את הכוח להמשיך....

את הכוח להמשיך....

המכתב הוא לי ולכולם כדי שמישהו יפנים שיש עוד קבוצת אנשים שזקוקה להכוונה ולעצה, ובעיקר להרגיע את עצמי או לפרוק את אשר על ליבי על המסך, אין מי לדבר יש משפחה כמובן תומכת מאוד אבל כשהם מרגישים שרע לי ואין ביכולתם לעזור הם נשברים, וזה מעצים את הכאב שלי יותר אז קורה שאני אוגרת ואוגרת מחסנים של רגשות ופחדים כבדים עד שלפעמים אני נופלת לימים קשים. בעיקר אני משתדלת מאוד לעמוד על רגליי ולשמוח עד כמה שניתן, וכותבת גם שיבינו כמה קשה נהייה בעולמנו שעד לפני אולי 10 חודשים חשבתי שאני מוגנת מפניו, עבודה יש תודה לאל גם בריאות לי ולילדיי יש אמן אמן אמן, אהבה יש בשפע בבית, תודה לאל, וקורת גג (גם יש) שעומדת לעלות לי ביוקר בדיוק כמו השכר שלי, העלו את שכר הדירה בצורה מחרידה עד שניראה שאנשים נהפכים לאנשים חסרי לב לרודפי בצע ללא רחמים, מאוד לא הגיוני מה שקורה, מישהו קם ואמר שיש לערער על המצב ? אף לא אחד, כולם מקבלים את המצב כמוני למרות שכן היה צריך לקום ולעשות משהו, המשכורת שלי לא עלתה אז מדוע אני צריכה לשלם יותר מ-1000 ש"ח בחודש ? ואל תספרו לי על הדולר, עברנו את זה, לא ראליסטי זה טירוף אמיתי, כמו סרט אימה, יש איזה אירגון שאמר אנחנו נעזור לגרושות (והפוך) שלא מצליחות להשתלב משום שהם מפרנסות יחידות שלא מצליחות לקחת משכנא כמו זוג לקניית בית ? (ולא סגנון "ויקי" ממש לא !!!) אף לא אחד. תודה לאל מעולם לא נתמכתי מביטוח לאומי או מכל ארגון אחר, אני אישה של עבודה ועשייה מגיעה הביתה מכינה אוכל כביסות וכל מה שכרוך בעבודות הבית בלי פינוקים מיותרים, גם לא מקבלת סיוע בשכר דירה ובקושי הנחה בארנונה (20%). יאוש, חרדה, פניקה, פחד אפילו גדול מאוד מהבאות, אכזבה וחוסר אמונה במקום בו אני חיה "מדינת ישראל" אין מילים לתאר את שעובר עלי בימים קשים אלו, כאילו אין מוצא, אין לי את הדרך להעביר את חרדותיי הקשות אלא רק במלל והכאב הפנימי שלי שמלווה אותי לכל מקום אשר אליו אני הולכת ואיתו אני כותבת כעת. התארגנו ממשרד התעסוקה כדי לעזור למפוטרי היי טייק גם הצבא נרתם לעזרתם זה בסדר חלילה לא שאני חושבת שלא צריך לעזור, יש לעזור וזה מעודד מאוד אבל מה איתנו הנשים (והפוך) שמגדלות לבד ילדים בלי כל עזרה כאשר האב קיבל החלטה של ניתוק מוחלט עם הילדים מי שם לצידנו מקשיב לקשיים שלנו מנסה לפתור את בעייתנו פותח ארגון שבו יש מי שעוזר לכמונו. יש אזורים גדולים כמעט בכול עיר שמוכרים דירות לאנשי צבא לזוגות צעירים לחיילים משוחררים לחרדים שזה גם בסדר, ועדיין מה איתנו הגרושות למה אין פרוייקטים כאלו לנו ? מישהו מהגדולים חושב עלינו ? מישהו שם מרגיש איך אישה כמוני שבכל כוחה מנסה לגמור את החודש כדי שיישאר משהו לאכול לקנות עוד סוודר לילדים ? לא, הם לא חושבים משום שאין להם מושג איך זה להרגיש מותקף חרדה כאשר הולכים לישון ואתה מרגיש שאולי לא יהיה לך היכן לישון ומה תעשה והלאה בתוך המחשבות, האמינולי שאני מנסה לשרוד בכול כוחי, נתמכת במושג הזה שנקרא אמונה וכמובן האהבה לילדים שלי. כמה אירוני משום שיש עוד נשים שמרגישות כמוני שליבן איתי, אני בטוחה, אבל חלקן לא מודאגות כמוני, ולא פעם עברה בי מחשבה איך היא מצליחה, יש לי מכרה כזו, היא שלוש פעמים בשבוע יוצאת לבילוי בנוסף צימרים ומסעדות, הילדים שלה ברחוב או בבית לבד, "הם לא יראו אותי ממטר שיגדלו" כך היא אומרת, ובאותו רגע שהיא אומרת לי את זה אני נאלמת דום מבפנים אני יודעת שהיא כנראה פשוט אגואיסטית ועצוב לי שאני רואה את הילדים שלה, זה נורא בעיניי לגדול בלי אבא וגם אימא שכמעט לא בבית, והיא במצב דומה לשלי, אבל אולי רואה את החיים אחרת ממני... ואולי זאת אני רגישה מידי לאחרים אז איך לא אבכה על מצבי ? שבוע טוב ואושר לכולם

- גירושים שהפכו להיות מכת מדינה.

ובתוך הסלט הזה ,נמצאים הילדים , שבעל כורחם סופגים מציאות חדשה וכואבת. אין לך מושג, עד כמה אני מבין אותך, ואת רגשותייך. אולי אני נמצא במיעוט של הגברים הגרושים שמעבר למזונות, וסל בריאות המגיע למשפחה, גם דואג למלבושם, לבילויים שלהם, לדמי כיס, כשהם צריכים, ועוד כמה דברים מסביב שלא אמנה אותם כרגע. הילדים, לא אמורים להפגע ממצב של גירושים בין ההורים, והורים אמורים תמיד להשאר לצידם. כמובן, אני מדבר כרגע על שכבות אוכלוסייה שניתנת להם האפשרות לכך. איני יכול להעריך את מצבך. האם מקבלת דמי מזונות, ואם אכן, על כמה ילדים, הישנו רכוש משותף כגון דירה, היכולה להימכר, וביחד חולקים חצי בחצי.וכו'. מעריך את הפתיחות שלך בכל הנוגע לקושי. מכאן מחזק את ידייך, ואומר, אל תישברי, זה רק חלק מהתמודדות בלתי פוסקת, מעין מאבק להישרדות. מעריך, שעדיין יגיעו ימים שבהם ההתמודדות הזו, תביא לשבירה, כמו כעת, זו שפרקת על הדף, אל אל נא תישבר רוחך. ראי את גידולם של ילדייך בגאווה, לנוכח המחסור, כעל מטרה שיש לסמן עליה v , מוצלח, ולהיות זקופי קומה, למרות כל הקשיים, למרות כל האכזבות. דעי לקחת את הדברים בפרופורציה הנכונה, ולא לשדר אותה לילדים, כי הם רואים הכל מנקודת מבט אחרת ושונה מאיתנו, וזה דבר שנחרט בזכרונם , לאורך שנים, ובכלל, אם יימחק. קחי את חינוכם וגידולם, הקשה, אני מעריך, כעל פרוייקט, שבו תצליחי, והכל קשה. דבר שלא מה בכך. וזה עניין של זמן, האמיני לי, עד שתראי, ותקצרי את הפירות, מהעץ הגבוה של החיים הקשים של כולנו. מזדהה איתך בכל מילה ומילה. ומאידך, מחזק את דברייך, ומאחל לך אורך רוח, סבלנות וסובלנות, ונתינה אין סופית, המלווה רק בבריאות. ובאותה מידה של נתינה מצידך, אל תשכחי את עצמך במשוואה הזו. ערב טוב ונעים. - שימי.

ערב טוב ירדן היקרה ליבי איתך

קראתי את שכתבת והרגשתי שאני כותבת זאת, גם אני במצב כמו שלך וכמונו עוד אלפיים, פעם צרת רבים הייתה נחמת יחיד היום ממש לא, כל אדם לעצמו ואנו נישארות לבד להתמודד וצריכות לתת כח לילדינו חום אהבה כסף וכו', עצוב ממש ומצד שני מה שנותן את הכח להמשיך זה החיים שהם יותר חזקים מאיתנו, מקווה שתיסתכלי על חצי הכוס המלאה ותעלי על דרך המלך, מחזקת אותך תות

ירדן -ערב טוב,,

דברי חכמה אמרו קודמי, למקרא הדברים ,לא קשה להבחין באיזו סערת רגשות את שרוייה,היטבת לנסח ולבטא תחושותייך,והאמיני אישה יקרה מכאן, מהקרקעית צומחים ומכאן מקור הכוח,רבים עוברים ויעברו את מה שאת חווה ,ודווקא מפה החליטי שזה יותר מידי כבד להתמודד עם כל מכלול הבעיות ,עצתי- ראי רק את המטלות של המחר -כל יום וההתמודדויות שלו,למה לך להעמיס על כתפייך יותר מידי ,ובהחלט מצאי לעצמך צידוקים לגיטימיים לדאוג לעצמך ,משום שו נקודת מפתח חשובה ליכולת שלך להתמודד,ולרגע אל תחשבי שאת אגואיסטית הרשי לעצמך הפוגה מהקרוסלה המוטרפת של חייך,כי כךתרגישי הקלה במשא הכבד,וילדייך ירוויח אם בריאה ולא ממורמרת, צדק שימי, לילדים יש חיישנים הקולטים ומפנימים, ובאיזה שלב בחייהם זה מתבטא לטוב ולרע,מקווה שלא הלאתי אותך,כך אני רואה את פני הדברים,/ליזו

את הכוח להמשיך....

המכתב הוא לי ולכולם כדי שמישהו יפנים שיש עוד קבוצת אנשים שזקוקה להכוונה ולעצה, ובעיקר להרגיע את עצמי או לפרוק את אשר על ליבי על המסך, אין מי לדבר יש משפחה כמובן תומכת מאוד אבל כשהם מרגישים שרע לי ואין ביכולתם לעזור הם נשברים, וזה מעצים את הכאב שלי יותר אז קורה שאני אוגרת ואוגרת מחסנים של רגשות ופחדים כבדים עד שלפעמים אני נופלת לימים קשים. בעיקר אני משתדלת מאוד לעמוד על רגליי ולשמוח עד כמה שניתן, וכותבת גם שיבינו כמה קשה נהייה בעולמנו שעד לפני אולי 10 חודשים חשבתי שאני מוגנת מפניו, עבודה יש תודה לאל גם בריאות לי ולילדיי יש אמן אמן אמן, אהבה יש בשפע בבית, תודה לאל, וקורת גג (גם יש) שעומדת לעלות לי ביוקר בדיוק כמו השכר שלי, העלו את שכר הדירה בצורה מחרידה עד שניראה שאנשים נהפכים לאנשים חסרי לב לרודפי בצע ללא רחמים, מאוד לא הגיוני מה שקורה, מישהו קם ואמר שיש לערער על המצב ? אף לא אחד, כולם מקבלים את המצב כמוני למרות שכן היה צריך לקום ולעשות משהו, המשכורת שלי לא עלתה אז מדוע אני צריכה לשלם יותר מ-1000 ש"ח בחודש ? ואל תספרו לי על הדולר, עברנו את זה, לא ראליסטי זה טירוף אמיתי, כמו סרט אימה, יש איזה אירגון שאמר אנחנו נעזור לגרושות (והפוך) שלא מצליחות להשתלב משום שהם מפרנסות יחידות שלא מצליחות לקחת משכנא כמו זוג לקניית בית ? (ולא סגנון "ויקי" ממש לא !!!) אף לא אחד. תודה לאל מעולם לא נתמכתי מביטוח לאומי או מכל ארגון אחר, אני אישה של עבודה ועשייה מגיעה הביתה מכינה אוכל כביסות וכל מה שכרוך בעבודות הבית בלי פינוקים מיותרים, גם לא מקבלת סיוע בשכר דירה ובקושי הנחה בארנונה (20%). יאוש, חרדה, פניקה, פחד אפילו גדול מאוד מהבאות, אכזבה וחוסר אמונה במקום בו אני חיה "מדינת ישראל" אין מילים לתאר את שעובר עלי בימים קשים אלו, כאילו אין מוצא, אין לי את הדרך להעביר את חרדותיי הקשות אלא רק במלל והכאב הפנימי שלי שמלווה אותי לכל מקום אשר אליו אני הולכת ואיתו אני כותבת כעת. התארגנו ממשרד התעסוקה כדי לעזור למפוטרי היי טייק גם הצבא נרתם לעזרתם זה בסדר חלילה לא שאני חושבת שלא צריך לעזור, יש לעזור וזה מעודד מאוד אבל מה איתנו הנשים (והפוך) שמגדלות לבד ילדים בלי כל עזרה כאשר האב קיבל החלטה של ניתוק מוחלט עם הילדים מי שם לצידנו מקשיב לקשיים שלנו מנסה לפתור את בעייתנו פותח ארגון שבו יש מי שעוזר לכמונו. יש אזורים גדולים כמעט בכול עיר שמוכרים דירות לאנשי צבא לזוגות צעירים לחיילים משוחררים לחרדים שזה גם בסדר, ועדיין מה איתנו הגרושות למה אין פרוייקטים כאלו לנו ? מישהו מהגדולים חושב עלינו ? מישהו שם מרגיש איך אישה כמוני שבכל כוחה מנסה לגמור את החודש כדי שיישאר משהו לאכול לקנות עוד סוודר לילדים ? לא, הם לא חושבים משום שאין להם מושג איך זה להרגיש מותקף חרדה כאשר הולכים לישון ואתה מרגיש שאולי לא יהיה לך היכן לישון ומה תעשה והלאה בתוך המחשבות, האמינולי שאני מנסה לשרוד בכול כוחי, נתמכת במושג הזה שנקרא אמונה וכמובן האהבה לילדים שלי. כמה אירוני משום שיש עוד נשים שמרגישות כמוני שליבן איתי, אני בטוחה, אבל חלקן לא מודאגות כמוני, ולא פעם עברה בי מחשבה איך היא מצליחה, יש לי מכרה כזו, היא שלוש פעמים בשבוע יוצאת לבילוי בנוסף צימרים ומסעדות, הילדים שלה ברחוב או בבית לבד, "הם לא יראו אותי ממטר שיגדלו" כך היא אומרת, ובאותו רגע שהיא אומרת לי את זה אני נאלמת דום מבפנים אני יודעת שהיא כנראה פשוט אגואיסטית ועצוב לי שאני רואה את הילדים שלה, זה נורא בעיניי לגדול בלי אבא וגם אימא שכמעט לא בבית, והיא במצב דומה לשלי, אבל אולי רואה את החיים אחרת ממני... ואולי זאת אני רגישה מידי לאחרים אז איך לא אבכה על מצבי ? שבוע טוב ואושר לכולם

מצב החד הוריות

ממש מבינה טענותייך אבל ישנן ערים שבהן חד-הוריות מקבלות דיור בחינם ואפילו השמה לעבודה אבל זה רק בצפון או בדרום ולא במרכז כל הכבוד לך שאת נלחמת כדי לשרוד ובכוחות עצמך המון נשים מעדיפות להיות נתמכות סעד ממש המון ועם ההטבות שיש להן הן "מרוויחות"יותר ממני וממך מחזיקה לך אצבעות שתצליחי

לירדן

קצת קשה לעזור לך כשהשיחה לא נעשית פנים אל פנים .אבל -אנסה . את מתארת מצב שבו את בסערת רגשות ,כעס על המצב הזה- שאת שנותרת לגדל את ילדייך לבד צריכה לשלם סכום מאוד גדול על שכר דירה . זאת כשאת מפרנסת יחידה ויש לך עוד הוצאות רבות אחרות . חסרים פרטים ואני לא יודעת מה המצב בדיוק. אבל בואי רגע ננשום אויר .וננסה להסתכל על התמונה הגדולה . על פי דברייך יש לך קשיים כלכליים קשיים בעול -עבודה ובית דאגה לילדים - ללא עזרה של בן זוג כל אלה מעוררים אצלך רגשות של חרדה ,חוסר בטחון מיום המחר . אני רוצה שתדעי שיש לך זכויות וצריך לברר שאת אכן מקבלת אותם.אני מציעה לך לפנות לאירגון כמו נעמת בסביבת מגורייך ולבדוק אם את ממצה את זכויותייך בהקשר של תמיכה כלכלית,ומזונות . הנחות ,לעיתים בחוגים לילדים בתשלום למוסדות . לעיתים הגירושים עצמם מעוררים תחושות של כשלון ואת עלולה להעמיס על עצמך עומס נוסף מתוך התחושה שאת חייבת להוכיח את עצמך כסופר אמא וסופר אדם. אל תקשי על עצמך , אל תתני לאף אחד לשפוט אותך נסי לעשות את המטלות שלך בפחות לחץ . את לא צריכה להיות מושלמת. אולי לפעמים הבית יהיה קצת פחות מסודר, מצאי זמן להינות מהילדים לעשות דברים נעימים ביחד. לתת לילדים גם הקטנים לעזור, לעשות דברים בבית כדי שיהיה ברור שזה הבית של כולכם -וכל אחד יכול לתרום ולעזור גם אם הדברים יעשו פחות טוב . אני חושבת שאם תורידי מעצמך לחץ ,העוצמה של הכעס תרד תהיי פנויה יותר להיות יצירתית ולמצוא פתרונות לקשיים הכלכליים . באם את רוצה לשוחח איתי עוד, את מוזמנת לכתוב לי למייל . את אמא טובה -ואת כבר עושה את הדבר הנכון . תתחילי מהמקום הזה שאת יכולה לומר זאת לעצמך -תפרגני לעצמך את הטוב שבך . כל טוב לך ובהצלחה - סמדר

איך להיות מאושר?

זה נכון שקשה מאד לשמור על אופטימיות ושמחה כאשר כל כך קשה לחיות כל יום מחדש. איך לוקחים את הכוחות למשוך את העגלה כאשר כל יום מוסיפים עוד משקל לעגלה? שמעתי הרבה תשובות, אבל תשובה אחת אהבתי במיוחד. את מוזמנת לקרא ולהתרשם בעצמך.

תודה על הכוונה

אבל חייתי אותם ואיתם. ולא תודה אני לא מעוניינת ללכת לפי התורה שלו, לא אפרט יותר מזה. כדי להיות מאושרת אני יודעת שאני זו שצריכה להחליט ככה או ככה ובטח לא "לייטמן" אני מחליטה איך לקבל את הטוב ואת הרע, רק אני. תודה

את הכוח להמשיך....

המכתב הוא לי ולכולם כדי שמישהו יפנים שיש עוד קבוצת אנשים שזקוקה להכוונה ולעצה, ובעיקר להרגיע את עצמי או לפרוק את אשר על ליבי על המסך, אין מי לדבר יש משפחה כמובן תומכת מאוד אבל כשהם מרגישים שרע לי ואין ביכולתם לעזור הם נשברים, וזה מעצים את הכאב שלי יותר אז קורה שאני אוגרת ואוגרת מחסנים של רגשות ופחדים כבדים עד שלפעמים אני נופלת לימים קשים. בעיקר אני משתדלת מאוד לעמוד על רגליי ולשמוח עד כמה שניתן, וכותבת גם שיבינו כמה קשה נהייה בעולמנו שעד לפני אולי 10 חודשים חשבתי שאני מוגנת מפניו, עבודה יש תודה לאל גם בריאות לי ולילדיי יש אמן אמן אמן, אהבה יש בשפע בבית, תודה לאל, וקורת גג (גם יש) שעומדת לעלות לי ביוקר בדיוק כמו השכר שלי, העלו את שכר הדירה בצורה מחרידה עד שניראה שאנשים נהפכים לאנשים חסרי לב לרודפי בצע ללא רחמים, מאוד לא הגיוני מה שקורה, מישהו קם ואמר שיש לערער על המצב ? אף לא אחד, כולם מקבלים את המצב כמוני למרות שכן היה צריך לקום ולעשות משהו, המשכורת שלי לא עלתה אז מדוע אני צריכה לשלם יותר מ-1000 ש"ח בחודש ? ואל תספרו לי על הדולר, עברנו את זה, לא ראליסטי זה טירוף אמיתי, כמו סרט אימה, יש איזה אירגון שאמר אנחנו נעזור לגרושות (והפוך) שלא מצליחות להשתלב משום שהם מפרנסות יחידות שלא מצליחות לקחת משכנא כמו זוג לקניית בית ? (ולא סגנון "ויקי" ממש לא !!!) אף לא אחד. תודה לאל מעולם לא נתמכתי מביטוח לאומי או מכל ארגון אחר, אני אישה של עבודה ועשייה מגיעה הביתה מכינה אוכל כביסות וכל מה שכרוך בעבודות הבית בלי פינוקים מיותרים, גם לא מקבלת סיוע בשכר דירה ובקושי הנחה בארנונה (20%). יאוש, חרדה, פניקה, פחד אפילו גדול מאוד מהבאות, אכזבה וחוסר אמונה במקום בו אני חיה "מדינת ישראל" אין מילים לתאר את שעובר עלי בימים קשים אלו, כאילו אין מוצא, אין לי את הדרך להעביר את חרדותיי הקשות אלא רק במלל והכאב הפנימי שלי שמלווה אותי לכל מקום אשר אליו אני הולכת ואיתו אני כותבת כעת. התארגנו ממשרד התעסוקה כדי לעזור למפוטרי היי טייק גם הצבא נרתם לעזרתם זה בסדר חלילה לא שאני חושבת שלא צריך לעזור, יש לעזור וזה מעודד מאוד אבל מה איתנו הנשים (והפוך) שמגדלות לבד ילדים בלי כל עזרה כאשר האב קיבל החלטה של ניתוק מוחלט עם הילדים מי שם לצידנו מקשיב לקשיים שלנו מנסה לפתור את בעייתנו פותח ארגון שבו יש מי שעוזר לכמונו. יש אזורים גדולים כמעט בכול עיר שמוכרים דירות לאנשי צבא לזוגות צעירים לחיילים משוחררים לחרדים שזה גם בסדר, ועדיין מה איתנו הגרושות למה אין פרוייקטים כאלו לנו ? מישהו מהגדולים חושב עלינו ? מישהו שם מרגיש איך אישה כמוני שבכל כוחה מנסה לגמור את החודש כדי שיישאר משהו לאכול לקנות עוד סוודר לילדים ? לא, הם לא חושבים משום שאין להם מושג איך זה להרגיש מותקף חרדה כאשר הולכים לישון ואתה מרגיש שאולי לא יהיה לך היכן לישון ומה תעשה והלאה בתוך המחשבות, האמינולי שאני מנסה לשרוד בכול כוחי, נתמכת במושג הזה שנקרא אמונה וכמובן האהבה לילדים שלי. כמה אירוני משום שיש עוד נשים שמרגישות כמוני שליבן איתי, אני בטוחה, אבל חלקן לא מודאגות כמוני, ולא פעם עברה בי מחשבה איך היא מצליחה, יש לי מכרה כזו, היא שלוש פעמים בשבוע יוצאת לבילוי בנוסף צימרים ומסעדות, הילדים שלה ברחוב או בבית לבד, "הם לא יראו אותי ממטר שיגדלו" כך היא אומרת, ובאותו רגע שהיא אומרת לי את זה אני נאלמת דום מבפנים אני יודעת שהיא כנראה פשוט אגואיסטית ועצוב לי שאני רואה את הילדים שלה, זה נורא בעיניי לגדול בלי אבא וגם אימא שכמעט לא בבית, והיא במצב דומה לשלי, אבל אולי רואה את החיים אחרת ממני... ואולי זאת אני רגישה מידי לאחרים אז איך לא אבכה על מצבי ? שבוע טוב ואושר לכולם

מירי

לא הבנתי? אז בסוף את גרושה?
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
40 פלוס
בחר
בחר