סוף סוף התפניתי לכתוב את סיפור המעבר של רחביה. האמת - היה קשה. כשלקחתי אותה בכלוב באוטו היא נורא פחדה ויללה יללות קורעות לב - נאלצתי לנהוג ביד אחת ולהכניס אצבעות לכלוב ביד השניה כדי להרגיע אותה ולו במעט - וכך כל הדרך מירושלים.
כשהגענו לר"ג ישר שחררתי אותה, הראיתי לה איפה האוכל שלה והשירותים שלה. היא מייד ברחה, הסתתרה מאוחרי מכונת הכביסה ולא הסכימה לצאת יום שלם! ליד מכונת הכביסה נערמו ערימות סלמון, טונה, בשר בקר טחון, גבינת שמנת וכל מיני מטעמים אבל היא לא הסכימה לצאת, אפילו לא לשירותים...רק בלילה היא יצאה ובאה לישון איתנו במיטה.
ביום למחרת ראיתי אותה מוציאה את הראש ויוצאת כל פעם קצת, אבל כל פעם שהיא ראתה אותנו או שמעה רעש - היא ברחה חזרה... לאט לאט היא אזרה אומץ והחלה לתור את הדירה החדשה תוך רחרוחים נמרצים ובריחה עצבנית למשמע כל רעש זר.
כשהלכנו לקנות רהיטים חשבנו רק על דבר אחד - איך רחביה תקבל אותם. בלי לעשות פרסומת, העובדה שלאיקאה יש ריפוד מתכבס היא נס. אחרי שקנינו ספות שניתן לכבס - רחביה יכולה לשייף את הציפורניים על הספה ואני יכולה להתבונן בה בתענוג... גם רהיטי העץ שם מצופים לקה + שעווה וכמה שהיא מנסה - היא לא יכולה לשרוט אותם.
בקיצור, אפשר לומר שרחביה הסגלה, אבל היא עדיין לא נותנת לנו ללטף אותה כמו פעם, אני מקווה שיום אחד זה ישתנה..
נעמה.