סיור לנשמה, קצת יידישקייט והרבה אהבה: מאה שערים של אוכל, אנשים והרבה מוסיקה טובה

כבר מזמן לא הייתי במאה שערים. מידי פעם, ככה לפחות אחת לשנה, מתגנב לו הרצון לעבור שם בשכונה, לשמוע את היידיש מתנגנת מפי עוללים כשפת אם, להריח את הינחוחות, ולראות את המראות. יש משהו משכר במראות האלו. מחזירים אותי לימים של העיירה. לסיפורי שלום עלייכם עליהם גדלתי, למוטל בן פייסי החזן, לטופלה טוטוריטו, ולכל המוסיקה שמגביהה אותי לשחקים אחרים. מה לעשות, אני אוהבת את האווירה. יש בה משהו שמחזיר אותי לזמנים אחרים, שעושה לי טוב בנשמה, וגורם לחיוך שעל שפתי להתרחב ולהעמיק. לא אגיד לכם שלא חששתי. אין לי בארון הבגדים שלי אף לא שמלה אחת וגם שביסים הם לא חלק מהמלאי שבארוני. אני יודעת שמצלמות הם לא מוצר אהוב המתקבל שם בברכה, ובכל זאת, חשבתי, שכשבאים מאהבה ופותחים את הלב, מקבלים את אותו היחס בחזרה. ואני, באתי מאהבה, לראות, להתבשם, לקבל ולהחזיר בחזרה. היינו שלושה. הפולני שלי, זה ששפת האם שלו היתה יידיש, עוד לפני שידע לדבר עברית, אוהב החזנות והשירה החסידית, זה שמרגיש במקומות האלו כמו בבית, וענת סקילי. הלכנו כולנו ביחד. ליתר ביטחון התייעצתי עם אלי מפורום טיולים, האיש שכל סימטה בירושלים נהירה לו וכל רחוב בה מסביר לו פנים. שאלתי האם זה בסדר, ללכת שם, בלבוש כה בלתי צנוע של מכנסיים וחולצה ארוכה, ולצלם קצת. האמת, אני תמיד, אבל ממש תמיד, מבקשת רשות לפני שאני מצלמת, ובכל זאת, אתם יודעים. אלי מיד אמר שזה בטוח, ושזה נהדר, ונתן את ברכת הדרך שלו. מיד הרגשתי בטוחה הרבה יותר. הוא גם צירף המלצות משלו ורעיונות ועל כך ועל כל השאר תודתי נתונה לו תמיד. תודה אלי. תבורך! התחלנו במרכז החמוצים של כהן, זה שנקרא בפי יודעי דבר "כהן חמוצים". זה המקום שלדברי אלי, עושה את הקוגל הכי טעים. כשעושים קידוש בבי"כ, שואלים: זה מכהן חמוצים? ואם כן, אז נשארים. עד כדי כך. נכנסנו. מקום לא גדול, מדפים על גבי מדפים עמוסי חמוצים והרינגים בשלל צבעים וטעמים בקופסאות קטנות. במשקל וארוזים. כל הטעמים שאתם יכולים לחשוב עליהם, כל הניחוחות של העיירה יש אצל כהן חמוצים. על הדלפק עומד גלגל ענק של קוגל ירושלמי ענק. הוא כבר חצוי ופרוס למנות ועוד מעט לא ישאר ממנו דבר. הרינג לא עושה לי את זה. נהפוך הוא. הוא עושה לי בדיוק את ההפך (בלשון המעטה), אז לקחנו מהקוגל. היו שם גם גרגירי חומוס מתובלים במלח ובפלפל, לקידוש ולנשנוש, וכל הסלטים שבעולם. ביקשנו רשות לצלם, את הקוגל, והתקבלנו במאור פנים. תצלמו, ענו לנו. אבל רק את הקוגל. לא את כל החנות. אנחנו לא צריכים פרסומת ולא מחפשים אותה בכלל. טוב, הבנו. בסדר גמור. תודה על הרשות הנתונה לצלם את הקוגל.
2.jpg
1.jpg

שטיסל

קופסאות הטשולנט על הדלפק אצל כהן חמוצים עשו לנו חשק לדבר האמיתי. המשכנו במעלה רחוב מלכי ישראל. מהר מאוד ראינו את שטיסל. שטיסל ואני חברים טובים כבר שנים. מתה על חנות המפעל שלהם בבני ברק. בדיוק מול קוקה קולה. מבט מהיר על הדלפק גילה לי שזה בדיוק אותו השטיסל, כי קוגל מתוק כזה יש רק אצלם. נכנסנו. אברכים, נשים חסודות, כולם לוקחיםן אוכל בצלחות ופונים להתיישב ולאכול בחדרון הקטן שמאחורי החנות. בצד עומד סיר ענק של טשולנט, כמה שולחנות בחנות עצמה, ועוד כמה מאחור, ואברכים חרוצים שעובדים במרץ. מה תרצו? מיד נחמם לכם, ואשה אחת שאכלה עם הבת שלה אמרה מיד: תיכף תרגישו טעם של בית. טוב לדעת שמחפשים קצת שורשים, הוסיפה, תמיד חוזרים לאמונה, כך סיימה, חייכנו זו לזו. אין כמו אוכל לגשר בין העולמות. רק הבת שלה, נערונת חמודה צעירה בימים תהתה בינה לבין עצמה, מה יש כאןם לצלם, זה בסה"כ סיר של טשולנט, וחזרה להתעמק ולהרהר בסוגייה סבוכה זו, בתוך צלחת המרק שאמה שמה לפניה ואמרה: אעס מיין קינד.

ועוד משטיסל

ועוד משטיסל

החלטנו שלא להתמלא, עוד סיור שלם ורב פעלים לפנינו. לקחנו מה שרצינו לטעום. שלוש דוגמיות על הצלחת. קוגל מתוק, קוגל תפוחי עץ, וצלחת טשולנט לפולני שרייר כבר מהחנות הקודמת כל מעלה עשרת המטרים שהובילו עד לשטיסל. חיממו לנו את הכל, אמרו לקחת סכום מהקופסה ומפיות גם ונכנסנו לחדרון שמאחורי החנות. נראה שבד"כ לא יושבים שם זרים ובטח שלא נשים. אבל משהו בנו גרם להם לחייך ולהזמין אותנו לשבת. הסבנו מסביב לשולחן פורמייקה אחד, כזה שראו בתל אביב בשנות הצבע ואולי גם בסרט אסקימו לימון. כזה שמנקים בסחבה לחה, שהפורמייקה שלו יודעת לספר המון סיפורים. לשולחן הסמוך התקרב אחד שלא כל כך אהב את נוכחותינו שם. הוא היה עצבני עוד בתור לאוכל. אבל לא אמר מילה. רק הוא, ועוד אישה שנופפה באצבעה כאילו עושה "נו-נו-נו" לענת שצילמה את הכביסה התלויה על חבל, היו השניים האנטיפאתים בכל הסיור הזה. הוא הניח את הכובע, מנהג שחזר בכל מקום שעברנו בו, מניחים את הכובעים לסמן "המקום שלי" וחזר בחברת אברך צעיר ועול ימים, עם צלחות מהבילות. הם חיברו צלחות ואכלו כשהמבוגר יותר קורא עיתון והצעיר יושב ובוהה באוויר.

געפילטע פיש

או שאתה אוהב אותם או שאינך יכול להתקרב. זה מסוג המאכלים שאין באמצע. לא טעמנו מהגעפילטע פיש בחנויות. הפולני אמר שהוא לא רוצה להתסכן. געפילטע צריך להכין בבית. להכניס כמה דמעות לסיר, ולהיאנח "אוי וייז מיר" לתוך הקציצות, לתפוס את הגב ולהגיד "נו, שוין, אני אנוח כבר בקבר"... רק אז מובטחת הצלחת הקציצה המיתולוגית. כאן מופיעות הקציצות בשתי גירסאות. קציצות אישיות, והפטנט של מאה שערים-בני ברק, כשיש כמות גדולה של קציצות להכין, מכינים גלילה של הדגים הטחונים ומבשלים אותו בדיוק כמו הקציצה. בהגשה פורסים לפרוטסות עגולות ומגישים עם חריין וכיפה כתומה (שום קשר להתנתקות) של גזר על פדחתה, ביחד עם הציר הרוטט.

לחמנית ההפתעה

בין שטיסל לכהן חמוצים ישנה מאפיה שניחוחה עלה למרחוק. שם עדיין חששתי לצלם, לכן לא רבות התמונות מהמקום. חלות הכדורים המפורסמות, שבהן כל כדור מצופה בציפוי שונה מככבות שם, חלות יפות קלועות לשבת, בכל הגדלים, מיני מאפה, מתוקים ומלוחים רובם ככולם חלביים. ורק מאפה אחד כיכב שם בגדול, לחמנית הפתעה. ערמה של לחמניות שקצה העגול של נקניקיה מבצבץ ממנה, הונחו בכמה מקומות בחנות. האמת, הופתעתי. נקניקיות בתוך מאפיה??? האיש אשר על הקופה ענה לשאלת אברך אחד: הכל חלבי. אז לא יודעת, אולי הנקניקיה צמחית??? מי ידע.

סיור לנשמה, קצת יידישקייט והרבה אהבה: מאה שערים של אוכל, אנשים והרבה מוסיקה טובה

כבר מזמן לא הייתי במאה שערים. מידי פעם, ככה לפחות אחת לשנה, מתגנב לו הרצון לעבור שם בשכונה, לשמוע את היידיש מתנגנת מפי עוללים כשפת אם, להריח את הינחוחות, ולראות את המראות. יש משהו משכר במראות האלו. מחזירים אותי לימים של העיירה. לסיפורי שלום עלייכם עליהם גדלתי, למוטל בן פייסי החזן, לטופלה טוטוריטו, ולכל המוסיקה שמגביהה אותי לשחקים אחרים. מה לעשות, אני אוהבת את האווירה. יש בה משהו שמחזיר אותי לזמנים אחרים, שעושה לי טוב בנשמה, וגורם לחיוך שעל שפתי להתרחב ולהעמיק. לא אגיד לכם שלא חששתי. אין לי בארון הבגדים שלי אף לא שמלה אחת וגם שביסים הם לא חלק מהמלאי שבארוני. אני יודעת שמצלמות הם לא מוצר אהוב המתקבל שם בברכה, ובכל זאת, חשבתי, שכשבאים מאהבה ופותחים את הלב, מקבלים את אותו היחס בחזרה. ואני, באתי מאהבה, לראות, להתבשם, לקבל ולהחזיר בחזרה. היינו שלושה. הפולני שלי, זה ששפת האם שלו היתה יידיש, עוד לפני שידע לדבר עברית, אוהב החזנות והשירה החסידית, זה שמרגיש במקומות האלו כמו בבית, וענת סקילי. הלכנו כולנו ביחד. ליתר ביטחון התייעצתי עם אלי מפורום טיולים, האיש שכל סימטה בירושלים נהירה לו וכל רחוב בה מסביר לו פנים. שאלתי האם זה בסדר, ללכת שם, בלבוש כה בלתי צנוע של מכנסיים וחולצה ארוכה, ולצלם קצת. האמת, אני תמיד, אבל ממש תמיד, מבקשת רשות לפני שאני מצלמת, ובכל זאת, אתם יודעים. אלי מיד אמר שזה בטוח, ושזה נהדר, ונתן את ברכת הדרך שלו. מיד הרגשתי בטוחה הרבה יותר. הוא גם צירף המלצות משלו ורעיונות ועל כך ועל כל השאר תודתי נתונה לו תמיד. תודה אלי. תבורך! התחלנו במרכז החמוצים של כהן, זה שנקרא בפי יודעי דבר "כהן חמוצים". זה המקום שלדברי אלי, עושה את הקוגל הכי טעים. כשעושים קידוש בבי"כ, שואלים: זה מכהן חמוצים? ואם כן, אז נשארים. עד כדי כך. נכנסנו. מקום לא גדול, מדפים על גבי מדפים עמוסי חמוצים והרינגים בשלל צבעים וטעמים בקופסאות קטנות. במשקל וארוזים. כל הטעמים שאתם יכולים לחשוב עליהם, כל הניחוחות של העיירה יש אצל כהן חמוצים. על הדלפק עומד גלגל ענק של קוגל ירושלמי ענק. הוא כבר חצוי ופרוס למנות ועוד מעט לא ישאר ממנו דבר. הרינג לא עושה לי את זה. נהפוך הוא. הוא עושה לי בדיוק את ההפך (בלשון המעטה), אז לקחנו מהקוגל. היו שם גם גרגירי חומוס מתובלים במלח ובפלפל, לקידוש ולנשנוש, וכל הסלטים שבעולם. ביקשנו רשות לצלם, את הקוגל, והתקבלנו במאור פנים. תצלמו, ענו לנו. אבל רק את הקוגל. לא את כל החנות. אנחנו לא צריכים פרסומת ולא מחפשים אותה בכלל. טוב, הבנו. בסדר גמור. תודה על הרשות הנתונה לצלם את הקוגל.

תרועת קלרינט וחצוצרות

סופסוף... מיום חמישי אני נכנס לפה בלי סוף במטרה לראות סופסוף את התמונות והנה זה מגיע :))))))))

לחמנית ההפתעה

בין שטיסל לכהן חמוצים ישנה מאפיה שניחוחה עלה למרחוק. שם עדיין חששתי לצלם, לכן לא רבות התמונות מהמקום. חלות הכדורים המפורסמות, שבהן כל כדור מצופה בציפוי שונה מככבות שם, חלות יפות קלועות לשבת, בכל הגדלים, מיני מאפה, מתוקים ומלוחים רובם ככולם חלביים. ורק מאפה אחד כיכב שם בגדול, לחמנית הפתעה. ערמה של לחמניות שקצה העגול של נקניקיה מבצבץ ממנה, הונחו בכמה מקומות בחנות. האמת, הופתעתי. נקניקיות בתוך מאפיה??? האיש אשר על הקופה ענה לשאלת אברך אחד: הכל חלבי. אז לא יודעת, אולי הנקניקיה צמחית??? מי ידע.

מעדני הדר גאולה - מלכי ישראל 13

עוד מקום נפלא של אוכל מוכן. סלטים וקוגלים וכל נפלאות האוכל היהודי. מאחור שולחנות לישיבה, מקדימה תור אינסופי, באגטים ולחמניות, ארוזים רשומי פתקית, מה יש בכל אחד, במקרר שתופס קיר שלם, יש המון תבניות של קוגלים. קוגל מתוק וקוגל תפוחי עץ, וקודל ירושלמי בתבניות ח"פ, וקוגל תפוחי אדמה, ופשטידות פטריות ועשבי תיבול(!!!) וכל סוגי החמוצים והסלטים. על הדלפק קוגלים בגלגלי ענק. קוגל ירושלמי מתוק חריף וקוגל מתוק, וקוגל תפוחי אדמה ובלינצ'עס, וגעפילטע פיש וכל הזמן הקהל מתחלף, לוקח מנה, נכנס לחדרון מאחור, אוכל ומפנה את המקום. טעמנו מהקוגל המתוק ולקחנו תבנית הביתה. של שטיסל מנצח בגדול!!! הרבה יותר אוורירי וטעים.

שטיסל

קופסאות הטשולנט על הדלפק אצל כהן חמוצים עשו לנו חשק לדבר האמיתי. המשכנו במעלה רחוב מלכי ישראל. מהר מאוד ראינו את שטיסל. שטיסל ואני חברים טובים כבר שנים. מתה על חנות המפעל שלהם בבני ברק. בדיוק מול קוקה קולה. מבט מהיר על הדלפק גילה לי שזה בדיוק אותו השטיסל, כי קוגל מתוק כזה יש רק אצלם. נכנסנו. אברכים, נשים חסודות, כולם לוקחיםן אוכל בצלחות ופונים להתיישב ולאכול בחדרון הקטן שמאחורי החנות. בצד עומד סיר ענק של טשולנט, כמה שולחנות בחנות עצמה, ועוד כמה מאחור, ואברכים חרוצים שעובדים במרץ. מה תרצו? מיד נחמם לכם, ואשה אחת שאכלה עם הבת שלה אמרה מיד: תיכף תרגישו טעם של בית. טוב לדעת שמחפשים קצת שורשים, הוסיפה, תמיד חוזרים לאמונה, כך סיימה, חייכנו זו לזו. אין כמו אוכל לגשר בין העולמות. רק הבת שלה, נערונת חמודה צעירה בימים תהתה בינה לבין עצמה, מה יש כאןם לצלם, זה בסה"כ סיר של טשולנט, וחזרה להתעמק ולהרהר בסוגייה סבוכה זו, בתוך צלחת המרק שאמה שמה לפניה ואמרה: אעס מיין קינד.

תאכלי ילדה שלי

(למי שלא מבין אידיש אם יש פה מישהו כזה...)

מעדני הדר גאולה - מלכי ישראל 13

עוד מקום נפלא של אוכל מוכן. סלטים וקוגלים וכל נפלאות האוכל היהודי. מאחור שולחנות לישיבה, מקדימה תור אינסופי, באגטים ולחמניות, ארוזים רשומי פתקית, מה יש בכל אחד, במקרר שתופס קיר שלם, יש המון תבניות של קוגלים. קוגל מתוק וקוגל תפוחי עץ, וקודל ירושלמי בתבניות ח"פ, וקוגל תפוחי אדמה, ופשטידות פטריות ועשבי תיבול(!!!) וכל סוגי החמוצים והסלטים. על הדלפק קוגלים בגלגלי ענק. קוגל ירושלמי מתוק חריף וקוגל מתוק, וקוגל תפוחי אדמה ובלינצ'עס, וגעפילטע פיש וכל הזמן הקהל מתחלף, לוקח מנה, נכנס לחדרון מאחור, אוכל ומפנה את המקום. טעמנו מהקוגל המתוק ולקחנו תבנית הביתה. של שטיסל מנצח בגדול!!! הרבה יותר אוורירי וטעים.

ועוד

ועוד משטיסל


מה שהמצלמה לא קלטה

זה את החיתוך של הקוגל. זה איזה מכשיר מיוחד שחותך קוגלים לקומות ובו זמנית לשמניות.

לחמנית ההפתעה

בין שטיסל לכהן חמוצים ישנה מאפיה שניחוחה עלה למרחוק. שם עדיין חששתי לצלם, לכן לא רבות התמונות מהמקום. חלות הכדורים המפורסמות, שבהן כל כדור מצופה בציפוי שונה מככבות שם, חלות יפות קלועות לשבת, בכל הגדלים, מיני מאפה, מתוקים ומלוחים רובם ככולם חלביים. ורק מאפה אחד כיכב שם בגדול, לחמנית הפתעה. ערמה של לחמניות שקצה העגול של נקניקיה מבצבץ ממנה, הונחו בכמה מקומות בחנות. האמת, הופתעתי. נקניקיות בתוך מאפיה??? האיש אשר על הקופה ענה לשאלת אברך אחד: הכל חלבי. אז לא יודעת, אולי הנקניקיה צמחית??? מי ידע.

ועל הלחמניה פתק קטן

מזונות. פתרון יעיל לבעיית נטילת הידיים וברכת המזון
עבור לעמוד
, , , ,
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
אוכל
בחר
בחר