפחה שלך הם חרות אחד, אחד. סבא שלך לא סבל אותי, אתה יודע למה? כי לא רציתי להשתתף באורגיות שלהם. סוטים מלוכלכים" "הוא רק ילד, איך את מדברת? לכי הביתה בבקשה". "אם אני הולכת אני לא חוזרת" היא אמרה באיום אבל יהושוע לא נבהל. "אולי יותר טוב ככה". היא הלכה ונשארנו לבדנו. אני והכלב בחלון ויהושוע בחדר. "אני יכול לעזור לך. אתה מאד חיוור". "כנס". הבית היה נזירי לגמרי, זאת אומרת לא היה בו כלום. אפילו לא מיטה או כסא או ארון. בפינת החדר היו רק שק אוכל יבש לכלבים וקערה ובתוכה במה גרונות מרוטים של עוף. "איך אתה חי ככה, איפה אתה ישן, מה אתה אוכל"? "לילדים אין בושה, אבל אני אוהב את הישירות הזאת ואענה לך באותה מטבע. אני ישן על הרצפה מכורבל עם 'כורש' ואוכל אתו את אותו האוכל". "זה כנראה לא טוב לך, ראיתי שהקאת. אבל מה שבאמת רציתי לראות זה אם יש לך אברים של גבר ואישה. אני יודע שזה קצת חצוף מצדי לשאול אבל אהבת את הגישה הישירה שלי". יהושוע הרים את החולצה והראה לי זוג שדיים מושלמים. מעולם לא ראיתי שדיים ככה מקרוב אבל ידעתי שאלו באמת יפים במיוחד. "יש לי גם של בנים, אתה מאמין או רוצה לראות". "רוצה לראות". ראיתי. "לא יודע למה אני כזה. חלק אומרים שזה בגלל הפטרייה של סבא שלך אבל זה לא נכון. הייתי ככה גם לפני שטעמתי. אולי זה בגלל אימא שלי שרצתה בת והתנהגה כאילו אני ילדה. עד גיל שמונה הייתי בטוח שאני בת. אימא הלבישה אותי בשמלות וקלעה לי צמות. אימא יקרה, רק היא אהבה אותי באמת, ו'כורש'". "איך הוא לו נשך אותי"? "אולי הוא לא נושך, אף פעם לא נכנס לפה אף אחד, אתה הראשון". "וחסידה"? "הכלב פוחד ממנה, אתה מאמין"? "כן". חסידה הייתה פוזלת והפזילה עברה בירושה לכל בנות המשפחה. מדור לדור הפכו הבנות לבית סלומון למכוערות יותר. הנכדה של חסידה הייתה כל כך מכוערת עד שאימהות הכפר היו מפחידות את הילדים באיום ששרית סלומון תתחתן אתם. צמרמורת. "היא לא דיברה יפה והמבט שלה היה מלא שנאה". "חסידה מכוערת גם מבפנים" אמר יהושוע. "אתה יכול לחזור אם תרצה". הוא נשכב על הרצפה ו'כורש' נשכב לצדו. יצאתי.

מעניין

חתיכת סיפור... קראתי אותו ומצאתי את עצמי הולך לאיבוד בתוך ים של מידע בלי קונפליקט אחד שבא לפיתרון בכל ה"זמן" הזה. משפטים מאד קצרים - כמו מטח של חצים לעבר הקורא, אין רגע "לנשום" מדבר אל דבר. לדעתי יש לסיפור הזה פוטנציאל אדיר, הוא מצחיק ושונון ומלא ביקורת והומור על בני אדם ועל הסתכלות "מגובה החגורה" על מה שיש לאנשים להציע. אם תמצא מאבק אחד רציני שתדבוק בו ולא תלאה את הקוראים במידע שאינו יהיה שמיש בהמשך תתקדם הרבה יותר מהר. המטרה היא לעניין לרגש ואני חושב שגם להצחיקץ בהצלחה

:)

הרצתי חיפוש על סבתא שלי בגוגל והגעתי לפה. קטע. מעניין לשמוע את כל הסיפורים הישנים.
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
כתיבה
בחר
בחר