כמעט שכבר עברו שלושה שבועות מאז שהגעתי למקום הזה, "ארץ האפשרויות הבילתי מוגבלות..." איזה בילתי מוגבלות, איזה? כבר שלושה שבועות שאני מטפס כאן על הקירות. עבודה – בית (סליחה, בית מלון). נכון, פה ושם נסעתי לראות מקומות על פי המלצות המקומיים. מקומות כאלו של תיירים, להגיע – שתי תמונות וחזרה למלון או בדרך לכיבוש היעד הבא.
אתמול הגיע השינוי המיוחל, היפנים, עמיתים לצוות, שכל מה שאני זוכר משמותיהם זה את השם סאן. היו נרגשים משהו. הבנתי, שהם היו בבר מעורר אנרגיות חיוביות. האמריקקים הבינו מייד במה מדובר. ואלו, כיאה למארחים טובים מייד קבעו את יום ששי "כיום גיבוש קבוצתי".
בחרתי לי חולצה אופנתית בצבע וורוד-בורדו, גיהוץ מוקפד תוך כדי צפיה בסרט "בלאק הוק דאון" [אח, איך האמריקקים האלו יודעים לפאר ת`צמם] מקלחת הגונה, טלפון המעיר בבוקר טוב את הזוגה שמעבר לים וממשיך להתארגן לקראת המאורע הגדול.
נוסעים כמעט שעה, עיר התחתית של פורטלנד, על פי הסטטיסטיקות, בפורטלנד יש את הריכוז הגבוה ביותר של סטריפ בארים למספר תושבים. נתון סטטיסטי מאד חשוב, עוד יותר חשוב לזכור אותו. "אקרופליס – מסעדת סטייקים פלוס". מה זה הפלוס הזה? כניסה, שומר שנראה כאילו הרגע יצא מפרסומת למקרר אמנה שתי דלתות, תעודות בבקשה. "מצטער, אני בן 16, אפשר אולי בכל זאת להיכנס...?" מבט שאומר הכל. הוצאתי בחייל ורעדה את הדרכון, "תודה אדוני, אתה מורשה להיכנס..." שיט, אי אפשר לעבוד על אנשים, אני כבר לא נראה בן 16... מקום מואר למחצה, מחולק לבמות רחבות וגדולות, בכל במה רוקדת בחורה שנראית כאורך הגלות: ראש שנוגע בתקרה ורגליים שנגמרות ב... טוב, לא הגעתי לסוף הרגליים. נעצרתי במקומות מעניינים יותר.
ניווטתי בנימוס אך בהחלטיות את הקבוצה לבמה עם הבחורה שעונה על חלומותי הגבריים: שתי קוקיות בלונדניות קטנות וחצופות מבצבצות מבעד לבנדנה וורודה, עיניים כחולות חודרות מחייכות בחיוך מזוייף אך נעים. גוף דקיק וארוך, מטר ושמונים לפחות, וזה במדידה ראשונה, גופיה לבנה של ילדה בת 8 אוחזת במתיחות זוג שדיים קטנים וזקורים, מכנסונים וורודים וצמודים המכסים בקושי את מה שצריך. מעליהם בטן שטוחה ופיריסנג נעוץ בדיוק במקום שמעיף אותי לרמות אנדרנלין בילתי שיגרתיות, קעקוע במיקום מדוייק מעל לתחת מוצק עגלגל וחצוף. מתנועעת באתלטיות מדהימה, רגליים כל כך ארוכות שבקלות יכולות לשמש מחסום לחניון ציבורי. שיר ראשון, מתנועעת בלבוש מלא [כן, בטח לבוש מלא...] לוגם מעט בירה ופורס סטייק עסיסי. מידי פעם זורק מבט ומפנטז מה הייתי עושה לדבר היפה הזה שרוקד מולי. שיר שני, שני הדדים קיבלו חופשה על תנאי מגופיית בת השמונה, ניראים יפה, זקורים, אמיתיים? הסטייק מקבל עדיפות שניה. עוד לגימה מהבירה [ואני בכלל לא אוהב בירה, מי הביא לי בירה?]. שיר שלישי, המכנסונים יורדים לחצי התורן, מבט חפוז, כן, זה אמיתי, לא. לא יכול להיות. ככה? לפני כל כך הרבה אנשים. חייבים לבדוק. 2 דולר על הבר, התורן מגיע אלי, חיוך מזמין, מניפה רגליים, פישוק רחב שלא יבייש מתעמלת בכירה בנבחרת רוסיה לאוליפידה, חושפת הכל, כו, פתיחה של 10 אצבעות לפחות... הכל חלק. אף לא שערה אחת קטנה, שפתיים נפוחים, פירסינג נעוץ בדיוק מעל לדגדן [נשבע לכם שראיתי אותו, את הדגדגן, מבצבץ לו שמה למעלה בין הכפלים].
יכולתי להמשיך ולתאר כאן תיאורים מעוררי תיאבון. אבל, זה הרגע להיות כן ואמיתי. כל מה שתיארתי כאן אמיתי ב-100%, הבחורה הזו אמיתית ועונה בדיוק מופלא לתיאורים שלי. ביננו? אני אישית יצאתי מהבר הזה בהרגשה לא טובה. מה מביא ילדה בת 18, שנראית באמת מצויין, לעסוק בזה? שאלתי גם את האמריקקים, הם ענו בפשטות: 1500 דולר ללילה.
