תוך כדי הכנת מתכון ישן שהועלה כאן מזמן. לא הייתי פה מזמן. קושי להתגבר. מה נשמע כאן?

אז שלום, שמי אלי. וזו בטח הולכת להיות ההודעה הכי ארוכה שכתבתי אי פעם... רק אתמול ראיתי את האסון הנורא כאן בפורום. ראיתי את זה בשעות הערב וכבר הבנתי שהולך להיות לי לילה קשה. זה היה לילה של צמרמורות, של שיטוט חסר מנוחה בבית ושל חוסר שינה. איפה שהוא לפני כעשר שנים ניהלתי את פורום דתיים חילונים כאן בוואלה. זו היתה תקופה סוערת. שינוי לעומת החרדים. הרבה בלאגן. הודעות נאצה שכמנהל פורום כמעט שברו אותי. ואז ניצי הופיעה כמעט משום מקום. התחלנו לכתוב זה בפורום של זה. היא ניסתה להרגיע אצלי ואני ניסיתי להשתלב כאן. טוב, בעיקר כצופה וכמתנסה במתכונים שמעלים פה. מה שנקרא שותף פאסיבי. בהמשך עברתי לפורום טיולים בארץ שגם אותו ניהלתי כמה שנים. שם ניצי היתה שותפה הרבה יותר פעילה. היא יצאה המון לטיולים וכל פעם הביאה את ניחוחות הארץ. הרי הגליל. תרבויות שנחבאות פה ושם. אני שמח שכבר אז היה לי שכל לקבץ את המסלולים שאנשים מעלים לפורום (יש שם ריכוז מסלולים וגם מאגר תמונות שניצי תרמה לו תמונות מהזווית האישית הכל כך יפה שלה). ניצי עודדה אותי להמשיך. וכשניצי כותבת ומעודדת היא כותבת מכל הלב. אם היא מעודדת אותי - זה על פני שורות ארוכות, הרגשתי כאילו יש לה את כל הזמן שבעולם כדי להיות שם. כדי להיות בשביל האחר. בשביל הזולת. כאילו אין מחר. ברמה שלא תיאמן. זו פעם ראשונה בשבילי שאני מאבד ככה, חבר אינטרנטי. יש פה תחושת פספוס אבל גם תחושה אחרת. הפספוס הוא על מה שלא הספקתי. לא הספקתי להצטרף לטיולי פורום, לא הספקתי לענות למיילים. לחלק מהם עניתי במרוצה של היומיום. הרגשתי תמיד צביטה בלב שהיא מעודדת בלי סוף ואני עונה בקיצור. אבל מה לעשות... התחושה האחרת חדשה בשבילי. בניגוד לאנשים שהיו ואינם (כל כך קשה לכתב את המילה הזאת 'ואינם' על ניצי. אני כל כך רוצה להאמין שהיא עוד איפשהו שם. ושהיא תשלח פתאום מייל שמסביר ... או שאני אתעורר מהשינה ואבין שזה חלום גרוע...) אצל ניצי משהו נשאר. המתכונים שלה כאן. הלב הכל כך רחב שלה כאן. ביקשתי מאביטל שתקים כאן פינת זיכרון וירטואלית. המתכונים שלה נמצאים אצלי במאגר המחשב. חלק מהם הפכו מזמן לאורחים קבועים על שולחננו. והמילים שלה המעודדות. המנתחות. הלב הרחב הזה שתמיד ידעת שהוא נמצא שם. הסבלנות האדירה שלה גם לבשלנים מתחילנים שכמוני. הלב הזה ממשיך להיות איתנו. להפרות אותנו. המיילים נמצאים. ההודעות נשארו. רק צריך שגם היא תהיה פה. לפני חודש פלוס. כתבתי לה את המייל האחרון. היה לי הרגשה שאולי. רק אולי. אולי לא אשמע ממנה שוב. צמרמורת עוברת בי בשניות שאני כותב את זה. באמת לא שמעתי ממנה, ממך.... כתבתי לה ששמעתי שהיא חולה מאוד. כתבתי לה שאני מבקש ממנה שתיתן אות חיים אפילו הכי קטן. כתבתי לה שאני בכלל לא בטוח שהיא תקרא את המייל ההוא... ולא קיבלתי תשובה. £18£ נאחזתי בהודעות שנכתבו פה . התקווה הזאת שהכל בסדר. וזה רק משהו קטן (וזה הרי גם מה שאת נתת לי להבין, או שלא קראתי אותך נכון...) ומה זה בכלל משנה. אין לי סיום מסודר להודעה הזאת. זאת לא פרידה. אני עוד לא הפנמתי פרידה. זה בינתיים תחושות שהייתי צריך לפרוק ולא חשבתי על מקום יותר מתאים מאשר כאן, ועכשיו... תודה על האוזן אלי