ניסיון

במאמר זה , שפרסמה מאירה וייס בכתב העת המוביל "אתנוגרפיה" (Ethnography), משקיפה המחברת על סיפור החיים האישי שלה בראי נושאי המחקר בהם התמקדה במשך השנים: החל מדמותו של "הגוף הנבחר" אשר עובר כחוט השני במחקריה האקדמיים של מאירה וייס , דרך תגובותיהם של ההורים השכולים על נפילת ילדיהם והאופן בו מנציחה החברה הישראלית את  הנופלים, וכלה במכון לרפואה משפטית. 

למעבר למאמר המלא

בהרצאה זו מאירה וייס נתבקשה לתת את הדעת על התערוכה של רות אורנבך "משחק הזיכרון" תוך שימת דגש על ארבעה ממדים מרכזיים: 1. הזיכרון כמהות, כבסיס ל"אני ולזהות". 2. הזיכרון כהבניה, כמעין סיפור. 3. השאלה של מי הזיכרון הזה? ולבסוף (4) כיצד מיוצג הזיכרון?

למאמר המלא של מאירה וייס - לחצו כאן

המכון הלאומי לרפואה משפטית באבו-כביר הוא בעת ובעונה אחת "החצר האחורית" של החברה הישראלית ושומר-החומות שלה, כך אומרת מאירה וייס. מצד אחד מתנקזים אליו מקרי האלימות, הרצח, והטרור; מצד שני, הפעילות הסמלית המתרחשת במכון סביב הגוף מכוננת את גבולות הזהות הקולקטיבית בין יהודים וחילוניים, ישראלים ופלסטינים, חיילים ואזרחים. מבחינה זאת, מוסיפה מאירה וייס, המכון הלאומי לרפואה משפטית (או בקיצור, המכון) יכול לשמש כזירה אתנוגרפית מרתקת לבחינת משמעותו של הגוף הפרטי והקולקטיבי בחברה הישראלית.

על גופתם המתה, ספרה של מאירה וייס, הוא הספר הראשון בעברית אשר דן בהיבטים החברתיים והתרבותיים של השיח והפרקטיקה במרכז הלאומי לרפואה משפטית בישראל, באבו כביר. ע"פ מאירה וייס, הציבור הישראלי נחשף לרפואה המשפטית בעיקר דרך סדרות טלוויזיה זרות, כשבתוך כ-45 דקות מגלים הרופאים המשפטיים בוודאות את סיבת המוות או את זהות הגופות האלמוניות. 

האאוגניקה הישראלית המודרנית מהווה יישום של טכנולוגיה חדישה לרציונל הציוני-לאומי של סוף המאה ה- 19. פאלק (1998:594) מציין במאמרו על "ציונות וביולוגיה", שיהדות השרירים של נורדאו היתה למעשה פרוגנוזה אאוגנית (של השבחת גזע) למצב היהודי הגלותי. יתרה מכך, פתרונו של נורדאו היה מעוגן בהנחות למרקיסטיות (הורשה של תכונות  נרכשות). כשם שהיהודים רכשו בגלות והורישו לצאצאיהם את תכונת ה"כניעות הנשית", כך הדור הציוני, החוזר לאדמת ציון, ירכוש מחדש את תכונות הגבריות החסרה. נורדאו כינה זאת בשם "טיפול אנתיאוס". אנתיאוס, המתאבק היווני המיתולוגי, היה בלתי-מנוצח כל עוד נגעו רגליו באמו האדמה.

אין בנמצא רשימת מומים מוסכמת המצדיקה אישור להפלות מוקדמות ומאוחרות (אחרי השבוע ה- 23). עד אפריל 1999 לא היה בטפסי הפסקת ההריון שמילאו ועדות להפסקת הריון מקום לתיאור המום שבו לוקה העובר (דבר זה שונה בהנחיות משרד הבריאות מינואר 2000). הורים ורופאים בישראל נוטים לבצע הפסקת הריון במקרים שבמדינות מערביות היו מעוררים היסוס רב לגבי פעולה זו , כגון מחלת גושה הקיימת בצורה קלה (פרופ' גדעון בך, ראיון אישי, 7.11.00). מי שער לסוגיות האתיות המעורבות בכך,   יווכח שבישראל יש מימוש של אאוגניקה בצורת ריבוי הבדיקות (ברמה אישית, טרום-לידתית, וברמה קהילתית, טרום-נישואים), וגישה מתירנית להפסקת הריון (ראיון אישי עם פרופ' דן גראור).

תוכנית זאת מייצגת "התאמה תרבותית" של הטכנולוגיה הגנטית לצרכיה של קהילה בה השידוכים מתוכננים מראש והאופציה של הפסקת הריון בדרך-כלל אינה קיימת. "דור ישרים" היא תוכנית “הגוף הנבחר” של הקהילה  החרדית, ויש בה כדי להמחיש את ההמשכיות הגופנית (שאינה תמיד דיסקורסיבית) בין היהדות והישראליות.

מתנהלות גם תוכניות קהילתיות ספציפיות להפעלת סקרים גנטיים לאיתור נשאים. אחת התוכניות הבולטות היא "דור ישרים", המופעלת בחברה החרדית. בחברה זאת, המתנגדת להפלות, נלקחת בדיקת דם מבני נוער והתוצאה מאוחסנת בבנק מידע אנונימי. בעת יצירת קשר השידוך הראשוני פונות המשפחות לעמותה לקבלת תשובה  האם קיימת התאמה גנטית בין מועמדים. אם שני בני הזוג נשאים של אותן מחלות תורשתיות רצסיביות (כגון טיי זקס או CF), תינתן תשובה   שנמצא חוסר-התאמה, שמשמעו הוא כי יש לזוג סיכוי של 1:4 ללדת ילד חולה במחלה, בכל הריון.

לא רק המועמדים להפריה מלאכותית משתתפים בבחירת העובר הרצוי אלא גם אנשי המקצוע האחראים על בחירת ומיון המועמדים לתרומת הזרע. לפי מחקרה של אלי תימן (Temen 2010 ), זוגות ויחידים בישראל המבקשים להעזר בשירותי אם פונדקאית מחויבים לעבור לעיתים תהליך ארוך ומשפיל  של מיון. הם נדרשים לעמוד בקריטריונים של התאמה חברתית (בני הזוג צריכים להיות נשואים, ויש העדפה לנשים יחידות שהן אלמנות או גרושות) וללא עבר פלילי.