חיים רביבו, הכתבה של שי גולדן והתגובות המוגזמות
עם רוב הכתוב אני מסכים, מהקריירה של רביבו באמת יש טעם של החמצה (במיוחד מהנבחרת, פחות מאירופה כי קשה להגיד שהוא נכשל באירופה), הוא נמאס על כולנו עם ההתמסחרות שלו ועם כל הפרסומות והמאבקים הקטנוניים שלו, וסיום הקריירה בחזרה הכל כך מתוקשרת לאשדוד והפציעה והפרישה והחזרה והמשחק הבא אולי והפרישה בכל זאת ופה ושם באמת כבר הוציאו את המיץ.
אבל מפה ועד להפוך אותו לכלומניק? אנחנו לא קצת גולשים?
שנזכיר שרביבו (יחד עם שאר הדור הראשון של סלטה) הביא את סלטה לרבע גמר אירופי ראשון ולמקום חמישי בספרד. האיש שהביא אליפות לפנר אחרי אני לא זוכר כמה שנים ונבחר לזר העונה בטורקיה? ועוד ועוד, גם בארץ. נכון שאין לו אליפות אז מה?
כל הסחף הזה נראה לי רק בגלל שהוא נמאס ומשך את עצמו יותר מדי והסוף נראה נורא ועכשיו לכולם כיף נורא לבעוט בגופה ולהיזכר כמה רע היה להם ממנו. כרגיל, אין כמו השמחה לאיד.
רביבו, עם כל הטעויות, השטויות, האופי שמוטל בספק היה ונשאר שחקן ענק בכמעט כל הרמות, בטח שבארץ. אז זה לא מעניין, בסדר, מקובל, ברור. אבל אפס? בחיי...
רביבו אף פעם לא היה שחקן משמעותי באירופה...ועשה הרבה יותר נזק מתועלת בקריירה שלו
מאיפה נתחיל?
הפריצה הגדולה שלו (באמת) הייתה במדי הפועל ת"א. באותה שנה(93/4) הוא היה השחקן היחידי מחוץ למכבי חיפה שנבחר לנבחרת העונה.
אבל מה עשתה הפועל ת"א באותה עונה? מישהו זוכר?
אחרי הפועל ת"א, הוא עבר לפרק את מכבי חיפה. למה לפרק? ריבי מנהיגות עם ברקוביץ', ריבים עם שפיגל על עמדת המשחק שלו והפיכת מכבי חיפה ל"נרקומנית רביבו". במשחקים שרביבו לא שיחק חיפה לא פגעה. ברוב המשחקים שבהם ריבו העדיף לקבוע איפה הוא משחק...חיפה המשיכה לא לפגוע.
איך זה נגמר? עונה אחת עם גביע וסגנות (מ לאת כאבי לב) ועונה שנייה רק עם כאבי לב.
בסלטה ויגו הוא היה טוב כל עוד הוא עשה מה שאומרים לו. כשהמערך כלל את קרפין מימין, מוסטובוי באמצע ורביבו בצד שמאל...סלטה הייתה חזקה וטובה.
רביבו התחיל להסתנוור מכל הפרסומים שרצו בישראל ובספרד על כך שהוא עומד לעבור לברצלונה, ויש כאלה שאומרים שהוא היה מועמד לעוד כמה קבוצות. רביבו שוב "תפס תחת" ועשה מה שהוא רוצה. רק מה? ספרד זה לא ישראל...וכך, סלטה שהתכוונה לקבל עליו כ-13 מיליון דולר, הסתפקה בהרבה פחות ושלחה את רביבו ל"צמרת" הכדורגל האירופאי - טורקיה.
כן...בטורקיה רביבו היה כוכב, לקח את האליפות היחידה בקריירה שלו, ושוב תפס תחת ונכנס למלחמות אגו בתוך הקבוצה.
המעבר לגלאטסראי היה בעצם תחילת הסוף. רביבו...אכול פציעות, עמוס אגו ועייף ממשחק שהוא פשוט היה טוב בו אבל אף פעם לא אהב כפי ששחקן כדורגל אמור לאהוב (ככה הוא כותב).
ועוד לא התחלתי לדבר על הנבחרת...
אז בואו נדבר על הנבחרת.
מי שזוכר שלושה משחקי נבחרת שבהם רביבו היה באמת משמעותי, שירים יד.
(אף אחד לא קם?)
האדום מול דנמרק לא הפתיע אותי כלל וכלל. הנבחרת עמדה להפסיד ולאבד את הסיכוי לעבור את דנמרק, רביבו לא התכוון להיות חלק מזה. הוא אף פעם לא אהב להיות מעורב כשהדברים לא הולכים.
גם העונה באשדוד...בתחילת העונה מישהו שמע ממנו על פציעה שעלולה לגמור את הקריירה? כשאשדוד עוד הייתה טובה, רביבו היה במצב רוח טוב, התאמן, שיחק, בישל והבקיע. ברגע שהדברים לא הלכו לפי התוכניות...פתאום הוא נפצע, פתאום יש לו עסקים ופתאום הוא פורש.
אם נסתכל על כשרון נטו, רביבו הוא אחד השחקנים הכשרוניים ביותר שצמחו בכדורגל הישראלי. אבל להבדיל מברקוביץ, זוהר, נמני, עטר ועוד כמה כאלה, רביבו הוא לא ווינר, הוא לא שואף תמיד לנצח והוא לא מוכן לעשות הכל למען הקבוצה שלו.
