אילו העניין היה מסתכם רק בהקמת מדינה ערבית שקטה שקיימת לידינו.
בוא תודה בכך שהמדינה הזאת אם תקום תהיה בעלת כיוון לא הכי ציוני ופניה יהיו לא ממש לשלום, בתוך המדינה הזאת כוח רב יהיה בקבוצות הקיצוניות שימשיכו לתבוע את חזרת הפליטים לבתיהם ומלחמה עד שיפו וחיפה לא יפלו לידיהם. חוץ מזה בוא לא נזלזל בחמס- הרי הוא ולא פת"ח האירגון שקיבל רוב התמיכה הערבית בבחירות האחרונות, מדינת ישראל לא תוכל לנצח להתערב בנעשה במדינה הסמוכה ולהחזיק את פתח על כידוני חייליה, ואי פעם חמס יקח את השלטון גם ביהודה ושומרון. והמרחק בין תל אביב לקו הירוק הוא רק חמש עשרה קילומטרים, לא הרבה יותר מאשר מרחק בין אשקלון שמדי פעם סופגת ובין רצועת עזה.
בסופו של דבר תווצר מציאות בלתי נסבלת בטחונית וצה"ל שוב יכנס ליהודה ושומרון והמצב ישוב לקדמותו במידה מרובה. ואם תוסיף לזה את המתח הרב בינינו לבין ערביי ישראל, אז תגלה ששום דבר טוב מהקמת המדינה השניה לנו לא יצמח, וכאן יש רק שני דרכים- או ויתור סופי על קיומינו כאן, או בסופו של דבר לשבור כלים ולהשתמש בכל האמצעים כשרים או לא כשרים להבסת האויב הערבי מחוץ ומבפנים, ולשכוח על הדמוקרטיה- בקיצור, או דמוקרטיה, או ציונות- גם זה וגם זה כנראה לא ילך, ואנחנו רק נסבול ונספוג המון, ותאמין לי לא רק מאחזים, אלא גם ישובים גדולים ולכאורה מבוססים כגון אריאל ומעלה אדומים זה כסף קטן בהשואה עם כל הפרויקט הציוני שבלי שום קשר מכך האם ניסוג מיהודה ושומרון, או לא: יצטרך להלחם על זכותו להתקיים.
ואני יודע שהמלחמה עם האויב המר ביותר שיושב לא בדמשק ולא בטהרן, אלא בג'נין, בעזה ובאום אל פחם- הרבה יותר קל כשאנחנו יושבים בתוכו, לוחצים עליו ומונעים ממנו להתארגן.
