עצות דחופות
אני שמחה לראות שאתה פונה בבקשה לעזור לך בעיניין הבדידות
ואתה לא חושב שזו בושה גדולה כל כך להעזר. יש כאלו שחושבים שגם פנייה לעזרה
זו בושה ומעדיפים להכחיש, להתעלם, להאשים אחרים במצבם רק כדי לא לחשוף
את מצבם.
אז קודם כל, כל הכבוד לך על הפניה.
איך אתה מסביר את העובדה שהיית ילד נערץ ואהוב ויחד עם זאת כה
בודד?
אתה כותב שלא שמרת על קשרים עם חברים מהצבא או מימי ביה"ס, האם אתה אומר
שכן היו לך אז קשרים?
איך הם נוצרו? איך היתה החווייה של להיות בתוך קשר?
אם היו, איך זה קרה שהם התפוגגו?
מה אתה אומר לעצמך על המצב הזה שאין לך חברים?
על כך שאחרים לא מתקשרים אליך?
אם לא היית מתבייש בושה ענקית מאנשים על בדידותך, מה היית עושה?
האם הקושי היחיד הוא אכן הבושה?
אני יכולה לומר לך שנראה לי שלפתור בעייה כזו דרך צרור עצות שנתנות
לך זו איננה הדרך לפתור בעיות כאלו.
אני מאמינה לך שזה קשה להיות במצב שלך. מחד- חכם, מוכשר, שיכול להגיע
להשגים נפלאים ומנגד לא להצליח לעשות את מה שאתה כל כך כמה אליו, לקשור
קשר עם בני אדם. זה ודאי תסכול גדול מאד.
אני כן חושבת שבירור עמוק יותר של מה שהביא אותך למצב הזה, התבוננות
יסודית יותר על מה שמונע ממך להיות במקום החברתי שאתה רוצה להיות בו,
יכול להביא אותך להגשים את כוונותיך להשתנות בתחום הזה.
מאחלת לך הצלחה גדולה.
