השתמע מדבריך שאם ילדים ואנשים הלוקים בדיסלקציה פשוט יכירו את הא' - ב', אז כל הקושי שלהם ייפתר. בנוסף, השימוש במונח "דלות שפתית" ממלא אותי בתחושה של חוסר נוחוּת, כי אפשר להבין מכך שאלה שמתקשים בקריאה של אותיות מבחינה גראפית, בהכרח לא יוכלו להתבטא ברמה גבוהה. גם זאת הגדרה סטריאוטיפית, שהמציאוּת הוכיחה שאיננה תמיד נכונה לחלוטין.

הם בכל - זאת יתקשו בקריאה.

אז רק אגיד לך, אדון יקר, שאפילו עם ידיעה מושלמת של כל אותיות הא' - ב', עדיין אפשר להתקשות בקריאה שוטפת או בעיבוד שיטתי של החומר הנלמד.

העניין הוא, שאני מנסה כרגע לעקוף כל סיוע נוסף, שאיננו ממן העניין, אפילו אם הוא מתאפשר כחלק מן השירות באותם מרכזים. לדעתי, הגישה צריכה להיות זו שנכתבה בתחתית דו"ח האיבחון שנעשה לי לצורך השלמת בחינות הבגרות: "הדו"ח מתייחס אך ורק לקשיי למידה ולא לתכנים אישיים או אישיותיים". לדוגמא: אם אני זקוק לאישור התאמה לתוספת זמןבעת המבחנים באוניברסיטה, לא תהיה כל תועלת אם במקביל יושקע טיפול בתחום החברתי. אני עדיין חושש מעירבוב בין סוגי קשיים או בעיות, באופן שרק הזיק לי בעבר, ובכוונתי להימנע מכך. ובאותו עניין: השבוע תהיה לי בדיקה אצל נוירולוג, שמטרתה לוודא האם קיימת אצלי תסמונת טוראט (הסימפטומים קיימים כפי שבוודאי יכולת להבין ממה שכתבתי, אך עד היום טרם אובחנתי בוודאות).