זו אני
קבוצות:
משתמשים רשומים
משתמשים שנרשמו לאחרונה
שם תצוגה:זו אני
477
הודעות שפרסמתי
דרגה במערכת:
זו אני
נכתב בנושא: שאלה לגבי פיג'לינג-
19-10-2005 20:58
עידן, תודה על האינפורמציה היעילה!!! רק עוד משהו קטן-
יש לך חברה מסוימת שמייצרת את הליקר ששווה המלצה, או שזה לא ממש משנה?
זו אני
נכתב בנושא: שאלה לגבי פיג'לינג-
19-10-2005 13:48
התאהבתי בקוקטייל פיג'לינג סאוור.
הבנתי שזה ליקר תאנים, אך בחיפוש מצאתי גם וודקה תאנים בשם פיג'לינג. כדי להכין את הקוקטייל הזה, אני צריכה וודקה פיג'לינג או ליקר פיג'לינג? או שזה לא משנה?
זו אני
נכתב בנושא: לא רוצה יותר...אני רוצה למות. רוצה להימחק.
17-09-2005 00:04
והנה אני היום, מדברת על אותו בן אדם,
וכל מה שכתבתי עד עכשיו חוזר.
יום שישי הארור הזה...המקולל הזה...בא לי לקחת כדורי שינה ולהירדם מיום שישי ועד יום ראשון בבוקר. כאבי הלב האלה לא שווים את הסבל, אני שוב לא יכולה לנשום. מתקשרת אליו סתם...לשמוע, לשאול, להתעניין, שונאת את עצמי על כך שאני מנסה להיאחז בוא, בשביב התקווה המזכרי הזה שאולי הוא יציע לי לבלות איתו את סופהשבוע, שאולי ירצה להיות איתי ולא רק אני אזדקק כל כך. הוא שם בתור ידיד, אבל אני לא יכולה להישאר ידידה שלו. אני נמצאת במצב בלתי אפשרי, לא יכולה לאבד אותו ולא יכולה להיות ידידה שלו. אני עוד רגע משתגעת,אני כולי רועדת, אני לא מסוגלת להרגע, אלוהים ישמור, מה חטאתי שמגיעים לי ימי שישי הארורים האלה, מה...
זו אני
נכתב בנושא: לא רוצה יותר...אני רוצה למות. רוצה להימחק.
15-09-2005 02:55
לטיטי שלום רב
קראתי את כל מה שכתבת והאמיני לי שאני מרגיש חזק כמה הכל מר ומאוס סביבך. אני לא רוצה לשחק את הקוסם שבמילת סתרים מצליח לשנות את הדברים, אבל הייתי רוצה לכתוב לך שני דברים. ראשית, את יודעת להעריך סביבה שמושיטה לך יד ומבקשת לחזק אותך. הדברים שענית לקרן וללחן מראים שאת נרגשת כשמגיעים אלייך וזה בפני עצמו דבר עצום. יש לך כאן הרבה חברים אוהבים, ואולי בכך משהו ואפילו קטן יכול לגרום לשמץ שימחה. הדבר השני נוגע לבעיה של הדיכאון הקליני והתרופות. היום יודעים בצורה די ברורה שגורמים כימיים המופרשים במוח מקצות עצבים מווסתי תהליכים רבים ובין השאר את באיזון בתחושות שלנו, או במילים אחרות את תחושת מצב הרוח. אחד מהחומרים הללו הוא סרוטונין, תרכובת שהמבנה שלה ידוע, ויש מקרים שבהם יש הפרשה מועטת של סרוטונין מסיבות שונות (כשם שבסוג מסויים של חולי סוכרת, הפרשת האינסולין מעוכבת). יש היום קבוצה של תרופות אנטי דיכאוניות שמווסתות הפרשה של סרוטונין ומסתבר שלתרופות אלה אין כמעט תופעות לוואי. אלה הן תרופות ממשפחת הפרוזק וכיום יש מספר גדול מאוד של אנשים שמשתמשים בתרופות אלה. בארה"ב יש כמאה מליון איש שלוקחים תרופות אנטי דכאוניות. כך שלא נראה לי שאת צריכה ממש לחשוש מתוצאות הבדיקה שלך היום. את בהחלט במשפחה מכובדת. ואני רוצה לאחל לך שתתמודדי עם מה שסובב אותך ואם הייתי יכול, הייתי שולח לך הרבה כוחות. שלך - נתי
נתי...
אני ממש יכולה כבר להוציא דוקטורט עם הידע הכימי שיש לי על אותם חומרים שמופרשים ואחראים על המצבי רוח שלנו.
ההתמודדות עם ההבנה שהנפש שלי חולה, וזה הכי אמיתי שיש, היא נורא קשה, קשה מידי, קשה יותר מידי. הפתרון הקל והפשוט של לגמור עם הכל ולא להתמודד יותר נראה מפתה מידי לעומת ההודאה בכך שאתה צריך לקחת תרופות שיסדרו לך את המוח...
זו אני
נכתב בנושא: לא רוצה יותר...אני רוצה למות. רוצה להימחק.
15-09-2005 02:52
משהו נוסף שחשבתי. אולי זה סתם שטויות.
ואולי זה לא שטויות. אבל... כשקראתי שכתבת כי אולי כשהוא ירצה לחזור את לא תהיי שם, קלטתי קצת כעס אצלך. את רוצה לחזור אליו והוא כרגע רוצה לבד. אז כשהוא ירצה לחזור את לא תהיי פה וזה העונש שלא. יכול להיות? לדעתי את רוצה להעניש את הבחור שנותן לך לחכות בלי לדעת אם יחזור אליך או לא על ידי כך שתתאבדי, יכול להיות? אבל בעצם האובדן של אדם יקר כמוך יגרום סבל לכל הסובבים אותך. את לא תהיי כאן כדי לראות איך משפחתך וחברייך מתאבלים עליך וגם לא תראי אם הבחור ההוא מתאבל או אפילו יודע אם התאבדת או לא. לא חבל, חמודה? תחשבי על משפחתך ועל חברייך, כל מי שאת חשובה לו, התאבדות שלך בעצם תעניש אותם.
קיטן...
אין לי כוונה להעניש אותו או מישהו אחר קרוב לי.
אני כועסת, כן, אבל רק עליי- שאין לי כוח להילחם יותר. לא מאשימה אותי, אבל כועסת. כועסת שנפלתי למטה, כועסת שאין בי כוח לטפס, כועסת שבא לי להקיא מעצמי שוב. הכל חזר, ואני כועסת עליי. אני רעה אליי.
אני בטוחה שאם הייתי עושה את זה כבר ומתאבדת הוא הראשון ואולי היחיד שהיה יודע. מהיום הראשון שהכרנו לא הסתרנו זה מזו דבר, ובטח שלא אסתיר ממנו את זה.
והסבל? והכאב? והיגון העצום שאשאיר אחריי?
והשקט...והנחת...והרוגע...והמתיקות של הפסקת ההתמודדות...
ואיפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת.
זו אני
נכתב בנושא: לא רוצה יותר...אני רוצה למות. רוצה להימחק.
15-09-2005 02:48
מה תגידי לאמא
יש אפשרות שהוא לא יחזור. מה תגידי לאמא שגידלה אותך 23 שנים. היא תוענש מכיוון שחבר שלך עזב אותך. ואם לא אמא שלך אז תחשבי על אלה שאוהבים אותך כולל אותו בחור את חושבת שיהיה קל להם לראות שהחלטת לעזוב אותם תחשבי כמה זה קשה לך שהוא החליט לעזוב אותך לתקופה מסוימת ובכל זאת את בוחרת לעולל לו אותו דבר... אך פי כמה יותר קשה את חושבת שזה מה שהוא היה רוצה שתעשי.
כמובן שאני מודעת להכל...
אני מודעת לעובדה שאמא שלי- ובכלל המשפחה שלי- לא תתאושש ממעשה כזה מצידי. ואני יודעת שגם הוא ישבר מזה, הוא אפילו לא מעלה בדמיונו שאפשרות כזו עולה בי. הוא מאמין בי, שאני בן אדם חזק, אחרי הכל- זו הבת זוג שהוא הכיר, לא השבר כלי שנהיה ממני היום.
אבל לא על זה אני חושבת.אני חושבת על השקט שיהיה לי, על הניצחון שבסיום המלחמה המתמדת שלי. תמיד היה קשה, ולתקופה כזו או אחרת היה לי טוב. והטוב הזה נגמר ולא מבחירה שלי, והמחשבה הזו היא בלתי נסבלת. אז כשה עומד מול העיניים- השקט הנצחי הזה או המלחמה האינסופית, ברור מי מנצח בקרב.
וזו לא אני...
זו אני
נכתב בנושא: לא רוצה יותר...אני רוצה למות. רוצה להימחק.
15-09-2005 02:43
טיטי£21£
תראי איזה דבר מופלא... את כותבת והדברים יש להם חיים משלהם. הם נכתבים לבד ממך, שואלים אותך שאלות נוקבות. האם יש לך תשובות עליהן? את כותבת: "אם הייתי יודעת שזה יקח לו אפילו שנה- הייתי מחכה לו עם חיוך גדול של אושר, כי אני יודעת שהוא שם. אבל איך אני יכולה לתלות תקווה באפשרות שאולי, כשהוא יעבור את מה שהוא צריך לעבור (ואני מסכימה עם זה שהוא צריך לעבור את זה...)- הוא יחזור דווקא אליי, אם אני לא אהיה בסביבה? אם אני לא אהיה יותר באופק, למה שהוא יבוא אליי ולא ימשיך הלאה בחיים שלו?" ואיך הוא באמת יחזור אלייך אם לא תהיי בסביבה? הלא מה שאת מתכננת הוא להיות כל כך לא בסביבה כל כך רחוקה מהאופק שלו... האם הוא יודע, איפה את מתכוונת להיות? ואל מי הוא יחזור אם לא את תהיי שם על מנת להתאחד אתו? האם את שואלת את עצמך מה יקרה אז? האם את לוקחת בחשבון שהוא ימשיך לרצות אותך בדיוק כפי שאת רוצה בו? תראי יקירתי, אין נצחיות בחיים. את אומרת שבשביל פחות מאהבת נצח, את לא נשארת. את אומרת שאם לא מבטיחים לך שזה לכל החיים, המאמץ איננו כדאי. האמנם? הסתכלי אחורה לרגע. התבונני על השנה האחרונה שהיתה לך. זו היתה שנה אחת. רק שנה אחת. שלש מאות שישים וחמישה ימים, שום נצח, שום הבטחה לכל החיים. ונסי להזכר כמה היית מאושרת. זה לא קשה. נכון? מה שאני רוצה לומר לך, שפרקי זמן קצרים יכולים לטמון בתוכם אושר כל כך גדול ושלם, עד כי הגוף מתמלא וצוחק לו מבפנים. זו היתה רק שנה ילדה, ותראי כמה שמחה היתה בה. רק שנה, אבל אני מרגישה שזו היתה שנה בה הרגשת כל כך טוב... לצערי הרב אף אחד לא יכול להבטיח לך דבר. לצערי הרב לא אוכל לפדר את השבילים בהם את פוסעת באבקת קסם שתחזיר אותו אלייך. אבל הסכויים קיימים, ואת אומרת שאת לא מוכנה להשאר את הזמן הזה על מנת לראות את זה קורה... את יכולה לדמיין לך את התמונה שלך, יושבת שם למעלה מציצה נרגשת לראות, מה קורה לאהובך, עם תום תקופת המעבר שלו? היית יכולה לסבול את המחשבה שהוא מחפש אחרייך, רוצה בך על מנת לבנות יחד מחדש את החלומות שלכם? היית יכולה לשאת את התוגה שלו כשהוא מגלה את לכתך? שאת כל כך אינך? את אומרת שקשה לך להאמין. שאין בך אמונה עוד. את מכירה אותך, את מכירה אותו, את מכירה את הדבר הטוב שהיה ביניכם. זה הדבר בו את צריכה להאמין, והוא אשר אמור לתת לך את הכח להאמין... חכי. חכי לו ותראי מה קורה. להתאבד אפשר תמיד... ובהתאבדות שלך היום, מחר, את הורגת גם את האפשרות שאי פעם, בנסיבות כאלו או אחרות, את תוכלי לחיות חיים שמחים, חיים של אהבה עם מי שאת כל כך אוהבת. חכי ילדה. שום דבר איננו בוער... את תטופלי, הכדורים יקלו עלייך קצת ויהפכו את ההמתנה נסבלת יותר, מייסרת פחות. אל תעזבי יקרה. לא, אל תעזבי... חבוקים ילדה לחן
לחן!!!
כל הדרך עכשיו הביתה כל כך קיויתי שאחזור ואראה שכתבת לי.
אין לך מושג איך נכנסת לי ללב.
במילים שלך, בכנות שלך, בהבנה שלך. אני אוהבת אותך, לא מכירה אותך אבל שתדעי לך שנתת לי אורך נשימה, שנתת לי לנשום.
כרגע נפגשתי איתו, והוא מילא לי את הלב בתקווה. לא כי הוא אמר שיחזור, ולא כי אמר שמשתפר אצלו, ולא כי אמר שהוא רוצה אותי לכל החיים. הוא פשוט שם, וסיפרתי לו הכל וגם את מה שפחות נעים ו"פוטוגני" לשמוע. והוא שם, לא יכול כל כך לעזור, אבל הוא מבין. הוא יודע מי אני.
וזה כל כך פאקינג טוב לי לשבת לידו, למרות שהוא עצוב, למרות שהוא לבד (מרצון), למרות שאני לא יכולה לנשק אותו.
אבל הוא לא שכח שהיה לנו טוב, וכל כך עשה לי רגוע לדעת שהוא לא שוכח, שהוא לא העביר אותי דף.
זה לא אומר כלום, את צודקת, אין נצחיות ואין הבטחות.
צריך לרדוף אחרי האושר כאן בעולם הזה. גיליתי היום שגם אם אתאבד, הנשמה שלי תהיה למעלה בודדה ומנודה, והיא תחיה כך את אורך חיי- יהיה אשר יהיה. מי היה מאמין, אפילו התאבדות היא כבר לא הבריחה המושלמת...
אין לך מושג, לחן, כמה ניצוצות אור הבאת לי. יכול מאוד להיות שבעוד כמה דקות הם יעלמו (בעצם די ברור לי שזה מה שיקרה, הרי ככה המוח שלי עובד...), אבל נתת לי תקווה. עצם העובדה שאת אומרת שיכול לקרות שאחרי שיסדר לו את החיים שלו הוא יזכור אותי ואת הטוב שלנו- ולא מסננת- "הוא יעבור לך, הוא יעבור לך, הזמן יעשה את שלו"- ולו רק בזכות זה- אני רוצה להגיד לך שנתת לי רגע אחד, קטן, של אנחה.
תודה על ההגיון, תודה על המילים, תודה שלא זילזלת בי.
זו אני
נכתב בנושא: לא רוצה יותר...אני רוצה למות. רוצה להימחק.
14-09-2005 15:36
בוודאי
אבל את יודעת, יהיה בסדר והזמן יעשה את שלו.
זה לא מדבר אליי.
בכלל.
זו אני
נכתב בנושא: לא רוצה יותר...אני רוצה למות. רוצה להימחק.
14-09-2005 14:02
לא רוצה יותר...אני רוצה למות. רוצה להימחק.
שישבו ויספרו איזה בן אדם מקסים הייתי, כי אני מסוג האנשים שיודעים להעריך כמה הם שווים רק אחרי שהם לא שם. תמיד זה היה ככה, אני פשוט כזו. ומה זה שווה...לא רוצה לעבור עוד יום בלעדיו, לא עוד סופ"ש ריק, לא רוצה לעבור את החגים האלה ככה, עם הריק הזה, לא נשאר לי כלום, הלב שלי מת. החיים שלי ממשיכים כאילו כלום לא קרה, הכל רגיל, נראה יופי, אבל הלב שלי מת. אני לא יכולה לשקר לעצמי.
אז היום הלכתי לאבחון
ועכשיו זה רשמי, מסתבר. אני סובלת מדיכאון קליני.
המליצו לי על פסיכיאטר ועזרה עם כדורים.
עדיף לי כדור בראש.
זו אני
נכתב בנושא: לא רוצה יותר...אני רוצה למות. רוצה להימחק.
14-09-2005 02:35
לחן...
ריגשת אותי עד דמעות. עשית לי התרגשות בלב, הפעמת אותי.
המילים שלך נגעו בי הכי עמוק שניתן להגיע אליי כרגע, ואני אסירת תודה לך על כך.
נחמד לקרוא שחור על גבי לבן את התיאור של מה שאני מרגישה עכשיו...נקרעים מעצמנו, זה קשה מנשוא. נכון, זה מאוד נכון.
אם הייתי יודעת שזה יקח לו אפילו שנה- הייתי מחכה לו עם חיוך גדול של אושר, כי אני יודעת שהוא שם.
אבל איך אני יכולה לתלות תקווה באפשרות שאולי, כשהוא יעבור את מה שהוא צריך לעבור (ואני מסכימה עם זה שהוא צריך לעבור את זה...)- הוא יחזור דווקא אליי, אם אני לא אהיה בסביבה?
אם אני לא אהיה יותר באופק, למה שהוא יבוא אליי ולא ימשיך הלאה בחיים שלו? והמחשבה הזאת מטריפה אותי, מדירה שינה מעיניי. איך אני יכולה לעזוב הכל ולתת לנו להתנתק טוטאלית אחד מהשני? נכון, אנחנו לא יחד עכשיו- אבל עדיין מדברים, עדיין נפגשים פה ושם- אני לא יכולה לשאת את המחשבה שזה לא יהיה יותר...אני לא בן אדם חזק, מסתבר. אני לא כמוך...
וזה נכון, אני יודעת שאני נאבקת בכל מי שנותן לי את העתיד כתשובה ואת הזמן כמרפא, עוד אחת מהדפקות שלי. "מי יכול עליי, מי יכול להתעסק עם מה שהולך לי בראש...זה גדול על כולם"- כמה פעמים המשפט הזה רץ לי בראש ביום, זה פשוט מטומטם. זה כאילו שאני חושבת שאם יהיה מישהו מספיק חזק, אולי הוא יוכל לגרום לי להאמין. זה טיפשי, אה?
ובגלל שאני לא בן אדם חזק, אני חושבת שאני בוחרת בדרך של לא להתמודד. עברתי כבר כל כך הרבה שנים עם פסיכולוגים שגנזו את האמון שלי בהם, עברתי כל טיפול אפשרי פרט לאישפוז. ממה אני אשאב אמונה? ממה יהיה לי כוח להאמין? אני לא רוצה להתמודד.
לחן, תודה.
