, , , ,
סיור לנשמה, קצת יידישקייט והרבה אהבה: מאה שערים של אוכל, אנשים והרבה מוסיקה טובה
כבר מזמן לא הייתי במאה שערים. מידי פעם, ככה לפחות אחת לשנה, מתגנב לו הרצון לעבור שם בשכונה, לשמוע את היידיש מתנגנת מפי עוללים כשפת אם, להריח את הינחוחות, ולראות את המראות. יש משהו משכר במראות האלו. מחזירים אותי לימים של העיירה. לסיפורי שלום עלייכם עליהם גדלתי, למוטל בן פייסי החזן, לטופלה טוטוריטו, ולכל המוסיקה שמגביהה אותי לשחקים אחרים. מה לעשות, אני אוהבת את האווירה. יש בה משהו שמחזיר אותי לזמנים אחרים, שעושה לי טוב בנשמה, וגורם לחיוך שעל שפתי להתרחב ולהעמיק. לא אגיד לכם שלא חששתי. אין לי בארון הבגדים שלי אף לא שמלה אחת וגם שביסים הם לא חלק מהמלאי שבארוני. אני יודעת שמצלמות הם לא מוצר אהוב המתקבל שם בברכה, ובכל זאת, חשבתי, שכשבאים מאהבה ופותחים את הלב, מקבלים את אותו היחס בחזרה. ואני, באתי מאהבה, לראות, להתבשם, לקבל ולהחזיר בחזרה. היינו שלושה. הפולני שלי, זה ששפת האם שלו היתה יידיש, עוד לפני שידע לדבר עברית, אוהב החזנות והשירה החסידית, זה שמרגיש במקומות האלו כמו בבית, וענת סקילי. הלכנו כולנו ביחד. ליתר ביטחון התייעצתי עם אלי מפורום טיולים, האיש שכל סימטה בירושלים נהירה לו וכל רחוב בה מסביר לו פנים. שאלתי האם זה בסדר, ללכת שם, בלבוש כה בלתי צנוע של מכנסיים וחולצה ארוכה, ולצלם קצת. האמת, אני תמיד, אבל ממש תמיד, מבקשת רשות לפני שאני מצלמת, ובכל זאת, אתם יודעים. אלי מיד אמר שזה בטוח, ושזה נהדר, ונתן את ברכת הדרך שלו. מיד הרגשתי בטוחה הרבה יותר. הוא גם צירף המלצות משלו ורעיונות ועל כך ועל כל השאר תודתי נתונה לו תמיד. תודה אלי. תבורך! התחלנו במרכז החמוצים של כהן, זה שנקרא בפי יודעי דבר "כהן חמוצים". זה המקום שלדברי אלי, עושה את הקוגל הכי טעים. כשעושים קידוש בבי"כ, שואלים: זה מכהן חמוצים? ואם כן, אז נשארים. עד כדי כך. נכנסנו. מקום לא גדול, מדפים על גבי מדפים עמוסי חמוצים והרינגים בשלל צבעים וטעמים בקופסאות קטנות. במשקל וארוזים. כל הטעמים שאתם יכולים לחשוב עליהם, כל הניחוחות של העיירה יש אצל כהן חמוצים. על הדלפק עומד גלגל ענק של קוגל ירושלמי ענק. הוא כבר חצוי ופרוס למנות ועוד מעט לא ישאר ממנו דבר. הרינג לא עושה לי את זה. נהפוך הוא. הוא עושה לי בדיוק את ההפך (בלשון המעטה), אז לקחנו מהקוגל. היו שם גם גרגירי חומוס מתובלים במלח ובפלפל, לקידוש ולנשנוש, וכל הסלטים שבעולם. ביקשנו רשות לצלם, את הקוגל, והתקבלנו במאור פנים. תצלמו, ענו לנו. אבל רק את הקוגל. לא את כל החנות. אנחנו לא צריכים פרסומת ולא מחפשים אותה בכלל. טוב, הבנו. בסדר גמור. תודה על הרשות הנתונה לצלם את הקוגל.
תרועת קלרינט וחצוצרות 
סופסוף... מיום חמישי אני נכנס לפה בלי סוף במטרה לראות סופסוף את התמונות והנה זה מגיע :))))))))
ועוד משטיסל
מה שהמצלמה לא קלטה
זה את החיתוך של הקוגל. זה איזה מכשיר מיוחד שחותך קוגלים לקומות ובו זמנית לשמניות.
עבור לעמוד
, , , ,
