חבריי הגדירו זאת יופי - "Counting Crows עושים קאנטרי". אני חוזרת במוחי כמה חודשים אחורה - אותם החברים מציעים לי להצטרף אליהם להופעה של בחור שלא רק שלא היכרתי - אלא מעולם לא נתקלתי בשמו. לא שזה חלילה סימן רע, כבר קרו מקרים בעבר שאותם "אלמונים" התגלו כמציאות גדולות. הם היו סגורים על כך ש"זה ממש הסגנון שלך" והרי אני זאת שתמיד גורמת להם להסתכן ולבוא איתי להופעות - זו הייתה הפעם הראשונה שזה קרה להיפך. גם ככה לא היו לי תוכניות אחרות. אז הצטרפתי. מה אני אומר לכם, יש רגעים בהם אני ממש אוהבת את החברים שלי. זו הייתה הפתעה גמורה ומוצלחת למדי - עומר לשם, אותו הבחור שהצליח באותו הערב למלא את בארבי כפר-סבא, שבה אותי. מוזיקה מצויינת, להקה מוכשרת מאוד, וקול עדין-עדין ונעים (וכפי שציינתי - מזכיר מעט את קולו של אדם דוריץ, סולן הקאונטינג קרואוז). נו, וקאברים לניל יאנג וג'וני קאש. קנה אותי על המקום. פאסט-פורוורד לאמש, ואני - מגובה באותה הפמלייה של החברים - מגיעים לנסיעת מבחן בפעם השנייה: הופעת השקה לאלבום הבכורה של לשם, Send Yourself Away. האם הבחור יעמוד בציפיות או ישאר אך ורק כזיכרון מתוק מן העבר? הקהל מילא את "תמונע" עד אפס מקום, ולמרות שהגענו בזמן נאלצנו להסתפק בלהידחק מאחור. בוב דילן שהתנגן לו ברקע כבר הכין אותנו לבאות. כבר מהשיר הראשון ידענו את התשובה לשאלה - אנחנו ללא ספק הולכים ליהנות הלילה. עומר לשם ולהקתו מביאים את אחד מהמופעים המרשימים והמצויינים שיצא לי לראות לאחרונה. ריח חריף של סיקסטיז-סבנטיז ממלא את האולם ואני בשמיים. "זה ממש הסגנון שלך", אני חושבת לעצמי ומצחקקת. פחחחחח! אנדרסטייטמנט אוף דה ייר! אווירה מדהימה, סוחפת ופשוט עושה חשק לקום על הרגליים ולרקוד. אפילו אני עשיתי זאת, אבל כל הקרדיט יילך הפעם לכמות הבירה הנכבדת שזרמה בעורקיי. גם הפעם בוצעו הקאברים הנפלאים ליאנג (Back to the Country) ולקאש (Folsom Prison Blues), כמו כן קאבר גם ל-High & Dry של רדיוהד. נכון, זה לא משהו שלא שמענו כבר בעבר - ניל יאנג, בוב דילן, ואפילו גבע אלון, אפשר למצוא לא מעט אמנים שנקשרים ללשם, אך זה לא משהו רע. הוא עושה זאת מצויין, ברצינות מוחלטת ובהגשה מטובלת לעניין. מה שכן, אחד מהדברים שמבדילים את ההרכב הזה משאר הרכבי הפולק המקומיים הרבים שיצא לי לראות עד היום - כנרית מקסימה וחייכנית בשם עדי גולדנצוויג. הכינור ללא ספק הוסיף לא מעט נפח ואוטנטיות להופעה. הלהקה המגבה את לשם מרימה אותו לשמיים - הוא נשמע כל-כך הרבה יותר טוב כשהם כולם במלוא הדרנם על הבמה. מוכשרים אחד-אחד. חייבת לציין לטובה את גלי צרפתי, בעלת קול אדיר, על תקן זמרת הליווי. הפעם על תקן אורח הצטרף ללהקה גם עידן רבינוביץ', עוד כישרון פולק אדיר משל עצמו, על הקלידים ועל הלפ-סטיל. הקלידים, לצערי, בקושי ונשמעו במקום בו הייתי (למרות שבסך-הכל הסאונד היה מצויין), אך הנגינה על הלפ-סטיל הייתה מצויינת ועשתה לכולנו קווץ' בבפנוכו. חבל שהוא לא הורגש אפילו יותר במהלך ההופעה, שהייתה ארוכה למדי - וטוב שכך! לכל המסתקרנים - ויש לכם סיבה טובה להסתקרן! - אני חייבת להודות, האלבום הטרי (וגם המייספייס) לא עושים עימו את החסד הנדרש. השירים מצויינים, אך הם מתגמדים מאוד לביצועים בלייב ולחוויה שבמופע עצמו. ההמלצה האישית שלי היא לחכות עד למופע הבא שלו עם הלהקה כדי להבין במה מדובר, אך מי שלא יכול להתאפק - מוזמן לשמוע את האלבום במלואו, חינם אין כסף, בכתובת: http://sendyourselfaway.muxtape.com מורידה את כובע הבוקרים שלי בפניו. ללא ספק מגיע לו.

[ ננוצ'קה – "לבונטין 7", תל אביב: 5 ביוני 2008 ] עברו כמה שירים עד שהסאונד הצפוף והצורם הסתדר, ועוד כמה שירים נוספים עד שהפסקתי להרגיש שהשירים דומים מדי אחד לשני. בסופו של דבר ירד האסימון והאופקים נפתחו. שלא כמנהגי, הפעם לא עשיתי לעצמי הכנה מוקדמת כדי לדעת למה אני מכניסה את עצמי ומקריבה עוד ערב שיכל היה בשמחה להתבזבז על שינה איכותית וארוכה. את להקת ננוצ'קה לא יצא לי להכיר פרט לשני שירים בקושי (אחד מהם הוא, כמובן – Red המצוין), ובתקופות בהן שעות השינה הן מצרך נדיר למדי, קשה לי לעשות את ההחלטה הספונטנית ולהפסיק להיות כבדה ומשעממת. מעט פאנק והמון, המון גרוב נדחסו להופעה קצרצרה של שעה בדיוק. הם כל כך משלנו אך מדיפים ריח ניו-יורקי חריף של מרתפים חשוכים וטאקסיז צהובות. אילו הסטרוקס היו צורפים אליהם את קייט בוש כסולנית ומוסיפים קצת עינטוז ים-תיכוני, כך הם היו נשמעים. בדומה לאיטליז, גם כאן יש להקת גברים עם פרונט נשי דומיננטי וכריזמטי. גם כוסית, כמובן. הפעם מדובר ביולה בארי, לוליטה בלונדינית מפולפלת עם נוכחות בימתית שרק אפשר לקנא בה. תמיד אמרתי שבחורה עם בס זה אחד הדברים הסקסיים ביותר, ויולה היא ללא ספק הוכחה מספקת וחיובית לכך, במיוחד כשהבס כל כך דומיננטי ומורגש במוזיקה שלהם. בתוך הגוף הקטנטן והאנרגטי הזה נכנסות זמרת עם קול מצויין ושחקנית עם מניירות תיאטרליות שגונבת את ההצגה משאר חברי הלהקה. החיוכים והפלירטוטים שהיא מגניבה אל הקהל מוכיחים שמדובר בבחורה שכבר יודעת ומבינה מה היא עושה, וגם עושה את זה מצויין. אין ספק שננוצ'קה מסוגלים לתת שואו לעניין ולהלהיב את הקהל, גם העייף והעצלן ביותר (מודה באשמה). למרות שההופעה הייתה קצרה לכל הדעות, לא הייתה הרגשה של החמצה כלשהי שכן המוזיקה הייתה מרוכזת ודחוסה, לעיתים קצת יותר מדי. כנראה שכבר הייתי מאבדת עניין אילו ההופעה הייתה נמשכת עוד. יש להם ארסנל של לחנים קליטים וממכרים, כדוגמת הסינגל החדש שלהם – Mediterranean, שנשמע כמו מנגינה מקופסת תכשיטים עם בלרינה. שירים ציוריים, סיפוריים ולעיתים אף מרגשים (Red Ripped Shirt בביצוע אקוסטי, שנתן לו נפח ועומק עוד יותר), אך לצערי אין להם משהו שיבדיל אותם מבין ההמון. גם האירוח הקצרצר של אסף אמדורסקי על הפסנתר חלף כלא מורגש ולא מימש את הפוטנציאל המלא. הם משופשים טוב-טוב ומנוסים, עושים כיף וחשק ואף משאירים רושם חיובי אך כנראה לא אחד שישאר ליותר מדי זמן. יולה היא נכס שחייבים להעריך, ועם זאת עדיין חסר לננוצ'קה משהו – אולי גיוון? – שיבדיל אותם משאר להקות ה-MTV2 הניו יורקיות. אמש הם נרשמו אצלי בראש עם לא מעט נקודות חיוביות, אך – איך אמר המשורר? – לא משהו שהייתי אומרת עליו, "I wouldn't be able to live without it"...

היי ולילה טוב, אחד השיקולים שלי למסלול לימודים (תואר ראשון) הוא קרימינולוגיה. השאלה שמטרידה אותי היא אם יש בכלל משהו לעשות עם התואר הזה חוץ מלתלות את התעודה על הקיר? £20£ תודה מראש

[ גבע אלון והלהקה - "לבונטין 7", תל אביב: 10 באוקטובר, 2006 ] "אמרתי לגבע, 'כשהילדים שלי יגדלו, אני אגיד להם שהייתי בהופעה שלך'." היה זה נועם רותם בהופעה שלו ב"לבונטין 7" שלשום, קצת אחרי שגבע אלון סיים את הופעתו שלו; אומנם לא הייתי שם כדי לשמוע זאת בעצמי, אך כך דיווח לי ידיד שכן נכח במקום, אחרי שביצענו את טקס חילוף המשמרות בינינו - אני יצאתי מההופעה של אלון כשהוא הגיע להופעה של רותם. סידור לעניין. כבר שנה שגבע אלון מהווה חלק משגרת החיים היומיומית שלי; אני לא זוכרת מתי בדיוק הפסקתי לספור את ההופעות שלו שיצא לי להיות בהן, המספר כבר מפחיד גם אותי. את רוב השנה הזאת העברתי עוד כחיילת, ואני זוכרת איך מדי שבוע הייתי נמנעת בכוח מלהשתבץ במשמרות ותורנויות של ימי רביעי בערב כדי שהדבר לא ימנע ממני מלהגיע להופעה הקבועה ב"רוטס" (ז"ל) - או להגיע מוקדם בימי חמישי בבוקר כי הייתי שפוכה מדי מכדי להתעורר אחרי ההופעה של לילה לפני. אני מניחה שזה מה שגורם לאנשים לתהות איך לעזאזל אני לא מרגישה שכבר מיציתי את העניין, שכבר ראיתי הכל ושמעתי כל שיר בכל צורה אפשרית שרק קיימת. "תבואו ותבינו בעצמכם," אני עונה להם בחיוך - חלקם נאנחים בתגובה, חלקם אכן לוקחים את העצה שלי ברצינות ובאים, ובסופו של דבר גם מבינים; אבל אני מניחה שלעולם אני לא אצליח לשחזר את ההרגשה הזאת, של חצים מורעלים שנתקעו לי אחד אחרי השני בלב, בליל רביעי לפני כשנה והשאירו אותי משותקת. אני לא יודעת למה בדיוק ציפיתי כשחברה שלי לקחה אותי איתה להופעה אינטימית של "הסולן של הפליינג בייבי", אבל בהחלט לא ציפיתי לראות את עצמי, שנה אחר כך, עדיין מגיעה לאותו המקום, שוב ושוב, רק כדי לחזות בפלא פעם אחר פעם. בחיי שלא ציפיתי לזה. אז נכון, שנה אחר כך וה"רוטס" כבר שבועיים סגור. שנה אחר-כך, וברשותי עשרות פעמים של "גבע אלון לייב" ברזומה. הייתי אומרת שכבר ראיתי את גבע מופיע בכל צורה אפשרית, אבל אני יודעת שלא מעט אנשים כאן מבינים שאין "מספיק" כשמדובר בבחור הזה. תמיד יש עוד, תמיד רוצים עוד - ותמיד גם נקבל. הייתי שקועה לא מעט בהרהורים, אז אני מניחה שלא הייתי בפוקוס מי-יודע-מה. יושבת לי לא רחוק מהבמה של "לבונטין 7" עם קבוצת חברים, התחלתי להריץ במוחי בפאסט-פורוורד את השנה האחרונה: הישיבות ב"רוטס" עם מספר מצומצם של אנשים, בתקופה שעוד היה מקום לנשום בלי להידחס ובלי הצורך להקדים בשעתיים כדי לתפוס מקום ישיבה; לילות החורף הקשים, שמרוב גשם אי אפשר היה לראות את הכביש והרוחות טלטלו את הרכב מצד לצד (ואני מדברת איתכם על שברולט קוואליר - חתיכת טנק!), ושוב ושוב לנעול נעליים עם עקב גבוה במיוחד כדי לא לשקוע בשלוליות ולחזור הביתה עם מכנס ספוג במים - רק כדי להגיע להופעה ולשמוע שוב את אותם השירים שלעד ייזכרו לי כ"שירי חורף 2006" - הרבה יותר טוב מכל ספל שוקו חם, אם תשאלו אותי. מספר פעמים בחנתי את הקהל מאחוריי וכבר לא יכולתי לאמוד מספר מדוייק. איך גדלנו, אני חושבת לעצמי. מצחיק איך שוב ושוב האולמות מתמלאים - בין אם זה "לבונטין 7", "הייניקן הבימה" או אפילו "קפה ביאליק". בדיוק כמו שמגיע לו. אבל משהו היה חסר הפעם. בעצם, שני דברים - אור זובלסקי ושגיא אילנד. הלהקה אמש הייתה בהרכב חלקי, וקשה היה לא להתגעגע לשתי הצלעות החסרות - כנראה כחלק מאילוצים טכניים, שכן רק הפסנתר כנף השחור תפס מחצית מהבמה, ואפילו החמישייה כשלעצמה נראתה צפופה למדי. למרות שמיקה שדה ניסתה למלא את חסרונו של זובלסקי על ידי הקשה על מצילתיים בתוף מריים שוב ושוב בצורה חיננית למדי, קשה היה שלא להתגעגע למתולתל הממושקף והחמוד. אפילו בלי התופים - רק שב שם מאחור וסיימנו! ואי-אפשר להתווכח על התרומה של שגיא אילנד ללהקה - הבחור עם מפוחית הזהב (כך היא נשמעת בפיו, בכל אופן) וגיטרת ליווי שחשובה לא פחות מהגיטרה הראשית (את התפקיד לקח הפעם לידיו - תרתי משמע - מתן אשכנזי, יחד עם הנבל autoharp וקרש הכביסה הקבוע), וישר כשהבחנתי בחסרונו, נשבר ליבי שכן הבנתי כי הפעם לא נזכה לשמוע את הקאבר המצויין בניצוחו ל-Folsom Prison Blues מבית ג'וני קאש, שיר שהלהקה החלה להתלבש עליו לאחרונה (קאבר נוסף שחסר לי היה "שיירת הרוכבים" שכה חיכיתי לו). אך גבע אלון הוא בכל זאת גבע אלון, וכן המרבה בתוספות - הרי הוא משובח; אז קיבלנו הפעם צ'ופרים שכאלו, בדמות יערה איילון על הפסנתר השחור המוזכר לעיל במקום הקלידים - שנשמע מדהים לדעתי, שידרוג לעניין (רק חבל שהם לא יכולים לסחוב את הפסנתר איתם לשאר ההופעות); ומר אלון זונח למספר שירים את הגיטרה האקוסטית השחוקה והאהובה לטובת lap guitar מגניבה למדי. גם כשהוא חזר לאקוסטית, הגברת זכתה לתגבור של אפקטים מגניבים לא פחות - מי אמר שבימינו גברים כבר לא יודעים לפנק? אז על מה בעצם יש לבכות פה?, אני שואלת את עצמי ונאנחת. לא יודעת, באמת שלא. אולי ההופעה הייתה קצרה מדי (ככה זה כנראה שיושבים לך על הראש לא לעכב יותר מדי את ההופעה שאחר-כך), אולי היה זה המצב רוח המהורהר שלי... ואולי באמת ראיתי כבר "יותר מדי" הופעות, שכן יש "יותר מדי" השוואות. נדמה כי אני היחידה שהרגישה שונה, ולא בגלל שגבע התבלבל שוב ושוב במילים (להיפך, זה דווקא שיעשע). למרות הכל, אני חייבת לציין את A Girl Like You שזכה לביצוע הכי טוב שלו שיצא לי לשמוע עד היום. השיר המקסים הזה, שכל כך קרוב לליבי לאחרונה, עם הפזמון האינסטרומנטלי שמכניס אותי לטראנס בכל פעם מחדש... ומשום מה, אחד הדברים שאני הכי אוהבת בו הן קולות הרקע שעושה אלרן דקל בסופו. כבר מאות פעמים שהשיר הזה נוגן לי באוזן עד היום, אך הפעם הביצוע התעלה על כל דימיון. מה לא הייתי עושה כדי לשמוע אותו שוב... או את Relaxation, שכבר באמת אין מה להוסיף על השיר הזה שעוד לא נאמר עד היום. איזו עוצמה, איזה כאב, איך יש לו אנרגיות לבצע את השיר הזה שוב ושוב ושוב ושוב... לא פלא שהוא תמיד השיר שסוגר את ההדרנים (למי יש כוח לנגן עוד אחר כך?) עכשיו כשהבחור בחו"ל (שוב) לחודש הקרוב, זה הזמן לטעון מחדש את המצברים ולהתגעגע. סך הכל, אולי אני זאת שאשמה - לפי שאר הביקורות והתגובות שיצא לי לעבור עליהן, אני גם יודעת שאני נמצאת בדיעת מיעוט פה. והנה, גם נועם רותם יצא מרוצה.