הוא החליט לעזוב.....

אני אשתדל לכתוב את הסיפור בקצרה (כבר כתבתי קצת בנושא בתגובה לתמיר לפני שבועיים בערך..) הבחור ואני היינו חברים שנה וחצי, כבר דיברנו על עתיד ולחיות ביחד. קצת אחרי שהוא השתחרר וקצת לפני שאני השתחררתי, הגעתי לשלב המוזר הזה ביחסים שבו טוב מדיי אז מתחילים לחפש דברים מטופשים לריב עליהם, ואיכשהו בטיפשותי הגעתי למסקנה שאנחנו לא מתאימים, שונים מדיי... דיברתי איתו על זה, ואיכשהו יצא ששכנעתי אותו בזה. אחרי שבוע הוא נפרד ממני.... בנתיים הוא נסע לארה"ב (יש לו אזרחות,ולפני שהוא הכיר אותי הוא תכנן לעבור לשם אחרי הצבא, הרבה בגלל לחץ של אמא שלו) והתחיל לברר על מקומות ללמוד בהם וכו'... הוא חזר לארץ, נפגשנו (אני כבר השתחררתי,והיינו אחרי 4 חודשיי פרידה - שגם בהם עוד היינו בקשר, דיברנו כמעט כל יום, נפגשנו לפעמים), דיברנו ושניינו הבנו שאנחנו עדיין אוהבים אחד את השני... סיימנו את השיחה בכך שהוא אמר שהוא צריך לחשוב - אם לעזוב כמתוכנן או להשאר איתי בארץ... אמרתי לו שאני מאוד רוצה שהוא ישאר ושיקח את כל הזמן שהוא צריך... עבר חודש, שבו דיברנו כל יום בטלפון, שיחות מתוקות כאלו של "אני מתגעגע/ת" וכדומה... אמש, הוא טלפן ואמר לי שהוא החליט לעזוב. אני כל כך שבורה. אני לא יודעת מה לעשות, אני אוהבת אותו כל כך, אף פעם לא חשבתי שאני אצטרך להיות בלעדיו, זה כל כך פתטי מצידי - אני יודעת - אבל באמת חשבתי שהוא ישאר איתי, שהאהבה תנצח... אני כל כך טיפשה... אני יודעת, אין מה לעשות... אבל זה פשוט כל כך קשה :(

מצטער לשמוע...

קודם כל כתבתי לך מייל (בנושא הזה...) וכמו שכבר אמרתי לך, הוא עשה את ההחלטה שלו בעצמו, את פשוט צריכה להמשיך הלאה, אין משהו אחר לעשות, לשבת ולבכות לא יעזור...

וגם קיבלת תשובה (מתבכיינת) בנושא....

הוא החליט לעזוב.....

אני אשתדל לכתוב את הסיפור בקצרה (כבר כתבתי קצת בנושא בתגובה לתמיר לפני שבועיים בערך..) הבחור ואני היינו חברים שנה וחצי, כבר דיברנו על עתיד ולחיות ביחד. קצת אחרי שהוא השתחרר וקצת לפני שאני השתחררתי, הגעתי לשלב המוזר הזה ביחסים שבו טוב מדיי אז מתחילים לחפש דברים מטופשים לריב עליהם, ואיכשהו בטיפשותי הגעתי למסקנה שאנחנו לא מתאימים, שונים מדיי... דיברתי איתו על זה, ואיכשהו יצא ששכנעתי אותו בזה. אחרי שבוע הוא נפרד ממני.... בנתיים הוא נסע לארה"ב (יש לו אזרחות,ולפני שהוא הכיר אותי הוא תכנן לעבור לשם אחרי הצבא, הרבה בגלל לחץ של אמא שלו) והתחיל לברר על מקומות ללמוד בהם וכו'... הוא חזר לארץ, נפגשנו (אני כבר השתחררתי,והיינו אחרי 4 חודשיי פרידה - שגם בהם עוד היינו בקשר, דיברנו כמעט כל יום, נפגשנו לפעמים), דיברנו ושניינו הבנו שאנחנו עדיין אוהבים אחד את השני... סיימנו את השיחה בכך שהוא אמר שהוא צריך לחשוב - אם לעזוב כמתוכנן או להשאר איתי בארץ... אמרתי לו שאני מאוד רוצה שהוא ישאר ושיקח את כל הזמן שהוא צריך... עבר חודש, שבו דיברנו כל יום בטלפון, שיחות מתוקות כאלו של "אני מתגעגע/ת" וכדומה... אמש, הוא טלפן ואמר לי שהוא החליט לעזוב. אני כל כך שבורה. אני לא יודעת מה לעשות, אני אוהבת אותו כל כך, אף פעם לא חשבתי שאני אצטרך להיות בלעדיו, זה כל כך פתטי מצידי - אני יודעת - אבל באמת חשבתי שהוא ישאר איתי, שהאהבה תנצח... אני כל כך טיפשה... אני יודעת, אין מה לעשות... אבל זה פשוט כל כך קשה :(

לירון מתוקה...

צבט לי כ"כ לקרוא. אני חושבת וחושבת ואין לי מה לומר, רק להזדהות עם המצב ועם האכזבה והכאב. רק תזכרי דבר אחד. זה לא נגמר עד שזה לא נגמר. ואם הוא יחליט באמת לעזוב תתנחמי בעובדה שהכאב מתחלש מיום ליום, לא להיפך.. הזמן עושה את שלו.. ורק אחרי תקופה מסוימת את מבינה את המשמעות של "הזמן מרפא". (כנראה שכן היה לי מה לומר ..) אני שולחת לך חיבוק ענק, ענק, ענק.. ממרכז הארץ.. ואלפי נשיקות. בטוחה שהדברים יסתדרו על הצד הטוב. וכדאי מאוד שגם את תתחילי להאמין בזה אחרת אני באה לאילת ו.. (בקשר להמשך תשאלי את אמיר..). (אני לא צריכה להוסיף שהמייל שלי פתוח במידה ותצטרכי, נכון?) שלך, ורד.

אוי.... את כל כך מתוקה....

גרמתי לי לבכות מרוב התרגשות! אמא שלי אומרת שככה זה עם בנים, הם לא מבינים שאהבה כזו לא זורקים ככה סתם, לא מוותרים ככה... היא טוענת שהוא יבין את הטעות עוד שנה-שנתיים-שלוש... אוף... זה פשוט עצוב לי כל כך. ו... תודה ענקית על העידוד, אני כל כך צריכה את זה עכשיו..

הוא החליט לעזוב.....

אני אשתדל לכתוב את הסיפור בקצרה (כבר כתבתי קצת בנושא בתגובה לתמיר לפני שבועיים בערך..) הבחור ואני היינו חברים שנה וחצי, כבר דיברנו על עתיד ולחיות ביחד. קצת אחרי שהוא השתחרר וקצת לפני שאני השתחררתי, הגעתי לשלב המוזר הזה ביחסים שבו טוב מדיי אז מתחילים לחפש דברים מטופשים לריב עליהם, ואיכשהו בטיפשותי הגעתי למסקנה שאנחנו לא מתאימים, שונים מדיי... דיברתי איתו על זה, ואיכשהו יצא ששכנעתי אותו בזה. אחרי שבוע הוא נפרד ממני.... בנתיים הוא נסע לארה"ב (יש לו אזרחות,ולפני שהוא הכיר אותי הוא תכנן לעבור לשם אחרי הצבא, הרבה בגלל לחץ של אמא שלו) והתחיל לברר על מקומות ללמוד בהם וכו'... הוא חזר לארץ, נפגשנו (אני כבר השתחררתי,והיינו אחרי 4 חודשיי פרידה - שגם בהם עוד היינו בקשר, דיברנו כמעט כל יום, נפגשנו לפעמים), דיברנו ושניינו הבנו שאנחנו עדיין אוהבים אחד את השני... סיימנו את השיחה בכך שהוא אמר שהוא צריך לחשוב - אם לעזוב כמתוכנן או להשאר איתי בארץ... אמרתי לו שאני מאוד רוצה שהוא ישאר ושיקח את כל הזמן שהוא צריך... עבר חודש, שבו דיברנו כל יום בטלפון, שיחות מתוקות כאלו של "אני מתגעגע/ת" וכדומה... אמש, הוא טלפן ואמר לי שהוא החליט לעזוב. אני כל כך שבורה. אני לא יודעת מה לעשות, אני אוהבת אותו כל כך, אף פעם לא חשבתי שאני אצטרך להיות בלעדיו, זה כל כך פתטי מצידי - אני יודעת - אבל באמת חשבתי שהוא ישאר איתי, שהאהבה תנצח... אני כל כך טיפשה... אני יודעת, אין מה לעשות... אבל זה פשוט כל כך קשה :(

אוי...

מתוקה רק במקרה נכנסתי (אני בחופש וכמעט ולא נכנס לנט) אני-ו-**** שולחים לך המון חיזוקים את תצטרכי אותם, לדעתי אני צופה שתהיה לך תקופה לא קלה ,אבל אני גם יודע שתתגברי,, בעזרת כולם והעיקר בעזרתך... וגם המייל שלי פתוח לכל בעיה..

הוא החליט לעזוב אבל..

הזמן ירפא. זאת לא קלישאה.אחרים אמרו את זה,ואני אומר לך את זה מנסיון רב של פרידות ובכי. הוא החליט לעזוב-וישלם על כך בגעגועים,ובדבר הרבה יותר חשוב-שאת ממשיכה הלאה.הפצעים מגלידים. ואני אומר לך-אף אחד,אבל אף (!!) אחד לא שווה את הבכי ואת הדמעות שלך. עכשיו מוטלת עלייך לפי דעתי החובה להתאבל,לאסוף את השברים,לומר לו "שלום ולך תחפש מי ינענע אותך כי אף אחד לא שווה את דמעותיי!" בראש החמוד שלך ולהמשיך הלאה. הוא הפסיד מכל זה. את הרווחת חיים חדשים,והזדמנות חדשה לאהבה.מכל זה את תצאי אדם חזק יותר,גאה יותר ובוטח יותר. בוטח באהבה שאת יכולה לתת,ובזה שהאדם שתבחרי בו להיות האהוב שלך,הוא זה ששווה את ההשקעה שלך בו! מתנגן לי בראש השיר של דייויד ברוזה-"איורו..איורו..ובוכה אל הקירות..שוקע,שוקע,ובוכה אל הקירות". כי זה מה שהולך לקרות לו.נקודה! תזכרי את זה טוב,יקירתי-מי שהפסיד פה,ורק הפסיד,זה הוא.הוא בלבד.אמנם לך יש דמעות בעיניים אבל הדמעות מתייבשות-ואילו הוא ממשיך להפסיד.מהרגע שהוא עזב אותך,ואילך.הוא הפסיד.אני מרחם עליו.ומצד שני- אני מקנא באדם שתתני לו את אהבתך. בהצלחה! מתן. נ.ב:גם המייל שלי פתוח בשבילך מן הסתם! :)

אוי.... את כל כך מתוקה....

גרמתי לי לבכות מרוב התרגשות! אמא שלי אומרת שככה זה עם בנים, הם לא מבינים שאהבה כזו לא זורקים ככה סתם, לא מוותרים ככה... היא טוענת שהוא יבין את הטעות עוד שנה-שנתיים-שלוש... אוף... זה פשוט עצוב לי כל כך. ו... תודה ענקית על העידוד, אני כל כך צריכה את זה עכשיו..

לירוני..

אני פשוט מצליחה כרגע להבין אותך יותר מדי טוב. במיוחד כי אני זוכרת לפני כמה חודשים שסיפרת על הבחור ההוא שהכרת מהצבא.. והיית בדילמה מי לבחור.. (או שאני מבלבלת את הביצים?). אני כ"כ מבינה אותך שאני בטוחה שכל מה שרושמים לך כעת בשרשור הזה, נכנס דרך אוזן אחת ויוצא מהשניה. (או דרך העיניים, מה שתבחרי..). לא מעניין שאחרי חודש זה יהיה קל יותר, ולא מעניין אותך שאם הוא בחר לעזוב אז הוא כנראה לא שווה.. ולא מעניין אותך שכל הבחורים ככה ואת צריכה לצאת ולהנות ולהעביר ולשכוח.. (עם כל הכבוד והאמונה שיש לי לדברים האלו). לכן אני לא מנפחת לך את המוח (ואני יודעת לנפח.. תאמיני לי, אני יודעת..) קחי לך את הזמן. תכאבי, תצעקי, תבכי. זה גם חלק מהחיים. ורק ככה מתחשלים. לאט לאט תעברי שלב. אל תמהרי.. זה רק יעכב את הכאב.. אגב, אני לא כ"כ מסכימה עם אמא שלך. הכללה גדולה מדי לגבי בחורים. אז בובה, יהיה טוב. (ואל תעבדי עליי, את יודעת את זה בדיוק כמוני). שיעבור עליך חג נעים יותר, וזרקי זין על קלוריות, תזללי סופגניות..

הוא החליט לעזוב.....

אני אשתדל לכתוב את הסיפור בקצרה (כבר כתבתי קצת בנושא בתגובה לתמיר לפני שבועיים בערך..) הבחור ואני היינו חברים שנה וחצי, כבר דיברנו על עתיד ולחיות ביחד. קצת אחרי שהוא השתחרר וקצת לפני שאני השתחררתי, הגעתי לשלב המוזר הזה ביחסים שבו טוב מדיי אז מתחילים לחפש דברים מטופשים לריב עליהם, ואיכשהו בטיפשותי הגעתי למסקנה שאנחנו לא מתאימים, שונים מדיי... דיברתי איתו על זה, ואיכשהו יצא ששכנעתי אותו בזה. אחרי שבוע הוא נפרד ממני.... בנתיים הוא נסע לארה"ב (יש לו אזרחות,ולפני שהוא הכיר אותי הוא תכנן לעבור לשם אחרי הצבא, הרבה בגלל לחץ של אמא שלו) והתחיל לברר על מקומות ללמוד בהם וכו'... הוא חזר לארץ, נפגשנו (אני כבר השתחררתי,והיינו אחרי 4 חודשיי פרידה - שגם בהם עוד היינו בקשר, דיברנו כמעט כל יום, נפגשנו לפעמים), דיברנו ושניינו הבנו שאנחנו עדיין אוהבים אחד את השני... סיימנו את השיחה בכך שהוא אמר שהוא צריך לחשוב - אם לעזוב כמתוכנן או להשאר איתי בארץ... אמרתי לו שאני מאוד רוצה שהוא ישאר ושיקח את כל הזמן שהוא צריך... עבר חודש, שבו דיברנו כל יום בטלפון, שיחות מתוקות כאלו של "אני מתגעגע/ת" וכדומה... אמש, הוא טלפן ואמר לי שהוא החליט לעזוב. אני כל כך שבורה. אני לא יודעת מה לעשות, אני אוהבת אותו כל כך, אף פעם לא חשבתי שאני אצטרך להיות בלעדיו, זה כל כך פתטי מצידי - אני יודעת - אבל באמת חשבתי שהוא ישאר איתי, שהאהבה תנצח... אני כל כך טיפשה... אני יודעת, אין מה לעשות... אבל זה פשוט כל כך קשה :(

למתן, תמיר, ורד ואמיר....

אתם כל כך מקסימים, זה כל כך מחזק לקרוא את כל מה שכתבתם... אם רק הייתי קצת יותר קשוחה..... אבל אין מה לעשות, הכל עובר בסוף. לפחות יש לי אותכם :)

מתוקה....

אין הרבה מה להגיד כדי לאחות לב שבור,לסגנון כזה של בעיה רק הזמן יעזור. וגם אין הרבה מה להוסיף על כל החיזוקים שכבר נאמרו לפניי, גם אני כמו ורד מבינה אותך מאווווד (אין לך מושג כמה). שולחת לך חיבוק חזק ומחמם את הלב, ומקווה שיעבור לך מהר. צאי, תבלי, אל תדפקי חשבון ופשוט תעשי חיים. וכמו השאר גם המייל שלי פתוח בשבילך . ואם המצב לא יתשפר אנחנו נקפוץ לעודד אותך , לא תזיק לי שבירת שיגרה באילת :-) נשיקות וחיבוקים מיטל

למתן, תמיר, ורד ואמיר....

אתם כל כך מקסימים, זה כל כך מחזק לקרוא את כל מה שכתבתם... אם רק הייתי קצת יותר קשוחה..... אבל אין מה לעשות, הכל עובר בסוף. לפחות יש לי אותכם :)

אל תדאגי מותק...

יהיה בסדר ! אני בטוח... (ושמת לב למדיניות האי-מייל הפתוח שתקפה לפתע את הפורום ??)

הוא החליט לעזוב.....

אני אשתדל לכתוב את הסיפור בקצרה (כבר כתבתי קצת בנושא בתגובה לתמיר לפני שבועיים בערך..) הבחור ואני היינו חברים שנה וחצי, כבר דיברנו על עתיד ולחיות ביחד. קצת אחרי שהוא השתחרר וקצת לפני שאני השתחררתי, הגעתי לשלב המוזר הזה ביחסים שבו טוב מדיי אז מתחילים לחפש דברים מטופשים לריב עליהם, ואיכשהו בטיפשותי הגעתי למסקנה שאנחנו לא מתאימים, שונים מדיי... דיברתי איתו על זה, ואיכשהו יצא ששכנעתי אותו בזה. אחרי שבוע הוא נפרד ממני.... בנתיים הוא נסע לארה"ב (יש לו אזרחות,ולפני שהוא הכיר אותי הוא תכנן לעבור לשם אחרי הצבא, הרבה בגלל לחץ של אמא שלו) והתחיל לברר על מקומות ללמוד בהם וכו'... הוא חזר לארץ, נפגשנו (אני כבר השתחררתי,והיינו אחרי 4 חודשיי פרידה - שגם בהם עוד היינו בקשר, דיברנו כמעט כל יום, נפגשנו לפעמים), דיברנו ושניינו הבנו שאנחנו עדיין אוהבים אחד את השני... סיימנו את השיחה בכך שהוא אמר שהוא צריך לחשוב - אם לעזוב כמתוכנן או להשאר איתי בארץ... אמרתי לו שאני מאוד רוצה שהוא ישאר ושיקח את כל הזמן שהוא צריך... עבר חודש, שבו דיברנו כל יום בטלפון, שיחות מתוקות כאלו של "אני מתגעגע/ת" וכדומה... אמש, הוא טלפן ואמר לי שהוא החליט לעזוב. אני כל כך שבורה. אני לא יודעת מה לעשות, אני אוהבת אותו כל כך, אף פעם לא חשבתי שאני אצטרך להיות בלעדיו, זה כל כך פתטי מצידי - אני יודעת - אבל באמת חשבתי שהוא ישאר איתי, שהאהבה תנצח... אני כל כך טיפשה... אני יודעת, אין מה לעשות... אבל זה פשוט כל כך קשה :(

hey....... (למה אין פה אייקון של חיבוק...?)

ממש מצטער לשמוע... מקווה שהחיים לאט לאט ימשיכו, קחי לעצמך כמה זמן שאת צריכה... (העצה היחידה שתשמעי ממני, מבטיח :) שולח חיבוק חם ורק שיהיה לך טוב, who ever you'll be. שחר.

שחר?!

אתה לא זוכר אותי??? חלקנו את אותו חיל בצבא... (ששש....) ובכל מקרה - תודה ענקית!!!

אל תדאגי מותק...

יהיה בסדר ! אני בטוח... (ושמת לב למדיניות האי-מייל הפתוח שתקפה לפתע את הפורום ??)

כן.... שמתי לב....

נכון שהם (אתם) מתוקים?!!!

מתוקה....

אין הרבה מה להגיד כדי לאחות לב שבור,לסגנון כזה של בעיה רק הזמן יעזור. וגם אין הרבה מה להוסיף על כל החיזוקים שכבר נאמרו לפניי, גם אני כמו ורד מבינה אותך מאווווד (אין לך מושג כמה). שולחת לך חיבוק חזק ומחמם את הלב, ומקווה שיעבור לך מהר. צאי, תבלי, אל תדפקי חשבון ופשוט תעשי חיים. וכמו השאר גם המייל שלי פתוח בשבילך . ואם המצב לא יתשפר אנחנו נקפוץ לעודד אותך , לא תזיק לי שבירת שיגרה באילת :-) נשיקות וחיבוקים מיטל

תבואו... אני אשמח......

בכלל, כל המשפחה שלי נסעה לצפון, דווקא עכשיו כשאני הכי לא רוצה להיות לבד... וכולם אומרים פה שהם מבינים אותי - מה, לכולם נשבר הלב?! אני מניחה שכן, וזה נורא, למה זה צריך להיות ככה? למה זה צריך לכאוב כל כך...?!
עבור לעמוד
,
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
20 פלוס
בחר
בחר