יש לי בבית שני חתולים מקסימים- ומסורסים, כשאת השני סירסתי ממש לא מזמן.
את החתול הראשון סירסתי לפני קצת יותר משנה, והוא החתול הכי אומלל בעולם. אפילו אנשים שבאים אלי הביתה, ואף פעם לא ראו אותו לפני כן, שואלים אותי למה הוא עצוב.
בהתחלה לא קישרתי את זה לסירוס, כי חשבתי לעצמי שהוא בטח היה שמח ומשתולל כשהוא היה גור, ועכשיו כשהוא גדל הוא פשוט השתנה.
לפני 7 חודשים בערך החלטתי להביא לו חבר, אולי בשביל שיהיה פחות אומלל.
החתול החדש- קוראים לו ביל דרך אגב, היה החתול הכי שמח בעולם.
הוא נהג להשתולל ולרוץ כל היום, לשחק עם כל דבר שזז, הוא אפילו בא כשקראנו לו (בלי שניסינו לאלף אותו בכלל).
אבל כל זה השתנה מאז הסירוס- הוא כאילו איבד את האופי שלו. כל השמחה שלו, ה "היפר אקטיביות" שלו נעלמו כלא היו. הוא פשוט רובץ בבית ממקום למקום וישן. כל נסיון לשחק איתו, לעורר אותו קצת לא מצליח (והוא כבר הספיק לחלוטין להתאושש מהניתוח).
עכשיו יש לי בבית שני חתולים אומללים והכל באשמתי, כשאין לי שום דבר לעשות בשביל לשנות את המצב. מיותר לציין שאני מתחרטת על השניה שסירסתי אותם.
רק רציתי להגיד שאני כעיקרון לא מתנגדת לרעיון של הסירוס והעיקור, במיוחד לא אצל חתולי רחוב. אני רק אומרת, שאם אתם מגדלים חתולים בבית, ואתם לא ממש חייבים נואשות לסרס אותם, אל תעשו את זה, לטובת החתולים.