קדה לך קידה
כי אני באופן הכי אנוכי חוששת מהרגע הבילתי נמנע. ברציונאל אני יודעת הכל ובעיקר שאין ביטוח על כלום.
כל כך קשה לי ולשאר בני הבית עם רגע הפרידה והריק שבא אחריו.
כאן יש כלב יחיד והיום אחרי, כשחוזרים מהעבודה ואף אחד לא קופץ בשימחה הוא איום.
בהרבה מובנים זה כמו ילד. עם כל אהבה לכלבלב שיש אני עדיין מתגעגעת לזה שכבר איננו.
בשום אופן לא מוותרת על כל מה שהילד הפרוותי מעניק לנו כדי להימנע מכאב הפרידה, אבל אני מעדיפה לא להסתבך ריגשית עם כלב שידוע מראש שתוחלת החיים שלו קצרה.
קבלי את הערכתי על החוסן שלך.
כבשה,
אני כאן להרף עין וחוזרת לשקוע במחברות....
לפני שנתיים אימצתי דני ענק (גזעי אפילו) בוגר. כשראיתי אותו לא ידעתי בן כמה הוא. חשבתי שהוא בן 9 ככה כי הוא נראה מבוגר ומלבין.. טכנית יש דנים שמגיעים גם לגיל 12 אז קיוותי שאני מצילה אותו ושהוא יהיה במחיצתי (לפחות) 3 שנים. שבוע אחרי גיליתי (בדרך פלא) שהכלב בן 13! היינו יחד 10 וחצי חודשים. הוא הנפש התאומה שלי. איתי לכל מקום שאני הולכת. בנפשי בכל רגע ורגע.
נפטר לפני יותר משנה. ואני, פריקית של מספרים לא זוכרת את התאריך ומעולם לא הלכתי לבקר את הקבר. בראש שלי זה נובע מחוסר רצון להודות לעצמי ולעולם שהוא מת. אני חושבת שאני מספרת לאנשים עליו מס' פעמים בשבוע, אם לא כל יום. חושבת עליו כל יום זה בטוח. נכון, עברה יותר משנה מאז שמת. אז מה.. זה לא משנה כלום מבחינתי הוא איתי.
שלא יהיה צל של ספק, אני חיה על אולי שלי. אבל קנט הוא קנט ואולי היא אולי.
אני לא מצטערת שלקחתי אותו למרות שהיינו ביחד כל כך מעט זמן. ידעתי שזה לא יהיה לאורך זמן וידעתי שאני אפילו לא יכולה לצפות לכמה זמן זה יהיה. אבל בסופו של דבר, אני חושבת שזה חסר משמעות הזמן המדויק בשנים שכלב נמצא איתך (או אדם.. אגב..) מה שחשוב הוא מה שהיה ביניכם בתקופה שכן הייתם יחד.
סורי על הפלספנות ביום שבת בצהרים...
מצרפת סרטון שעשיתי עליו.
, , , , , ...
