לא בספרים ולא בבתי ספר. אם אתה רוצה לפתח את הגראול שלך, פשוט תתאמן עליו הרבה (וכמובן רק כשהבית ריק). תשמע הרבה דת' מטאל, תכיר את הצורות והסגנונות השונים של סולני הדת' מטאל וצרחותיהם, תנסה לחקות אותם, תלמד להכיר כל סנטימטר בגרון ובחלל הפה שלך ואיך אפשר להתעלל בהם... קיצר, תצרח הרבה כי אף אחד לא ילמד אותך זה מה שאני עשיתי בכל אופן. לא חסכתי את השריטה הקטנה שלי מסביבתי הקרובה (ההורים די סבלו, אבל החבר'ה בצבא אהבו דווקא) וכרגע יש כמה חבר'ה (לא יותר מדי) שחושבים שאני קצת דפוק... במובן החיובי, אני מקווה מה שכן, אני חושב שאחרי כל הצרחות הצלחתי בכל זאת להגיע לצרחת בלאק מתקבלת על הדעת, משהו בסגנון של דייסקשן... לא שאני מתכוון לעשות עם זה משהו, אבל זה נחמד

של אליס אין צ'יינס. יחסית לבית משוגעים (כמו שאתה הגדרת) שאני שומע רוב הזמן, זה שיר מלודי לאללה, למרות הדיסטורשן שיש בחלקו. אני מודה שגיליתי אותו רק לפני כמה ימים אבל התאהבתי בשמיעה הראשונה. זה באמת אחד השירים הכי יפים ששמעתי אי פעם. שיר חזק עם מילים חזקות יאאאאאאא איזה שיר!

בול באותו יום יש לי שנתיים בצבא!

מצד שני, בימים האחרונים יצא לי לשמוע פרוייקט (כלומר להקה של איש אחד) פיונרל דום מאמריקה שנקרא Catacombs עם האלבום In the depths of r'lyeh. ואין ספק שזה הדבר הכי מדכא, אפל ורקוב (במובן החיובי) ששמעתי בחיי. מוזיקה שעושה לך בכוונה אסוציאציות של קברים עתיקים, ביובים, מערות חשוכות עם רוחות רפאים, בורות פתוחים מלאים בשלדים והירושימה שאחרי פצצת האטום - ונכון שרוב סגנונות המטאל הקיצוני מעלים אסוציאציות כאלה, אבל האלבום הזה מצטיין במיוחד באוירה. בואו נגיד שחוויית השמיעה הראשונית הייתה מעניינת מצד אחד אבל משעממת מוות מצד שני. כל השירים (המאוד ארוכים) פשוט נשמעים אותו דבר! ריפים דכאוניים ואפלים במיוחד וגרגורים בלתי מובנים בעליל של הסולן/מתופף/גיטריסט/באסיסט נראה לי שזאת לא הדרך האידאלית להיכנס לדום מטאל מה אתם חושבים על הדיסק הזה? ואם אתם יכולים להמליץ לי על אלבומי דום משובחים באמת אני אשמח

לו יהי וגרונך ישאר תקין עד 120

מאיפה את?

דארק טרנקוויליטי יצא בתחילת 2005, מה שאומר שיש לו פז"מ של שנה וחצי לפחות אצלי. ומכיוון שאני במטאל הקיצוני כבר שנתיים וקצת אז אני לא ממש יכול להגיד שיש משהו שלא שמעתי כבר שנים. (אלא אם כן מחשיבים את מטאליקה שהייתי שומע באופן סדיר בכיתה י'-י"א ואליהם אני ממש לא מתגעגע) והפורום בסוג של "גסיסה" כבר שנה לפחות, נראה לי. אז אפשר לומר שזה יותר המצב הסטטי שלו וגסיסה היא אולי לא ההגדרה המתאימה

לי יש כמה אלבומים שגורמים לי לחזור לתקופה שאני דווקא לא מתגעגע אליה: symbolic של death character של dark tranquility אלה שני אלבומים אדירים שאני נהנה לשמוע עד היום, רק מה - זה שני אלבומים שחרשתי עליהם בתקופת הטירונות (אז עוד לא היו לי הרבה דיסקים) והיום כשאני שומע אותם זה מחזיר אותי בפלאשבק לנסיעות הארוכות לביסל"ש בדרום, למסעות שבהם השירים היו מתנגנים לי בראש, לקאדרים, לצעקות... בעע... ככה שאפשר לומר שההאזנה גורמת לי לרגשות מעורבים