, , , ,
מאפית נחמה
שוטטנו ברחובות מאה שערים. בשלב הזה הוצנעה המצלמה. צילמנו בעיניים ובלב. המון קינדערלך עם פאות, מקשקשים ביידיש, אח!!! תענוג לאוזניים. אברכים חסודים בקפוטות פסים, בנות חסודות שנראות כה צעירות כבר דוחפות עגלה, והמון ילדים שרצים ומתרוצצים ומשחקים בין השלוליות. לרגע נדמה היה לי שחזרתי לעיירה. חנויות חשוכות בתוכן יושב איזה רעבע הדור זקן, ואברכים ממהרים, מתגודדים ומסתודדים ונפרדים וממשיכים לרוץ, כולם בתזוזה כולם בריצה. רק אנחנו עגולי עיניים משתדלים לבלוע את כל המראות ולא להפסיד דבר. הגענו לרחוב זוננפלד. שמאלה מהרחוב הראשי, לתוך השכונה. ראשית הכיה בנו הניחוח הנהדר. אח"כ ראו העינייםפ את מגשי החלות שיצאו מן התנור. ואז נכנסנו למאפיה. מאפית נחמה. שורות על גבי שורות של חלות נהדרות. לחמניות עם בצל נימוחות ממש. לחמניות בכל הצורות וגם כיכר ענקית של קוגל ירושלמי, כמובן.
איזה מאפים נפלאים!
תרשי לי להשתחוות ולתת חיבוק גדול 
איזה מדהים ממש עשית לי חשק.
לפני הרבה שנים עבדתי במכירות אצל עושה פסלים ישראלים חסידיים והייתי נוסעת פעם בשבועיים שלוש למאה שערים ולירושלים בכלל וזה היה טקס, קניתי חצאית ובגדים במיוחד ליום הזה.לקח להם הרבה זמן לקבל אותי, בפעמים הראשונות אפילו היה מפחיד המבטים הריחוק שלהם אבל מצד השני היה מאתגר הריחות, הקולות, השפה ותמיד דאגתי לבוא למכור וללכת משם מהר הייתי הולכת בסימטאות בראש רכון והליכה מהירה שלא למשוך מבטים לא יודעת איך אבל ידעו שאני זרה שם ממש כמו להיות בחו"ל תמיד אמרתי שלא יאמן שזה כאן בישראל .
וואאאיי ממש עשית לי חשק לחזור כל הכבוד על האומץ לקחת מצלמה ולצלם אני מבטיחה לעצמי טיול שם בקרוב תודה תודה תודה
סיור לנשמה, קצת יידישקייט והרבה אהבה: מאה שערים של אוכל, אנשים והרבה מוסיקה טובה
כבר מזמן לא הייתי במאה שערים. מידי פעם, ככה לפחות אחת לשנה, מתגנב לו הרצון לעבור שם בשכונה, לשמוע את היידיש מתנגנת מפי עוללים כשפת אם, להריח את הינחוחות, ולראות את המראות. יש משהו משכר במראות האלו. מחזירים אותי לימים של העיירה. לסיפורי שלום עלייכם עליהם גדלתי, למוטל בן פייסי החזן, לטופלה טוטוריטו, ולכל המוסיקה שמגביהה אותי לשחקים אחרים. מה לעשות, אני אוהבת את האווירה. יש בה משהו שמחזיר אותי לזמנים אחרים, שעושה לי טוב בנשמה, וגורם לחיוך שעל שפתי להתרחב ולהעמיק. לא אגיד לכם שלא חששתי. אין לי בארון הבגדים שלי אף לא שמלה אחת וגם שביסים הם לא חלק מהמלאי שבארוני. אני יודעת שמצלמות הם לא מוצר אהוב המתקבל שם בברכה, ובכל זאת, חשבתי, שכשבאים מאהבה ופותחים את הלב, מקבלים את אותו היחס בחזרה. ואני, באתי מאהבה, לראות, להתבשם, לקבל ולהחזיר בחזרה. היינו שלושה. הפולני שלי, זה ששפת האם שלו היתה יידיש, עוד לפני שידע לדבר עברית, אוהב החזנות והשירה החסידית, זה שמרגיש במקומות האלו כמו בבית, וענת סקילי. הלכנו כולנו ביחד. ליתר ביטחון התייעצתי עם אלי מפורום טיולים, האיש שכל סימטה בירושלים נהירה לו וכל רחוב בה מסביר לו פנים. שאלתי האם זה בסדר, ללכת שם, בלבוש כה בלתי צנוע של מכנסיים וחולצה ארוכה, ולצלם קצת. האמת, אני תמיד, אבל ממש תמיד, מבקשת רשות לפני שאני מצלמת, ובכל זאת, אתם יודעים. אלי מיד אמר שזה בטוח, ושזה נהדר, ונתן את ברכת הדרך שלו. מיד הרגשתי בטוחה הרבה יותר. הוא גם צירף המלצות משלו ורעיונות ועל כך ועל כל השאר תודתי נתונה לו תמיד. תודה אלי. תבורך! התחלנו במרכז החמוצים של כהן, זה שנקרא בפי יודעי דבר "כהן חמוצים". זה המקום שלדברי אלי, עושה את הקוגל הכי טעים. כשעושים קידוש בבי"כ, שואלים: זה מכהן חמוצים? ואם כן, אז נשארים. עד כדי כך. נכנסנו. מקום לא גדול, מדפים על גבי מדפים עמוסי חמוצים והרינגים בשלל צבעים וטעמים בקופסאות קטנות. במשקל וארוזים. כל הטעמים שאתם יכולים לחשוב עליהם, כל הניחוחות של העיירה יש אצל כהן חמוצים. על הדלפק עומד גלגל ענק של קוגל ירושלמי ענק. הוא כבר חצוי ופרוס למנות ועוד מעט לא ישאר ממנו דבר. הרינג לא עושה לי את זה. נהפוך הוא. הוא עושה לי בדיוק את ההפך (בלשון המעטה), אז לקחנו מהקוגל. היו שם גם גרגירי חומוס מתובלים במלח ובפלפל, לקידוש ולנשנוש, וכל הסלטים שבעולם. ביקשנו רשות לצלם, את הקוגל, והתקבלנו במאור פנים. תצלמו, ענו לנו. אבל רק את הקוגל. לא את כל החנות. אנחנו לא צריכים פרסומת ולא מחפשים אותה בכלל. טוב, הבנו. בסדר גמור. תודה על הרשות הנתונה לצלם את הקוגל.
מקסים
איך שאני הייתי חוגגת שם 
אוי וייי זמיר .....מוטל בן פיסי החזן?
מישהו זוכר היום את המושג הזה ? ניצי חזרת מעולם הולך ונעלם
חחח בחיי שאני זוכרת את המשפט הזה 
סיור לנשמה, קצת יידישקייט והרבה אהבה: מאה שערים של אוכל, אנשים והרבה מוסיקה טובה
כבר מזמן לא הייתי במאה שערים. מידי פעם, ככה לפחות אחת לשנה, מתגנב לו הרצון לעבור שם בשכונה, לשמוע את היידיש מתנגנת מפי עוללים כשפת אם, להריח את הינחוחות, ולראות את המראות. יש משהו משכר במראות האלו. מחזירים אותי לימים של העיירה. לסיפורי שלום עלייכם עליהם גדלתי, למוטל בן פייסי החזן, לטופלה טוטוריטו, ולכל המוסיקה שמגביהה אותי לשחקים אחרים. מה לעשות, אני אוהבת את האווירה. יש בה משהו שמחזיר אותי לזמנים אחרים, שעושה לי טוב בנשמה, וגורם לחיוך שעל שפתי להתרחב ולהעמיק. לא אגיד לכם שלא חששתי. אין לי בארון הבגדים שלי אף לא שמלה אחת וגם שביסים הם לא חלק מהמלאי שבארוני. אני יודעת שמצלמות הם לא מוצר אהוב המתקבל שם בברכה, ובכל זאת, חשבתי, שכשבאים מאהבה ופותחים את הלב, מקבלים את אותו היחס בחזרה. ואני, באתי מאהבה, לראות, להתבשם, לקבל ולהחזיר בחזרה. היינו שלושה. הפולני שלי, זה ששפת האם שלו היתה יידיש, עוד לפני שידע לדבר עברית, אוהב החזנות והשירה החסידית, זה שמרגיש במקומות האלו כמו בבית, וענת סקילי. הלכנו כולנו ביחד. ליתר ביטחון התייעצתי עם אלי מפורום טיולים, האיש שכל סימטה בירושלים נהירה לו וכל רחוב בה מסביר לו פנים. שאלתי האם זה בסדר, ללכת שם, בלבוש כה בלתי צנוע של מכנסיים וחולצה ארוכה, ולצלם קצת. האמת, אני תמיד, אבל ממש תמיד, מבקשת רשות לפני שאני מצלמת, ובכל זאת, אתם יודעים. אלי מיד אמר שזה בטוח, ושזה נהדר, ונתן את ברכת הדרך שלו. מיד הרגשתי בטוחה הרבה יותר. הוא גם צירף המלצות משלו ורעיונות ועל כך ועל כל השאר תודתי נתונה לו תמיד. תודה אלי. תבורך! התחלנו במרכז החמוצים של כהן, זה שנקרא בפי יודעי דבר "כהן חמוצים". זה המקום שלדברי אלי, עושה את הקוגל הכי טעים. כשעושים קידוש בבי"כ, שואלים: זה מכהן חמוצים? ואם כן, אז נשארים. עד כדי כך. נכנסנו. מקום לא גדול, מדפים על גבי מדפים עמוסי חמוצים והרינגים בשלל צבעים וטעמים בקופסאות קטנות. במשקל וארוזים. כל הטעמים שאתם יכולים לחשוב עליהם, כל הניחוחות של העיירה יש אצל כהן חמוצים. על הדלפק עומד גלגל ענק של קוגל ירושלמי ענק. הוא כבר חצוי ופרוס למנות ועוד מעט לא ישאר ממנו דבר. הרינג לא עושה לי את זה. נהפוך הוא. הוא עושה לי בדיוק את ההפך (בלשון המעטה), אז לקחנו מהקוגל. היו שם גם גרגירי חומוס מתובלים במלח ובפלפל, לקידוש ולנשנוש, וכל הסלטים שבעולם. ביקשנו רשות לצלם, את הקוגל, והתקבלנו במאור פנים. תצלמו, ענו לנו. אבל רק את הקוגל. לא את כל החנות. אנחנו לא צריכים פרסומת ולא מחפשים אותה בכלל. טוב, הבנו. בסדר גמור. תודה על הרשות הנתונה לצלם את הקוגל.
כל הכבוד לך איך שכל שנה את עושה סיור במאה שערים
בלי לפספס ומעבירה לנו דיווח חי ונושם משם כך שאני מרגישה שהייתי שם יחד איתך. תמשיכי ככה
שטיסל
קופסאות הטשולנט על הדלפק אצל כהן חמוצים עשו לנו חשק לדבר האמיתי. המשכנו במעלה רחוב מלכי ישראל. מהר מאוד ראינו את שטיסל. שטיסל ואני חברים טובים כבר שנים. מתה על חנות המפעל שלהם בבני ברק. בדיוק מול קוקה קולה. מבט מהיר על הדלפק גילה לי שזה בדיוק אותו השטיסל, כי קוגל מתוק כזה יש רק אצלם. נכנסנו. אברכים, נשים חסודות, כולם לוקחיםן אוכל בצלחות ופונים להתיישב ולאכול בחדרון הקטן שמאחורי החנות. בצד עומד סיר ענק של טשולנט, כמה שולחנות בחנות עצמה, ועוד כמה מאחור, ואברכים חרוצים שעובדים במרץ. מה תרצו? מיד נחמם לכם, ואשה אחת שאכלה עם הבת שלה אמרה מיד: תיכף תרגישו טעם של בית. טוב לדעת שמחפשים קצת שורשים, הוסיפה, תמיד חוזרים לאמונה, כך סיימה, חייכנו זו לזו. אין כמו אוכל לגשר בין העולמות. רק הבת שלה, נערונת חמודה צעירה בימים תהתה בינה לבין עצמה, מה יש כאןם לצלם, זה בסה"כ סיר של טשולנט, וחזרה להתעמק ולהרהר בסוגייה סבוכה זו, בתוך צלחת המרק שאמה שמה לפניה ואמרה: אעס מיין קינד.
עכשיו אני מבינה לאן נעלמתם
פשוט טבעתם בדוד החמין.
ואני חושבת שלקרוא אותך זאת הדרך בה"א הידיעה לסייר במאה שערים. הרבה יותר מהנה מאשר לשוטט שם בפועל...
ואני חושבת שלקרוא אותך זאת הדרך בה"א הידיעה לסייר במאה שערים. הרבה יותר מהנה מאשר לשוטט שם בפועל...
כל הכבוד לך איך שכל שנה את עושה סיור במאה שערים
בלי לפספס ומעבירה לנו דיווח חי ונושם משם כך שאני מרגישה שהייתי שם יחד איתך. תמשיכי ככה
קוגל
אז אולי יש לך מתכון להכנת קוגל?
ניצי - ידעתי מתמיד שיש לך את זה
ניצי היקרה,
ידעתי מתמיד שיש לך את זה. את הנהייה אחר מראות הימים ההם. זה כל כך נפלא לקרוא את מה שכתבת ואת הלשון הישירה, התמימה, הבלתי אמצית. יופי. תמשיכי כך והיעד הבא - ספר המסעות של אמא ניצי במשעולי התבשיל היהודי. מאיפה יש לך זמן לכול זה? את כשרון גדול. אני רציני. בואי נדבר על זה פעם ברצינות.
ciao שמוליק. נ"ב - הכול בסדר. תמשיכי להשגיח.
עבור לעמוד
, , , ,
