בעקבות הרצח של השר רחבעם זאבי חל שינוי מסוים בגישתם של כלי התקשורת ואנשי הציבור לאיש ורעיונותיו. לאורך דרכו הפוליטית, מן הרגע שנתן פומבי לרעיון הטרנספר, התמקם זאבי בקצה הסקאלה הפוליטית.
לאחר הרצחו חל בתקשורת מעין תהליך התקרבות וחיבוק (כפי שקרה בזמנו גם כאשר נרצח יצחק רבין) שצייר את זאבי כעומד במרכז הקונצנזוס. כותרות העיתונים דיברו על "מות הלוחם", "איש ארץ ישראל".
בחלקים מסוימים נוצרה תחושה שהתקשורת מיהרה שלא לפספס את ההזדמנות לעוד חשבון נפש סמי-אירוטי, ומיד התגייסה למרכז את השר זאבי המנוח, כשם שמירכזה את יצחק רבין לאחר הירצחו אף שהיה ברור שלדרכו המדינית התנגדו בערך חמישים אחוז מאזרחי המדינה.
מעניינת היתה גישתם של נבחרי הציבור. ראש האופוזיציה, ח"כ יוסי שריד הפליא בתיאורי יחסי החברות העמוקים שחלק בסתר עם זאבי. ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, הודיע כי מוזיאון ארץ ישראל ייקרא על שמו של השר. לחוזר מיוחד שהפיץ משרד החינוך בעקבות הרצח צורפה איגרת מאת שרת החינוך
לימור לבנת, בה היא קראה להקנות לתלמידים את ערכיו של רחבעם זאבי. שלא במפתיע, רק חברי הכנסת הערבים שימשו כסדק למפגן האחדות, כשטענו, בצד הגינוי והתנחומים, כי הרצח הינו תולדה של מדינויות החיסולים שמפעילה ישראל.