בני בכיתה א כבר מאתמול אני רואה עליו מעין סימני דיכאון . מעת לעת בוכה חרישית והיום אמר לי שהוא לא רוצה ללכת מחא לבית ספר . מחר יש לו גם הכתבה בפעם הראשונה והוא מפחד גם מזה , למרות שעבדנו על המילים כל החופש . אמרתי לו שהוא יכול לקחת איתו משחק קטן הוא הסכים אבל שוב אמר בבכי שאינו רוצה ללכת מחר לבית ספר . הוא ילד מאוד מקובל ואהוב על חבריו . יש לו קצת קשיים בלימודים אבל אני חושבת העיקר זה החופש הגדול הנוסף שהיהעכשיו יוצא
איך מתמודדים , איך מעודדים , מה עושים ?
גם אני האמא חוששת לו במצב כמו שהוא עכשי
תודה על תגובתך ,
אכן הוא אמר לי בגילוי לב , לאחר הנישואים , שהוא חיפש מישהי שתוכל לגדל עמו את ילדיו . וזה נאמר לאחר החתונה . הילדים קיבלו אותי בתחילה יפה אך עד מהרה התחילו התחבולות , ניסיונות הנסיך סוכם בינינו והאשמות שווא . המצב החריף לאחר שנולד הבן המשותף שלנו ומה לעשות שכבר לא יכולתי לצאת להצגות ומסיבות ונדנדות כמו קודם , הרי היה תינוק והם כבר גדלו . זה נראה לי מצחיק לצאת עם בני 11 ו 12 לנדנדות . בעלי במשך השנים זרק את הכל עלי מבחינת גידולם ורק בזמן ויכוח הוא מתערב .
אני לא מרגישה ממנו ומ תודה על העבודה הרבה שלי עם ילדיו על ההשקעה שלי במשך כל השנים , משהו קטן אפילו כמו מתנת יום נישואים או יום הולדת . אני חוגגת לכולם עם מתנות ובלונים ועוגה ולא פוסחת על אף אחד וכשזה מגיע אלי , כלום , זה בכל זאת קצת פוגע ומעליב .
אני סתם מרגישה קוטרית
אבל מהלעשות שהתחושות קיימות , אני אוהבת אותו למרות הכל ומה שאני רוצה זה שהוא יאהב אותי בחזרה .
אנחנו נשואים עשר שנים . לו זה סיבוב שני פלוס שניים שגרים איתנו , לי נישאים ראשונים וביחד יש לנו שלושה ילדים . בכל מהלך הנישואים הרגשתי משהו חסר , לא ידעתי בדיוק מה . היה חסר תשומת לב כשלמשל הייתי חולה , אחרי החתונה כבר לא היו חיבוקים , נשיקות , לא יצאנו לבלות בכלל .
לפני כשנה התחתן זוג חברים שלנו ,ובשיחה ביני לבין בעלי נפלט לו פתאום : ״טוב הם זוג צעיר שהתחתן מאהבה , אנחנו התחתנו בגלל הגיל ״ כשנישאנו הוא היה בן 39 ואני בת 35 . המשפט הזה פגע בי מאוד ואינני יכולה לשכוח אותו . באותו רגע הבנתי את התחושות שהיו בי , שלמעשה אלו נישואים מתוך צורך שלא להישאר לבד בגילו ולא ממש מתוך אהבה . כעת אני פגועה ולא יודעת מה לעשות עם התחושות אלו שלעיתים עולות וחונקות את גרוני .
לצערי את טועה בענק את לא אמא שלהם ממש לא את רק האישה של האבא
יש להם אמא שחיה מותר להם לחוש רע ולחוש אובדן ואת צריכה להתיעץ עם פסיכולוג טוב מה לעשות יש גם ספרים בנושא אם אביהם נותן להם מפצה אותם אולי זה מש צריך לעשות בזמן הזה וזה זמני תני לו לחוש את התחושות שלו ולבטא אותם ולתת לבניו אם זה הצורך שלו ושב יעוץ זוגי לכי קודם את ואם הוא לא רוצה לא לעשות עניין קבלי כלים