(קודם לומר שלום לחברי הפורום הנוכחים, כדי לשמור על מידה מסוימת של נימוס לפני שאני מבקש מכרמית בעלת הבית להעלים עין מהזלזול שלי בסמכות ובתקנון) פעם (בעבר הרחוק למדי) לפני האינתיפדה השנייה נהגתי לכתוב כאן בקביעות... אני מקווה שמיכל בט וחגית עדיין כאן, למרות שדפדוף אחורה כמה ימים לא מעלה את השמות שלהן. את המכתב הזה אני "מפרסם" כי נדמה לי שאפשר לקרוא אותו גם אם את/ה לא הנמען. ויותר מזה, הוא באמת עוסק בספרות. וזה די נדיר אצלי. אין טעם לחפש ספר מסוים למרות שכמה מוזכרים בשמם, ואין טעם לתקן את המון הטעויות שיש בקטע. מי שקרא הודעה שלי אי-פעם יודע שגם אינטעם לקרוא עד הסוף, ושזה סתם מתסכל. ובכל זאת, זו הכותרת שנתתי למכתב (אי מייל): התנקפנה שעותינו. עפר, ידיד בעה"ח באשר הם הנידון : איכה??? ובנימה פחות תנ"כית : איפה נעלמת? ובצורה פחות *הולנדי* נואשת: - תגיד, עפר, שכחתי אצלך במקרה את הסיגריות שלי? - מה אתה מעשן? - מרלבורו ופתקי הצבעה של לופוליאנסקי - לא, התכוונתי: מה, אתה מעשן? - חס וחלילה עפר, אלא שלא רציתי להשמע נואש. במחשבה לאחור אני צריך לעבוד קצת על האלטרנטיבה השלישית. קראתי לא מזמן ספר של ג'וזף הלר (תארו לעצמכם) שהוא לא בדיוק ספר מוצלח אבל הנושאים שהוא עוסק בהם חביבים ומעניינים במידה וגם מדי פעם יש לו פסקה שנונה ומוצלחת. בכל מקרה הלר מביא שם את הציטוט היפה ביותר שקראתי בחיי, וזה הולך בערך כך: השטן מפליץ הולנדים. אני מעדיף להשאיר את זה סתום (לא להסביר את ההקשר) בזמן האחרון אני לא מצליח להביא את עצמי לכתוב, לא יודע למה, אני קצת מדביק אבל בקריאה, העובדה שסיימתי לקרוא את האיליאדה בתרגום טשרניחובסקי גורמת לי להרגיש מיוחד.... ושני ספרי "שואה" שהם לא בדיוק ספרי שואה, בעיקר מעצם העובדה שהם לא מדכאים. אבל לכתוב מייל היה קשה מדי. *הולנדי* אז חיכיתי וחיכיתי והשעות נקפו (כלעיל) עד שהיה בידי חומר לכתיבה משהו א"א (אלף-אלף) ואני לא כותב את זה רק בשביל להגביר את המתח. אני לסטר ברנהם ובסוף היום הזה אני הולך למות או משהו בסגנון.... אני לא משתמש בטריקים *הולנדי* נלוזים שכאלה. אצלי יש רק *הולנדי* תרבות גבו*הולנדי*הה וכאיש תרבות-גבוהה שכמוני, מצאתי את עצמי הולך פעמיים לשבוע הספר העברי בירושלים, שנמצא במוזיאון ישראל. פעם ראשונה היתה עם אבא שלי, מה שהוא כנראה המקבילה לטיול דייג בין אב לבן אמריקאי, כלומר, לקום בשלוש לפנות בוקר, להכניס את החכות לתוך באגאז' הסטיישן הישנה, יחד עם קופסת הפתיונות, להניח את היד על הגג הקפוא-עדיין של המכונית על הצבע החום המתקלף שלה ולשחק רולטה רוסית עם יכולת הראייה של אבא שלי אחרי שישן שעתיים בקושי כל הלילה. ואחר כך לשבת שעות בסירה קטנה לחכות ולחכות עד שהשעות מתנקפות לעיגולים הולכים ומתרחבים מסביב לחוט החכה שעומד במים, בועות קטנות מתנפצות אליהם מתחת לפני המים, בועות אוויר עולות לפני השטח, הרי השטן מפליץ הולנדים. אז כמו שזה ככה ככה זה זה. לפחות במובן שאני לא חושב שיש לי מסורת אחרת ביני לבין אבא שלי (המסורת-דת, הרבה יותר מורכבת, ובכל מקרה אין שם תולעים). אבל להשלים את הנמשל שכבר איבד את הטעם: מאז שאני ילד קטן אבא שלי לוקח אותי לשבוע הספר, ולכן זאת מסורת. מש"ל. אחי בן שלושים (ממש כך, לפני עשרה חודשים בערך) ואשתו הפכה שלושים לפני שבוע בערך. הפתע הפתיע אותה (שוב חזרתי לנימה התנ"כית) בכרטיסי טיסה תבין ותקילין לטיול בחו"ל (רש"י : הוה אומר אאיירואעעעפההה) אלא מאי קא משמע לן? (עכשיו תורה שבעל פה) דהוי שני זאטוטים יושבים בבית וממלאים חיתולים. לא קשיא! דני הוי ביייביסיטר (רש"י : חראאאעעע מאאאגנאעט *בהולנדית*) ובכל מקרה, לזאטוט קוראים רועי, ולאחותו רותם ובכינויי החיבה: רועיקוש ורותם-תותם (אני מצטער מראש) ולא הייתי כותב על זה אם לא הייתי נאלץ להפסיק את המכתב כל כמה דקות בשביל להחטיף להם עם אלת הבייסבול שיהיו קצת בשקט. במוצ"ש - היום האחרון לשבוע הספר, הלכתי בפעם השנייה. עם כמה חברים. הליכה שהיתה שונה באופן מהותי מההליכה הראשונה עם אבא שלי, כי אם ההליכה יחד עם אבא שלי לשבוע הספר אופיינה ברומנטיזציה מן המעלה הראשונה וקורטוב הולנדי טהור (יעני פלצפני) הרי שההליכה השניה היתה צינית לחלוטין. ועוד יותר, היו עוד יותר אנשים, היו המון אנשים, היו כל כך הרבה אנשים שלרגע נעמד איש הצי סר ויליאם באטן וזעק: נראה לי שהשטן מחרבן ירושלמים. ולמזלי הייתי שם כדי לשמוע. בהיסחבות האיומה הזו, של מוצ"ש, שהחלה בטיול רגלי קצר (החניה הקרובה ביותר היתה במרחק עשר דקות הליכה) ונמשכה בהתחככות בכל המי-ומי שטרח להגיע יכלתי בקלות לראות צמיחה תרבותית מסוג כלשהו, אלא שלא הייתי עם אבא שלי, וכמו שאמרתי מצב הרוח נטה לכיוון ציני. וכל אותו הזמן זעק הרמקול: דוד גרוסמן חותם ומשוחח על ספריו ב"קיבוץ המאוחד" סמדר שיר חותמת ב(איפה לעזאזל?) אמיר גוטפרוינד חותם ב"זמורה ביתן" ועוד כאלו ואחרים, שלא זכו להקרא ברמקול. עפר, קבל פנייה אישית. מצב רוח ציני הוא - ללא ספק - אחד ממצבי הרוח הפוריים ביותר. כבר מ"בוא ניפגש ב'ספרי הרב משאש' בשעה 23:30" היה ברור שהולך לי קלף חזק. וייאמר לזכותי - קצרתי צחוקים. דגתי צחוקים. ובאותו רגע, שוחחתי אז עם חבר אחד בפלאפון, כשבדיוק הגיע חבר אחר קצין, מתלונן על זה שלא נותנים לו להכניס ת'נשק. באותו רגע, היתה לי הארה פוליטית. אני יודע, זה לא נפוץ. בוודאי אתה שואל את עצמך: הארות רוחניות או הארות אינטלקטואליות, הן דבר שבשגרה (פחות או יותר) אבל הארה פוליטית??? מה רוצה ממני איש מתבגר זה (ירושלמי במוצאו, מה שיכול להסביר לא מעט) לא זיין לי את המוח מספיק ביותר-מדי השורות של המכתב עד כה, עכשיו הוא מנסה לבלבל אותי עוד יותר? אני לא יכול לתת תשובה כנה. לפחות לא כזאת שתספק אותך, כל מה שאני יכול לומר זה שאתמול ראיתי את האור, והוא היה נפלא. זו קלישאה אבל נכונה, מה לעשות. עמדתי ליד ספרי הרב משאש מהרהר לאן ללכת לצדי הוצאת המוזיאון מכרו ספרים ב75 אחוז הנחה, ופתאום הבנתי מה זה כל עניין האנטי גלובליזציה, הבנתי לרגע את המתנחלים מקפצי הגבעות, הבנתי את אחינו הלבקנים שחיים בינינו כמקופחים, רק בשל בעיות בפיגמנטים. הבנתי אותם אבל בכל זאת חשבתי שצריך לחוקק חוק שאוסר עליהם להסתובב במקומות ציבוריים בלי שקית נייר על הראש. הבנתי את האנשים האומללים הללו מכיון שגם אני, אומלל שכמותי, הגיתי באותו רגע אמונה פוליטית. כזו שאני מוכן למות למענה. אמונה שהאומנות אינה יכולה להדחס בלי מרחב לחמצן, שסופרים שחותמים על ספריהם ומשוחחים אינם עושים זאת בשם האומנות. ואז, הו אז. אז, עפר, ידידי משכבר הימים, הגיתי תוכנית. חדור להט ובעיני המצועפות ברק (סלח לי על חוסר ההגיון) שלחתי ידי לשני הצדדים ובדחיפות קלות פלסתי לעצמי דרך, בבטחון רב, לכיוון סמדר שיר. התקרבתי אליה יותר ויותר, נדחף בין קהל המעריצים הרב והעצום שצבא על דוכן הספרים, וכשהגיע תורי ועמדתי פנים אל פנים מול המפלצת המופלאה - פשטתי מעלי את החולצה וצעקתי: תחתמי כאן סמדר! לדני! אתה כבר יודע איך העניינים התגלגלו.... גם אתה קורא עיתונים. סמדר, שמאז שנות היובש לא ראתה כל כך הרבה אקשן נפלה במקום חובטת את ראשה בקופת המתכת הקטנה של העודף. גוטפרוינד שהיה בטוח שמעריץ מטורף שלו ירה בה (מאז פרס ספיר יש לו שגעון גדלות) ניסה להנשים אותה, מה שלא שירת את המטרה, כי גם לסמדר יש את הסטנדרטים שלה. תורידו את הפריק הזה ממני זעקה. ואמיר, שכנראה נעלב, אמר שאני לא צריך את זה, וקיבלתי מאה אלף שקל, ובאמת שאני לא צריך את זה - ובכל מקרה כך הוא מלמל בינו לבין עצמו כשהגיע האגרוף של סמדר ונחת לו ישר איפה שיש לו קצת לבן בזיפים. ואז הם באמת התחילו לריב, ומה שמפליא, תוך כדי נאסף קהל רב למדי שכנראה גילה פן מעניין חדש בסופרים והחל לקנות את הספרים שלהם. ישראלים כמו ישראלים וירושלמים לא שונים בזה, הם גם רצו חתימה. כך יצא שסמדר ואמיר הלכו מכות, מושכים בשיער ונותנים בצלעות, וביד שנייה חתמו למעריצים על הספר. המהומה היתה רבה והחלטתי ללבוש את החולצה שוב, ואף עשיתי זאת, ולא הייתי נשאר להביט במעשה ידי להתפאר, אלא שפתאום משום-מקום הופיע דוד גרוסמן ואז כבר הייתי מרותק לגמרי להיכן הדברים עוד עומדים להתפתח. שנייה עפר, תרשה לי לקחת קצת מרחק מן האירועים ולנסות ולהסביר שוב - כי נראה לי שלא הסברתי את העניין לתומו - שאני עושה בייביסיטינג על שניים מאחייני (רועיקוש ורותם-תותם) ואין כאן הכוונה שאני יושב עליהם ממש אלא שומר עליהם. ולפני לא יותר מדקה ניגש אלי רועי ובטענה פנה אלי "פיפי, פיייפיייי" ולא יכלתי להתעלם. לקחתי אותו לשירותים פשטתי מעליו את תחתוניו מעוטרי המיקי-מאוס ואת המכנסים (לא בסדר הזה) והרמתי אותו מעל האסלה שיפשפש. אחר כך הורדתי אותו מהידיים והוא הוריד את המים (ע"ע ניאגרה). וכל זה גרם לי לחשוב שמא אני לא בהיר מספיק, ואולי הרעיונות שלי נבלעים בשלל התפניות העלילתיות ומשהו מן ה "פיפי.... פפפייייפפפייי..." אותה זעקה ברורה וחדה כתער, הולך לאיבוד. כי העניין נוגע בעצם הדבר, באומנות עצמה, בספרות. ואיך אנחנו מרשים להמולה ההמונית והפופוליסטית להשתלט אפילו על המעט שאנחנו מסתירים, או מחביאים עמוק מכל - המקוריות. הקול הייחודי, הקול המוסרי החיצוני - הרי הספרות מטיפה במובן מסוים, היא דורשת. וכל המון האנשים המסתחבק, והסופרים המשוחחים בלבביות וחותמים על הספר: לעפר, בידידות עמוקה או משהו כזה.... איפה הדברים עמדו?... כן... דוד גרוסמן בדיוק נכנס לתמונה, ולא תאמין על ההולנדי הזה איך שהוא מנסה לסתום סכר בעזרת האצבע שלו - ככה ניגש לכל האנשים שעמדו מסביב (ותסלח לי אבל בוודאי שהיתה כאן קצת קנאה, כי בדוכן של הקיבוץ המאוחד היה יחסית שומם כאילו מישהו הבריח את האנשים) ובקול הקצת צורמני שלו החל לפנות לקהל דוחף אותם הרחק מסמדר ואמיר: "אין מה לראות כאן!.... יאללללההה לפזזזר את ההפגנהההה" אבל הקול שלו קצת רעד וברח לטונים גבוהים משהו בהפגנהה כך שרוב הקהל לא לקח אותו ברצינות. תאמין לי עפר, בן אדם עקשן הגרוסמן הזה, חסר-ייאוש, המשיך לפנות לאנשים ולצעוק עליהם ולדחוף אותם אבל לא היתה לזה תוצאה משמעותית במיוחד. ואז, אז עשיתי טעות טקטית. אני מניח שפשוט הייתי שיכור מכל האירועים ומההצלחה המסחררת של המחאה שלי, שחשבתי לתומי, שלא יזיק להוריד את החולצה שוב. פשטתי אותה מעלי, אלא שמרוב מחשבה לא שמתי לב שדוד גרוסמן כבר הגיע ממש לידי, וצעק כרגע על האנשים לשמאלי שהחזיקו ביד אחת את "אחוזת החוף" וביד שנייה ניסו לתפוס את גוטפרוינד. פשטתי את החולצה. זו היתה טעות פאטאלית. דוד הריח את האפטרשייב שלי וזה כנראה עלה לו למוח, התערבב לו בטסטוסטורון, בקושי הורדתי את החולצה וכבר מצאתי את עצמי מאחורי השיחים ואצבעותיו הגרומות של גרוסמן חורטות בחזה שלי נובלה קצרה. צעקות האימה שלי נבלעו בצעקות המעריצים שעוד עמדו מסביב לשני הסופרים המתקוטטים והריעו לסמדר שהצליחה לתפוס את אמיר באחיזת חנק. שיניתי אסטרטגיה והתחלתי לצעוק את המניפסט הפוליטי האמוני שלי - מה שכנראה לא השאיר רושם גדול במיוחד על גרוסמן שחיפש אצלי את הילדות האבודה שלו. עוד הספקתי לשמוע ברמקול קול קורא: "לכל המבקרים : סמדר שיר ואמיר גוטפרוינד חותמים ומתקוטטים עכשיו על הספרים שלהם בין הדוכנים של מעריב לזמורה ביתן, כמו כן דוד גרוסמן אונס מבקרים ומשוחח בשיח שמאחורי ביתני האוכל" ואז הכל הפך שחור, ואני לא זוכר מזה יותר מדי, אלא שאישה מבוגרת השליכה אותי על הרצפה ותפסה עמדה מיסיונרית. הדבר הבא שאני זוכר זה שאני ליד ספרי הרב שבאב וחבר שלי ממשיך להתלונן שבמשך שעה הוא מתווכח עם המאבטחים שייתנו לו להכניס אקדח ומראה להם את החוגר ואת האישור הצבאי שהוא צריך להסתובב עם נשק והם לא הסכימו, והוא היה צריך להתקשר אל אבא שלו שיבוא וישים את הנשק בבאגאז' כי אין לו איפה לאכסן. - אבל לא [חבר שלי חייך חיוך זדוני] - אבא שלי לא יכל לבוא חהה החהה [קצת בטירוף צחק] - זה מאוחר מדי בשביל אבא שלי... מאוחר מדי..... - פגשתי אותו בחנייה אבל לא השארתי את הנשק, דחפתי אותו עמוק בתחת ועברתי שוב אצל המאבטחים. חחח חח... נתנו לי לעבור, רק הראתי להם כרטיס לוחם ונתנו לי לעבור בלי בעיות.... תאמין לי דני.... דבר כזה, כמו שדה קרב פה [כך הוא אמר, ולהט מוזר ניצת בעיניו, כל המהומה הוציאה אותו מדעתו] - דני, לא תאמין, אבל כרגע היתה לי הארה פוליטית. כן... אני יודע, אתה בטח שואל את עצמך : הארה פוליטית? מה זה בכלל? אבל חוויתי חוויה שאני לא יכול לפקפק בה. ואני יודע מה אני צריך לעשות עכשיו חבר שלי הוציא מן התחת את הנשק שלו וכיוון אותו לראש שלי - "אתה יודע משהו, ממש עכשיו הבנתי, צריך לדלל את העדר. כל כך הרבה אנשים, סתכל עליהם : סתכל עליהם בנזונה!!! סתתתתככככללל!!!!" - הסתכלתי - "כל שיעורי ביולוגיה כל כך ברורים לי עכשיו. כל הברירה הטבעית, טפשות מתרבה עם טפשות - אנחנו גזע רצסיבי" - הבטתי על צי האנשים שהתהלך, יותר מובל מאשר מוביל את עצמו, בין דוכן לדוכן, מומחי-עטיפה-אחורית הצביעו על ספרים הרימו לרגע ושבו והניחו את הספרים במקומם. שלחתי מבט למעלה, מעל להמולה, היכן שכוכבים מתרבים בשמיים - אפילו הם מווסתים, אפילו כוכבים חשבתי בלחש, מתפוצצים בסופו של דבר ונבלעים בכוכב גדול יותר ונבלעים בשמש שמכלה את הכל עד שנגמר החומר, ואז היא גוססת לגוש פחם. חבר שלי משך את האקדח לאחור, טוען אותו בכדור - "אני יודע שאנחנו חברים, אבל באמת, אני לא חושב שאתה יודע עד כמה אתה מזיין את השכל" - הצעתי מילים אחרונות: אני רואה יותר מדי תוכניות של הבי.בי.סי, נשמע לי חסר משמעות. פתאום הרגשתי צורך עז לחיות: אני צריך לגמור את האודיסאה, ולקרוא את שיניים לבנות שכל המבקרים אומרים שהוא משוהמשהו - כשהכדור נפלט מקנה האקדח. אני לא צריך לספר לך על ההמשך, על האינטלקטואל המבוזבז, ערימות האנשים שברחו לכל כיוון מנפצים את חלונות המוזיאון (שאגב, לא זכה לכמות כזו של מבקרים מעולם) ועל הצעקות שהגיעו מכל כיוון. אני לא יודע כמה אנשים נספו יחד אתי לפני שהמאבטחים השתלטו על החבר שלי והסבירו לו בטיעונים סופיסטיים שמדובר בחוסר הבנה. כל זה, עפר, לא משנה. אני לא כועס, על אפאחד. לא רע לי כאן. אני יושב ומתפלא על היופי המדהים הזה, שיש בכל מקום - בשקית ניילון שמרחפת מסתובבת באוויר או ביונה מתה. כי יש כל כך הרבה יופי בעולם עפר, כל כך הרבה יופי - ואיך אפשר לכעוס???? ? ? ? לסטר המתחרע. מצפה לתגובה הולמת.

שתמיד מיוחסת לאיש שמדבר לעצמו. או איך שתמיד מייחסים לשוטרים שיוצאים לפנסיה דימוי של כלב-ציד זקן. ובכן, לא כזה המקרה. ואני מקליד בדיוק מטורף כל אות. אני צריך סיגריה. נכנסתי לבית. תאור קצר- שלי, שער ארוך בלי צורה. השאר חסר חשיבות. או שאני כותב שאני שונא את עצמי או שאני כותב שאני נרקסיסט, רזה. נסגיר שאני רזה. וגבוה. אז מה יש: קצת חנון, כתפיים שמוטות, שיער שמסתיר את הפנים (דרמת פשע טובה, משהו מוסתר). כשהפלורסנט החיוור ידלק, כלומר, בכל תאורה אחרת, אני נראה מגוחך. יש עדות. יש ראיות. עוד לא ברור לי את מי אני צריך לשחד כדי להשיג כוס קפה בחור האפל הזה שהוא החדר הראשון בבית. שהוא הבית. לא אפל במיוחד. לא בחו"ל, בארץ. הקיר ריק, חוץ ממשחק לוח ממוסגר שכתבתי עליו פעם. אין צלב על הקיר או משהו אחר שמזכיר את הכאב. כי הכאב אחד. לקחת את הכל עד הסוף. הגיון הכרחי. לא מציאותי בהכרח. חזרתי מהדייג, בלי שלל גדול. לא שהייתי יודע מה לעשות אתו. לא נאבק עם דגים. את הבירה אני שותה קרה בבית. שלל פתיונות מיותמים, חבר אחד שלי היה מתרחק מכל דבר חד. כשמישהו הרים מולו סכין חד פעמית נכנס לטרוף, השתגע, שגעונות קטנים. אין מפלצת בים לא ביבשה. הכל במגבלות הכח שלנו על הכל ניתן להשתלט. למצוא בזה אסתטיקה זה גדול אפילו עלי (שתמיד מחפש) סידרתי את הפקס. עבודה חדשה, פקס חדש. (אין עבודה). (הפקס הוא עבודה). מגדיר את השעה, התאריך, השם. וחתיכת פלסטיק שדואגת שהדפים יהיו ישרים. הדשא גבוה. כשהייתי קטן ציירתי דשא ועץ שקדיה. ובדשא שמתי קווים לבנים דקים בכיוון אחד. בכל כיוון. ובעץ. והמורה שלי אמרה לי שהציור נפלא ובאמת התכוונה לומר איך הקווים הלבנים הם בעצם הרוח. תזוזה. לא התכוונתי. התכוונתי לניצנים קטנים כשהדשא צומח או לעלים הנקרעים של השקדיה, צמוד לפרטים. לא לרוח. מישהו יעניק לזה עוד חשיבות. אירי ופקס, סליחה, גם משחק לוח תלוי על הקיר. לא שיכור [עדיין] לא קרחַ. הרבה שער מפוזר. אולי יהיה קרח, ומה אז? כשמישהו יבחין בפרטים שסוגרים את הפנים שלו. מסביבי הכל דשא גבוה, כהה. הרוח מזיזה אותו. לא קווים לבנים. הרוח שקעים שחורים בכר הדשא הרחוק הזה. ריח. ריח מים מלוחים. כשמישהו נכנס לבית הוא שואל על הריח. אני מריח ירקות חתוכים, שוכבים? את הפתיונות נרקבים? את האלכוהול? נורה אדומה מהבהבת במכשיר הפקס שהוא עוד ווידוא הריגה לבדידות של אירי ישראלי מצוי. שמבקש לחיות את הבדידות שלו. אי אפשר לסמוך על החושים. הדגים שלא שוכבים על השולחן שוכבים בים העמוק הזה. גם הם מתעצבנים בלי סיבה על המחשבה שאנשים נותנים בהם. הים לא פחות סוער מהבית הקטן. מהחדר שהוא הכניסה. הדשא גבוה. הרוח חזקה. אבל החלון יותר גבוה וחזק. כשהוא סגור אז רק שריקה שאני סותם בחתיכת בד שנרטב מהמים יורדים או פוגעים ישר [כמו גל. מהגל השבור] אבל הכל ברור מאוד. השמש זורחת בלי הפסק. כשהיא נחלשת - הסופות מתקרבות, כשהיא איננה כלל, החושך. [אין צל.] קודם כל צריך לפתור את התעלומה. כך וכך פרטים צריך מניע ועוד ראיות שלא יהיו נסיבתיות. משהו לא במקום. מי יעיד. את מי לשאול. צריך לפתור את כל זה. אחר כך לנסות להבין למה אני כאן. [בשביל השלווה?] [או להפך?] שלושים מייל לחנות הקרובה. נגמרו לי הסיגריות. חייב ללכת. עוד מעט חוזר. מעט. עוד מעט. אשה נחמדה המוכרת. אבל הכל חשוד. עכשיו זה לא משנה בכל מקרה, חזרתי. אני מפחד לעזוב את הבית. מכשיר הפקס לא חשוב לי כל כך לא התמונה. אני יודע שכשאני חוזר לבית הפתיונות חדים מחזירים ניצוץ לא מובן לעיניים שלי. אני צריך לפתור את התעלומה הזו. הכל מחשיך חוץ מהפתיונות. ולהפך. כשהשמש חזקה הם משחירים אני מעביר את האצבע המצולקת שלי בעיקול הקטן מתעכב בחוד. כשהכל מחשיך לילה אירי בחוץ מתקרר הבירה מתחממת מהבדל הטמפרטורות. אני יושב מול הפקס הדומם שמהבהב בלי להפסיק לא מצליח לישון הרצפה כמה קרשים לחים והבקבוק ליד הסיגריות שוב נגמרו. עוד תצא לי קללה. ולמה הפתיונות, ווי ברזל קטנים בוהקים? מאיפה האור שנוצץ בהם?! ובקירות. לא ירח שמכוסה בעננים שחורים של גשם. לא נוצץ. משהו לא בסדר אצלי. הדגים לא נופלים ברשת שאני טומן. בפתיונות שאני משליך - שארית הגוף שלי, מה שעוד לא נקרע ונדקר מסריח את החדר הדומם. אני צוחק. אני שיכור. אני צוחק. אני שיכור. מישהו יגיע, יראה פסים לבנים בדשא. משהו מתחיל נתפס גודל בחדר משחק על הקיר מעַבר בין חיים למוות. הבריטים הארורים. חיי נצח. מי מאמין בשטויות כאלה?! מי רוצה? הקווים כמו מנחת מטוסים מובילים לבית, אני לא מבין, לא לבית. לא מובילים לבית. לים. הבית נותר אחרון לתת צל ברוח. ועוד לא הבנתי את הניצוץ ומה משמש פתיון למה ואיך הכל נגמר מהר כל כך הסיגריות והאלכוהול מחר שוב. אני אצא לדוג. שוב. לא שאני אתפוס משהו. אולי יגיע גל גבוה מהסירה הישנה שלי, ירטיב אותי קצת. יעורר בי משהו. ועוד לא כתבתי על וולט וויטמן (-; וחיה, אם לא קיבלת את הדואר ואת עדיין מסתובבת כאן אז טוב שכך. אני אכתוב לך חדש מחר. דני מכ-הקר (דווקא מוצא חן בעיניי) רוקד עם דגים (תמונה משעשעת)