החברה הישראלית רחוקה מלהיות חברה מריטוקרטית שבה מיקומו החברתי והמקצועי של האדם תלוי בהישגיו וכישוריו.

אצלנו די להיות בנו של כדי להשתייך, "לקפוץ כיתה", לעבור במסלול המהיר ולהתברג בפוליטיקה, בתקשורת וגם לנחות מעדנות בחיקם של בעלי הון.

וכך זרועה לה החברה הישראלית באין ספור אנשים בינוניים שלא לומר "כלומניקים" היושבים על כסאות שרופדו למענם עוד בינקותם. אנשים אלה כמו בוז'י הרצוג נמצאים בצמרת בחסד אבותיהם ולא בשום זכות. (ראה את בניו של שרון שהתנדפו תודה לאל מהנוף הפוליטי ברגע שאביהם קרס) זה גם מקרהו של יאיר לפיד, אגרופן בינוני, סופר בינוני, איש תקשורת בינוני, ועכשיו גם פוליטיקאי בינוני הנישא הלאה והלאה על גלי הקלישאות, עפעופי העיניים והמניירות שכולן "אני יפה, אני אגרופן, אני חכם, יש לי חיוך מקסים" ועוד ועוד ועוד, איך עשרות אלפי אנשים לא רואים זאת? לא פלא שהוא רואה את עצמו כראש הממשלה הבא.  אין סוף ליהירות וליומרה של הכלומניקים האלה.

יש כמובן יוצאים מן הכלל כמו אסי דיין, לו יש קבלות על יצירות ישראליות נהדרות ובלתי נשכחות הוא ידוע לטוב ולרע למרות אביו הידוע והשנוי ולא בזכותו.