כשנחטפו שלושת הנערים הישראלים (שני נערים ובגיר, אם לדייק), לא היינו צריכים שיהוי, מעבר לכמה שעות שנועדו לנסות לפעול בחשאי. זה היה ברור לנו בדיוק מה קרה. השתמשנו בהקלטות ובתיעוד נוסף, חלקו מודיעיני, כדי להגיד לעולם בקול ברור - טרוריסטים פלסטינים חטפו ישראלים. כעסנו על אבו מאזן שלא גינה והסתייג. אמרנו לעצמנו - איך זה שהוא לא סומך על המידע הבטוח שהצגנו? מה פתאום הוא לא מגנה מיד? מה פתאום הוא אומר אמירה רפה ש"אם יתברר ש... אז...". כעסנו גם על העולם. איך יכול להיות שהעולם מדבר במונחים של "נעלמו" חשדות? צעקנו אנטישמיות, תקשורת מוטה, שונאי ישראל ומה לא.
עברו שלושה שבועות. נער פלסטיני נרצח. הפלסטינים יוצאים לרחובות בזעם ובכעס, אבו מאזן מגנה ודורש מישראל לגנות באופן מידי. וישראל? מבקשת זמן להבין מה קרה. נכון, יש תיעוד, יש מודיעין ויש חשדות, אבל אנחנו נוקטים בגישת הגינוי של "אם יתברר ש... אז...", בדיוק כמו שאבו מאזן נקט בה. צריך לבחון, כי בכל זאת מדובר בפלסטינים ואולי מדובר בכבוד המשפחה. תנו לנו את הזמן. וכמובן שמיותר לציין שהעולם סיקר את זה בדיוק, אבל בדיוק כמו שהוא סיקר את החטיפה (מינוס התקשורת הערבית, אבל זה מובן מאליו שהיא לא תסקר באותה צורה יהודים ופלסטינים).
אז אנחנו יכולים להגיד שבחטיפה היתה לנו, לכאורה, רמת ביטחון גבוהה יותר לגבי מה שקרה וברצח של הנער משועפט היו יותר סימני שאלה. לגיטימי. אני לא חשוף לחומרי החקירה ואין לי שמץ של מושג. ועדיין, זה מקרה מבחן מרתק לשני מקרים, כמעט זהים, שהתרחשו בפרק זמן מאוד קרוב ומשקפים את הפער בין איך שאנחנו מתייחסים לפגיעה בקבוצה "שלנו" לבין איך שאנחנו מתייחסים לפגיעה בקבוצה ה"אחרת".
