alonys
קבוצות:
משתמשים רשומים
משתמשים שנרשמו לאחרונה
שם תצוגה:alonys
1,163
הודעות שפרסמתי
דרגה במערכת:
alonys
נכתב בנושא: היי חברים יקרים שלי.... מישהו צם מחר?????
25-09-2001 20:31
אני צמה וגם הולכת לבית כנסת כי זו הדרך הטובה ביותר לחוש את ניקוי הנפש
ביום כיפור אנו נוטשים את הגוף שלנו: אין אוכל, אין רחצה ואין סקס. אנו מדגישים את הנפש המשולה לאור צרוף (בגלל זה נהוג ללבוש בגדים לבנים) ואני אישית גיליתי שכיף לי להיות בבית הכנסת ולהתפלל: יש הרגשה נפלאה של ביחד, הצום "טס", ואני נפטרת מרואי הטלויזיה (אין כמעט סרט בלי סצנת אוכל אחת לפחות) ומכל הלא צמים במשפחה שבדרך כלל אין להם שום בעיה לאכול לידי גם כשברור להם שזה ממש מקשה עליי.
אז לכל מי שצם אני ממליצה ללכת לפחות לתפילת נעילה (כי השעות האחרונות הן אלו
שהכי קל להישבר בהן). ולכולם אני מאחלת שנה נפלאה ובריאה וכמובן חתימה טובה.
שלכם, אלוניס
alonys
נכתב בנושא: הדיאטה - מסע בגילוי עצמי. דליה. £30£
25-09-2001 20:20
דליה, זה באמת מאוד יפה ומאוד מובנה, אבל כל כך קשה לביצוע. אני כשלעצמי כבר הרמתי ידיים
אין לי כוח יותר להילחם. זה חזק ממני. ואני שבורה לגמרי. אני אוהבת אוכל טוב, אוהבת להנות מאוכל, למה שבגלל תפיסה מעוותת של סגידה לרזון ואנורקטיות בערוץ האופנה אני אאלץ לוותר על אחת ההנאות הגדולות בחיים? זה חיים זה? אני שואלת את כולם: האם כולנו לא קורבנות של תודעת הציבור שנוצרה על-ידי מגזינים וכל מיני שטיפות מוח של פרסומות משנות השישים עד האלף החדש, כולם אומרים: רזה זה יפה. קראתי שהיום הפרעות אכילה אצל ילדות מתחילות כבר בגיל שבע. הרי זו שערוריה. תסתכלו איך נראית בובה ברבי כאידאל נשי שמסופק לילדה הממוצעת. חרפה מזעזעת. אני מרגישה שכבר הפנמתי את המסר הזה, שאני קורבן, ושאין מה לעשות, נגזרה עליי שנאה עצמית בגלל שהופנם המסר.
שרון דארלינג: יחד נתפלל לחזרת אופנת רובנס והנשים השופעות
אם ראית את המסרים שהחלפתי עם אינקי לפני כמה ימים אז את יודעת שאני בדעה אחת איתך. אצלי זה פשוט עניין של בריאות: שתי דודות שלי מתו מסיבוכי סכרת וכל הרופאים שראיתי בחודשיים האחרונים אמרו לי את אותו הדבר: לרדת במשקל ועכשיו. לי אישית כואב הלב על נשים שהן בהחלט בטווח הבריא של ה-BMI ובכל זאת פוצחות בדיאטות (ה-BMI שלי 29). ורק דוגמא לכל הלא משוכנעים שיש שטיפת מוח תרבותית: זה כבר לא רק ברבי, תצוגות אופנה, ופרסומות. קחו סרט כמו זה שהוקרן ביום שישי בערב בערוץ הסרטים, רומי ומישל - פגישת מחזור. מראים לנו שתי בחורות שכל בר דעת היה אומר שאין עליהן טיפת שומן מיותרת והנה הידיעה שהן לקראת פגישת מחזור שולחת אותן לחדר כושר ולדיאטה של 8 ימים!!! ועל זה מתמקדת כמעט חצי שעה של הסרט. אם זה לא מסר הרסני אז מה כן?? מי שרואה את זה מבין שאם בארזים נפלה שלהבת אזובי קיר כמונו צריכים לעבור לגור במכון כושר לכמה חודשים ולא לאכול בכלל. זה טירוף! אורח חיים בריא הוא דבר חשוב. להרוס את הבריאות בגלל שטיפת מוח תרבותית זה משהו אחר לגמרי. מהפכות באות מלמטה אז עוד יש תקווה. הסרט כל כך דיכא אותי שמיד הלכתי למקרר. עברו עליי לפחות 10 דקות של מאבק עד שהקשבתי לגוף שלי שאמר שאני שבעה. אז כדי להוציא את העצבים עשיתי ניקיון במקרר וזרקתי את השטויות לפח במקום לתוך הבטן שלי. אני חושבת שכל מי שחושב שכדאי להתחיל בדיאטה או איזה שהוא משטר של ספורט צריך להתייעץ עם רופא. קל מאוד במיוחד מול כל הדיאטות ההרסניות שמסתובבות כיום לגרום לגוף נזק של ממש.
שרון, תחזיקי מעמד. אני חושבת שעצם זה שאת עדיין פעילה כאן זה כבר אומר המון על הכוחות שלך. יש המון אנשים שאפילו לא מצליחים להגיד כמה קשה להם. את בדרך הנכונה. ואני כאן,
שלך, אלוניס.
alonys
נכתב בנושא: פאשלה
25-09-2001 00:27
זו בעייה שיש לכל מי שעדיין מגבש את הדרך
תחשבי על זה ככה: במקרר של אלכוהוליסט אף אחד לא ישים בקבוקי ויסקי, נכון? אבל עם אוכל זה הרבה יותר מסובך כי אף אחד לא מבין כמה זה קשה חוץ ממי שחש את ההתמכרות בעצמו. אנחנו בגיבוש וזה אומר שקשה לנו להגדיר לעצמנו עד כמה מותר לחרוג ומתי ועוד פחות מזה איך לבקש מהחברים והמשפחה לעזור לנו בתהליך. מהתיאור שלי נשמע שהיה ערב אחלה, ועכשיו את דואגת על מה שנאכל. אז קודם כל, זה לא נשמע כל כך נורא (אין לי מושג מה החלטת להעיף מהתפריט) ובאמת אפשר לקזז, כמו שנאג ייעצה. את הרי לא תעשי את זה עכשיו כל ערב? ובפעם הבאה אפשר לעבוד שעה על איטריות אורז מוקפצות בקצת שמן, רוטב סויה וסלט ענק. טעים באותה המידה, ממלא, יצירתי וכיף לחברותא והרבה פחות משמין.
לילה טוב, אלוניס
alonys
25-09-2001 00:14
תודה נאג. בסרט דווקא הייתי אתמול. אבל לפני הסרט העריתי לתוכי שני מילקשייק ועוגת תפוחים וסיימתי את הערב בפאי פקאן עם קצפת וגלידה
באמת שנמאס לי מהכל, מהחיים, מכל מה שלא קורה לי, מכל הכשלונות, אני נכנסת למיטה כדי לרחם על עצמי תודה בכל אופן על העידוד שרון
שרון אני כל כך מבינה אותך - תסלחי לעצמך
זה חוק מס' 1. יש ימים שאני פשוט חייבת להיעלם מתחת לשמיכות כדי לשרוד. יש אנשים שנורא נבהלים מזה, ואני ביניהם. אבל כבר למדתי לכבד את הקטעים האלה - כלומר פחות לרדת על עצמי כשהם קורים. אני בטיפול וזה ממש עוזר. אבל מה, לכל אדם יש את הקסמים שמתאימים לו. אז תסתכלי על זה כעל מסע גילוי: מה כיף לך, מה יגרום לך לקפוץ בבוקר מהמיטה עם חיוך על הפנים? ומותר לנסות מה שרוצים: הליכות, בישולים, חברים, טיולים, לחשוב על חלומות שזנחנו ואולי עכשיו שקצת גדלנו הם בעצם לא כל כך בלתי אפשריים. או כל דבר אחר. אל תתיאשי כי כמו שג'ון לנון אמר החיים זה מה שקורה לנו בזמן שאנחנו עסוקים בתכנון תוכניות. אני מגדירה את עצמי כל יום מחדש. עכשיו אני בעיקר עסוקה בלשכנע את עצמי לקבל מחמאות. בעבודה אמרו לי שרזיתי קצת. מיד עלה לי להגיד להם שהמשקל שלי עומד במריו ואין שום אינדיקציה לשיפור, אבל ויתרתי. יש לי דרך ארוכה אבל לפחות אני יודעת איפה היא מתחילה ואני כבר צועדת.
והכי חשוב, את לא לבד.
המון אהבה, אלוניס.
alonys
נכתב בנושא: שלום , רציתי להוציא כמה דברים מהלב............
24-09-2001 00:01
תודה
אביגיל ונאג תודה לכן על המילים שממש חיממו לי את הלב וגרמו לי לקצת דמעות , אני יודעת שיש כאן אנשים שכן מבינים אותי וכן יעזרו ויקשיבו כשצריך, תודה לכן ושבוע טוב.
אתי - ברוכה הבאה והמון הצלחה
אני לא יודעת כמה מהדפים הקודמים קראת אבל יש שם נוסחה לחישוב הטווח הרצוי למשקל. מהרגע שאינקי פירסם אותה כאן אני מאוד מעודדת כי פתאום יש משהו אמיתי ואוביקטיבי שאני יכולה להסתמך עליו ולא רק על הבטחון העצמי המתאושש שלי ועל האמירות "הבונות" של אנשים שחושבים שהם עוזרים לי. לפי המשקל שלך חלקי פעמיים הגובה את בהחלט באמצע התחום בין 20 ל-25 BMI אז נא להתעודד, את במקום בריא ותאמיני לי זה טוב לדעת ונשאר להחזיק מעמד מול כל השליליים ולהגשים את השאיפות.
מקווה שזה עוזר, אלוניס
alonys
נכתב בנושא: עוד שאלה
22-09-2001 23:01
אביגיל הכול, אבל הכול מתחיל אצלך
אביגיל, קודם כל ברוכה הבאה. דבר שני בא לי לבכות כשאני חושבת עליך תחת סכין של מנתחים: את כל כך לא אוהבת את עצמך? אל תקחי אותי קשה אני באמת דואגת. יש הרבה אנשים שעשו את זה וראיתי מספיק כתבות על מה קורה אח"כ: מלתעות, קיצורי קיבה, מרזי מורית ושאר שטויות בע"מ לא יעזרו. בסופו של דבר אם השדים מתעוררים גם אחרי ומעבר להרי החושך את תמצאי את עצמך חסרת אונים מול המקרר. המקום היחיד שזקוק בעצם לניתוח הוא הערך העצמי שלנו. צריך להסיר ממנו פחדים, ספקות, כעסים שאין אפילו מילים כדי לנסח אותם ועוד הרבה דברים שכולנו חווינו. אולי עדיף להשקיע את אותו הכסף במישהו שיעזור לך לחזק את הערך העצמי שלך? את מתארת בעיות שלא רק שלך קשה להתמודד איתן. אני בספק אם מי שלא ממש עובר את זה או קיבל הכשרה מקצועית יכול להיות שם בשבילך. ולגבי בתך הקטנה: ילדים רואים הכול, שומעים הכול ויותר מזה חווים את כל הפחדים שלנו באינסטינקט. אני גדלתי עם אימא שכל הזמן עשתה דיאטה, וממש לא אהבה את עצמה. גם אם לא תגידי לה שום דבר היא תבין שבעיניך את לא מושלמת. היא תחווה את הצער שלך. אם אין לך את האומץ לקבל עזרה בשביל עצמך אז אולי תצליחי בשבילה. אני למדתי מוקדם שאוכל הוא אויב, שממתקים הם פרס, שפעילות גופנית היא עונש ושבשדה הקרב הזה יש גם צלקות (סימני מתיחה על הגוף). ואגב הריון: הוא לא נועד לשחיפיות. להפך: הסיבה שנשים משמינות באיזורים מסוימים היא מפני ששם נאגר שומן שמאפשר לאם להניק את התינוק ולשמור על בריאותה לאחר ההשקעה הגופנית האדירה. אני מתה מפחד מהריון בגלל שאצלנו במשפחה עולים, ועולים הרבה וזה גם נשאר אם לא נזהרים. הגעת למקום טוב כדי לקבל אומץ. אני כאן. אני מקווה ששום דבר כאן לא יעליב, חס וחלילה. אם כן אני מתנצלת מראש.
המון הצלחה, אלוניס
alonys
22-09-2001 15:33
אני רוצה להגיד ברוכים הבאים לכל החדשים ותודה לפירתה שביקשה מתכונים ולכול הנפלאים שענו: הדפסתי ואם יצא טוב אני אדווח. לשרון הנפלאה אני רוצה להגיד שגם אני באה מאבל גדול - אחי הקטן נהרג בשירות הצבאי. ההסבר היחיד שיש לי להשמנה הגדולה הוא שהייתי צריכה הגנה מהעולם ובעצם לא רציתי שיתקרבו אליי. לקח לי שלוש שנים להתחיל להרזות וירדתי יופי: עשיתי הליכות, אמרתי "לא" לכל ממתק, נהייתי מומחית לאתרי צמחונים למיניהם ולחמתי בחורמה למען "רזה לתמיד". ואז התחילה הנפילה. אולי זה היה שלב ב' באבל הגדול או שנבהלתי ממה שהשגתי. התחלתי לוותר לעצמי. קראתי לזה "בסוף השבוע מותר לי". אז במשך השבוע הכול היה לפי התוכנית ובסוף השבוע היו לי מתוקים, פיצוחים ואוכל בלי חשבון. היו גם תירוצים נפלאים להפסיק הליכות: חורף וקר. אז הירידה הפסיקה. ולאט לאט התחלתי לעלות. ואז באו חגים. נסעתי עם אחותי לסיני. ומי שהיה שם יודע שמה שעושים זה להיכנס לים, לצאת ולהתייבש, לאכול, לדבר עם חבר'ה, לאכול עוד, לשחק שש בש, לחזור לים וכו': ככה 8 ימים. אח"כ הייתה חתונה של בת דודה שלי. הזמינו אותי להישאר לשבת חתן. אז נשארתי. אכלתי שם ממתקים ועוגות כמו שלא אכלתי בכל השלוש שנים. ואז כמובן בא החורף. ומאז אני לא ממש יוצאת מזה. בזמן האחרון זה ממש גרוע. ושלא תחשבו שלא היו לי התרעות. מערכת העיכול שלי ממש לא אהבה את איך שהתנהגתי אליה. אז עכשיו אני מתחילה את המסע מחדש. והפעם יהיה קל יותר כי יש לי אתכם וגם דיאטנית. אני צמה ביום כיפור בכל שנה וקובי צודק: לא יורדים מזה. ולמה? כי אכלנו המון בראש השנה אז אולי במזל זה מתקזז. אבל די סביר שלא כי מה שמפסידים זה אולי 3 ארוחות: ערב, בוקר וצהריים ובינינו כמה קלוריות הפסדנו שם? אז צום קל ובהצלחה בסוכות.
ממני בהמון אהבה, אלוניס
alonys
נכתב בנושא: נפילה ראשונה
20-09-2001 22:39
נפילה ראשונה
כשעצבנית - אוכלת ידעתי שזה מיותר ידעתי שיכולה לוותר אבל לא רציתי 3 כפיות גלידה מרוחות על שלש עוגיות ממש מיותר ואנו רק בחצי היום שונאת שיש לי מצב רוח על הפנים ועוד יותר שונאת לפשל או לקטר
נו...אז זהו? ברוכה הבאה למועדון הנופלים והקמים
תראי לי אחד שזה לא קרה לו. שלבי ההסתגלות הם די קשים והם בעיקר קשים כשמתחילות תוצאות. אז מגיעות מחשבות "שלב הפרס". בחג הזה החזקתי מעמד, לא נגעתי בשום ממתק, ולא הזמנו שום פיצה או כל דבר אחר. אפילו עשיתי כעצת כמה מהאנשים הנפלאים כאן וברגע של שעמום יצאתי אתמול להליכה של חצי שעה. היה טוב אבל גם הבנתי שאני ממש לא בכושר. היום התחיל כמו עצת הדיאטנית: ארוחת בוקר קטנה, פרי אחרי 3 שעות. אבל מה הגעתי הביתה מהעבודה וממש לא היה לי כוח לעשות שום דבר חוץ מלחייג לפיצה השכונתית. אבל מה גם בנפילה הזאת יש כבר שיפור. התיאבון נסתם לי הרבה יותר מהר מהרגיל אז אני מעודדת וחוץ מזה לא הזמנתי איתה שום גלידה אז החלט יש עתיד.מחר זה יום ניקיונות אז בטוח אני אקזז באנרגיות.
שבת שלום ומבורך לכולם
alonys
20-09-2001 22:29
קיימת בהחלט אבל הם "רק" 10 אחוזים מהלוקים במחלה
ספרים בנושא קיימים אך הם מוקדשים ל-90 האחוזים העיקריים - לנשים. בכל מקרה עצם העובדה שיש אחוז של גברים בעסק מעניין מאוד חוקרים והם מקדישים לכך עמוד או שניים. ספר מעולה שקראתי בזמן האחרון הוא "נשים אוכלות את עצמן" בהוצאת מודן. הוא מסביר די טוב מה המנגנונים לאנורקסייה, בולימיה ואכילה כפייתית. אבל מה יש להיזהר, הספר הזה היה גם די מדכא כי מצאתי בו לא רק דברים שנורא הזכירו לי את עצמי אלא בעיקר יקירים שלא מוכנים לשמוע על עזרה. המחלות הללו הן הקצה שבקצה של רצף שבו כל אחד נמצא בעצם. הרעיון הוא לקבל עזרה בזמן.
alonys
19-09-2001 02:34
היי טרוריסט - מה נשמע? הרבה כעס יש לנו על בורא עולם, לא?
ובעניין הגויים אתה ממש צודק. באתר שהפניתי אליו קודם (daatemet.org) יש מאמר על היחס הנורא של הדת שלנו לגויים, אבל מה לעשות חלק מזה ממש מגיע להם. אני מסכימה איתך שאין תשובה של ממש לסבל שלנו לאור הדורות אבל קשה לי גם להתחמק מהמחשבה שבלי הפרעות של סוף המאה התשע עשרה והגזענות נגד המתבוללים וחובבי האמנסיפציה לא הייתה קמה התנועה הציונית ואולי בלי גזענות כלפינו אולי כבר מזמן היינו נעלמים לתוך נופת הצופים של חלק מהגויים (וראה מה שקורה כיום ליהדות ארצות הברית הלא אותודוקסית מבחינת התבוללות). אז אולי לאלוהים יש באמת תוכנית? לאלוהים פתרונים.
