לקחתי לי חולי ונתתי לו שם ופתאום אני לא יחידה להיות כמו כולם לכאורה מנחם ואולי יש בו אף גאווה כל כאב מסביב נהיה חלק ממנו פתאום כל אשמה היא ברורה וסתמית אחריות נמסה בין ערפול וכאב הכול תחת אותה כותרת שיטחית אם היו לי עוצמות רק שרידים עוד יעידו הם הלכו הם ברחו מחשש להפסיד כי לוותר לעצמך זה קל להילחם בעצמך זה מפחיד מחשבו כאן איתי מנסות לשכנע שרק בו תלויה האשמה ואם אקח לו את שמו לכאורה אנצח לכאורה אהיה חזקה.

שלום, יש לי חבר תקופה ארוכה אנחנו מאוד רציניים ומפנטזים על להתחתן, הבעיה היא שהוא נמצא בקשיים כלכליים כרגע, ויש לו חובות גדולים להחזיר. אני בקושי רואה אותו בגלל שהוא עובד כל הזמן (ימים כלילות) וגם כשאני רואה אותו הראש שלו אף פעם לא לא נקי מדאגות. כל הזמן נופלות עליו מכות חדשות, שמורידות מאוד את רוחו. אני מאוד מאוד מנסה להיות חברה טובה ותומכת ואומרת שיהיה בסדר, אבל אלו מילים ריקות שלא מקדמות אותו לשום מקום, ומה בעצם יש להגיד במצבים כאלה. במיוחד שבאותו רגע זה בטלפון. אני אוהבת אותו בכל ליבי והוא יהיה בעלי לא משנה מה יקרה, ואני דואגת ליידע אותו שאני לצידו תמיד. אבל עדיין כשאני מקבלת טלפון היסטרי שמשהו קרה אין לי מה להגיד. מה לעשות?

אני בולימית שפשוט כל כך מקנאה באנורקסיות שמצליחות לא לאכול.. איך אתן עושות את זה.... איך הרעב לא מכריע אותכן.??? אני יודעת שיקפצו עליי עכשיו ויגידו לי אנחנו לא מאשרים הודעות כאלה.. ואת לא רוצה להיכנס לזה.. אבל לא ביקשתי טיפים איך להיות חולה.. פשוט להבין את השוני ביננו.

אני הייתי בולימית קצת מעל שנה, ועכשיו אני במצב יותר טוב, כבר תקופה מאוד ארוכה לא מקיאה אבל עדיין מאוד אובסיסיבית למשקל שלי ולמה שאני אוכלת, ולפעמים יש לי "בולמוסים קלים" רק שהפעם הם משמעותית יותר סבירים ולא כוללים כמויות אוכל לא שפויות אלא כמויות אוכל שלא מתאימות לדיאטה שאני נמצאת בא. לאחר "בולמוסים" כאלה אני מרגישה רע, ואני מרגישה אכזבה מעצמי ומכוח הרצון שלי, אך אני לא נוקטת פעולות היטהרות ובטח ובטח שלא הקאות. תוך כדי המחלה הייתי מטופלת אצל תזונאית שעזרה לי מאוד ולימדה רבות על אוכל ואיך אפשר לשפר את משך הזמן שנשארים שבעים ודברים נוספים. בעקבות זה החלטתי שזהו מקצוע שמאוד מעניין אותי, ומאוד יכול לעזור לאנשים ולהעניק לי סיפוק ולכן החלטתי להיות תזונאית, אני רשומה כעת לשנת הלימודים הקרובה ללימודי מדעי התזונה באוניברסיטה העברית. שאלתי בעצם היא האם זה בריא להכניס את עצמי למקצוע שכל מהותו היא אוכל כאשר יש לי עבר של הפרעת אכילה וכבר ככה אני נותנת דגש רציני מידיי לאוכל בחיי, או שלהיפך שזה רק ילמד אותי איך לאכול בריא ואולי בזכות ההעבר שלי רק יעשה אותי תזונאית יותר טובה ואמפתית? אשמח מאוד לעצותכם כי אני חייבת לסגור את הפינה הזאת לפני שאני אתחיל ללמוד בלב שלם. המון תודה מראש.