,
לא טוב היות האדם לבדו..
אמנם הפורום מיועד לנשים שאוהבות נשים - אבל כל אישה מתקבלת בברכה.
כדי להפיג את הבדידות את חייבת לנסות לצאת יותר, להתערב יותר, לצאת למסיבות ולמצא חברים.
לפעמים זה נחמד לשבת בבית ולהתבודד קצת אבל לא לאורך זמן, זה גם לא בריא נפשית.
הערב - יום העצמאות, יש המון אירועים ומסיבות, קחי עצמך לידיים ועשי משהו.
ובינתיים, שטיח ~~ אדום לכבודך, גם אם לא תמצאי את מקומך כאן.
ואני מזהירה אותך - נשים זה מדבק, תבדקי אם זה מה שאת רוצה (מי אמרה שאין אישה סטרייטית?..).
ורגע!
את אומרת שהגעת לכאן כי משעמם לך?!
זה מעליב!
אכן, מעליב...ומאוד
הפורום הפך "ברירת מחדל" למשועממות שבשום פורום אחר לא יכולות למצוא "אוזן קשבת?"
בסיטואציה אחרת, הייתי מזמינה אותה להצטרף ל...שורותינו. אבל לא ניראה לי שאעשה זאת...לא היום בכל אופן.
יום עצוב היום...
אור
אור
אכן, מעליב...ומאוד
הפורום הפך "ברירת מחדל" למשועממות שבשום פורום אחר לא יכולות למצוא "אוזן קשבת?" בסיטואציה אחרת, הייתי מזמינה אותה להצטרף ל...שורותינו. אבל לא ניראה לי שאעשה זאת...לא היום בכל אופן. יום עצוב היום...
תחושת הבדידות היא תחושה נוראית
אני בטוחה שלא תמיד היא אובייקטיבית, שהריי יש לך חברים.
יש לי כמה דברים לומר:
1. בחני את עצמך אם את רוצה ומוכנה נפשית לקראת זוגיות (את צריכה באמת באמת לדעת האם הבעייה היא לא בכך שפשוט אינך רוצה ולפיכך, כנבואה המגשימה את עצמה אינך מצליחה...).
2. במידה והתשובה היא כן - אני יכולה להמליץ על ספר שחולל מהפכה בחייה של חברה טובה שלי (סטרייטית, מה לעשות?). מדובר בבחורה ברמה, נאה, טיפהלה מבוגרת ממך, מסודרת כלכלית ומשכילה מאוד. הבחורה רוצה להתחתן וקנתה את הספר בשם: "למצוא בעל אחרי גיל 35" (בואי לא נהיה קטנוניות בקשר לגיל המדוייק. הספר נכתב ע"י רייצ'ל גרינוולד בהוצאת מטר. מדובר בבעלת תואר 2 מאוניברסיטת הארוורד במנהל עסקים שמיישמת את שיטות השיווק שלמדה בכדי ללמדך לשווק את עצמך.
מדובר בספר קצת פלאקטי, אבל, מעדות ראשונה אומר לך שמדובר באפשרות לשינוי קיצוני בחיים. מובן שהדבר טומן בחובו המון המון עבודה ומחוייבות.
3. יש לי תחושה שאת הלכת קצת רחוק מדיי עם כל הקשור ב: "מי יוכל לדמיין מה יכולתי להיות וכו'". אני מאוד מאוד מקווה שמדובר בתחושה חולפת, שהריי לא יכול להיות שרק מי שנמצא בזוגיות יהיה מי שיעיד וידמיין ויתגעגע.
יש חברים (הגם שהינם נשואים) יש משפחה.
ולסיום -
מאחלת לך ולכולנו שיעבור כבר היום העצוב הזה ונוכל לעבור לשמחה הזו - ליום העצמאות.
יש משהו בצמידות הזו בין יום הזיכרון ליום העצמאות שעושה את זה קשה!
בהצלחה.
קצת לא קשור לכאן, אבל ...
פתאום קלטתי שאין לי למי ואיפה לכתוב. ריפרוף קצר בנבכי קהילות ה"סינגלס" הווירטואליות גרמו לי לבחילה ובסופו של דבר הגעתי למסקנה שמי תבין אישה, אם לא אישה. אז "נפלתן בגורל" - מעצם היותכן, ואני - אכתוב ... ************************ ערב יום-הזיכרון עכשיו. השותף שלי והחברה שגם גרה איתנו, מזדיינים (סליחה) ברעש במקלחת. (לצערי כבר מזמן עברנו את שלב ב"נהייה מנומסים" בחדר שלנו). אני כאן בחדר שלי. בדלת סגורה ... ראיתי את כל תוכניות הזיכרון ששודרו עד עכשיו בטלביזייה, ומה שהכי הכאיב לי זה לא התוכן הקשה, אלא עצם העובדה שלא היה לי לאן/למי להסתובב שניה ולהגיד, וואלה - כמה עצוב היום הזה ... נשמע קצת נדוש ודבילי, אבל בינינו, כל "תחושת החופש" הזה היא די מפוברקת. לבד, זה פשוט לבד !! אני בת 32 עוד מעט. כל החברים והחברות שלי כבר נשואים מזמן, ומגדלים כבר ילדים. כרגע על תקן "הרווקה חסרת-התקנה" שבחבורה ... למזלי הגדול, כל החברות שלי לא נמצאות במערכות-יחסים דביקות של קוצי ומוצי והוא אמר לי ואני לו, והילד עשה ככה וככה - ממש לא. קלילות לחלוטין, ואפילו "נורמליות" ברמה הזו. רק בשנה האחרונה זה התחיל ממש להפריע לי. תראו. בשורה-התחתונה, ברגעים החשובים והמשמעותיים באמת החברים שם תמיד. בזה אין ספק. אבל ביומיום הרגיל, המשעמם אפילו, הכלכך שגרתי אני פתאום מוצאת את עצמי בלי אף 1 לספר לו את הדברים הכי דבילים שיש, כמו סתם איך עבר היום, או מה קראתי מצחיק בעיתון. אתן יכולות יכולות להבין למה אני מתכוונת ...??? אז כן. הצטרפתי (בלחץ קבוצתי כבד) לקהילת "המחפשים/ות הווירטואלית" של אתרי-ההיכרויות. בינתיים 2 חברות שלי הכירו את בחירי-ליבן במהלך השנה הזו, ואני ? עדיין משוטטת מבליינד-דייט מיותר אחד לשני ... ככל שעובר הזמן, וככל שאני רואה את כולם/ן בזוגיות שלהם אני מתחילה להרגיש כבר לא רק לבד, אלא "מקולקלת" - שמשהו בי "דפוק". כשמגיעים סופי-השבוע, זה הכי רע. הרי כולם בארוחות-המשפחתיות שלהם, או סתם מבלים ערב שקט עם עצמם. אתן יודעות כמה זמן כבר לא יצאתי לבלות פשוט כי אין לי עם מי ??? המון. המון זמן. אני מבלבלת בשכל. אני יודעת. אבל אפילו לבלבל בשכל אין לי כבר למי ... ************************ ערב יום-הזיכרון היום. חולני, אבל ניסיתי לדמיין לרגע מה היה קורה אם הייתי מתה מחר. ככה סתם, פתאום. מי יוכל לספר עליי ? על מי הייתי ? מי יוכל להתגעגע למצחיק, ולחכם, ולאוהב שהיה בי ? מי יוכל לספר על מה חלמתי ? את השטויות הקטנות ? מי יוכל לדמיין מה יכולתי להיות ...? אני. רק אני ... ************************ ערב יום-הזיכרון עכשיו. החבר'ה סיימו להרעיש ועברו סופסוף לחדר, ואני אקח סיגרייה וקפה ואעבור לסלון. עצובה. מאוד. אבל אני בסדר ... תודה "שהקשבתן". ליל מנוחה. ************************
alizap2
נורא נגע לליבי שאת לבד, גם אני לבד והייתי מאוד מעוניין להתכתב אתך קצת במייל,כמובן אם את מעוניינת 
משעממם לי
אז אני מטיילת בכל הפורומים . ואני יכולה , אולי , לנחם אותך ! לפעמים מרגישים בודדים ולגמרי לבד גם כשנשואים! אבל אני יכולה להגיד לך שכדאי שתקחי את עצמך לידים ותצאי לבלות עם עצמך , בהתחלה יהיה לך קשה אבל ככל שתצאי ותבלי תגלי שהשד אינו כל כך נורא . ומאוד יכול להיות שגם תכירי את ההוא המיוחל .... זכרי אם תשדרי עצבות , מסכנות יברחו ממך
צודקת בהחלט
בדידות היא תחושה סובייקטיבית. אפשר להרגיש בודדים בהמון מצבים וגם אם נמצאים עם המון אנשים.
ואפשר להרגיש נפלא ומלא גם כשאין אף אחד לידינו.
ודרך אגב, גם לי משעמם לאללהההההההההההההההההה
וגם אני נכנסת לכל מיני פורומים כדי להעביר את הזמן 
עבור לעמוד
,
