אבל השאלה היתה לא כ"שוטרים-מתנדבים" (שכ"שוטרים"- הפוליטיקה "מחוץ לתחום"), אלא כאזרחים, שהפעילות מביאה אותם להיות מודעים להיבטים (שנוגעים לנו, כאזרחים), שפחות מוכרים בציבור.

"3 ימים" הכוונה 72 שעות ברציפות?(מה שבאמת לא סביר). או "משמרת ביום" במשך שלושה ימים ברציפות? (מה "לא סביר" בזה?)

גם מהדרום קבלו. מנחש שהבעיתיות בשחזור נתונים היא שבתקופה המדוברת- לא הכל היה ממוחשב. (דוקא בצפון). ובעלי התפקידים- התחלפו. אז אני מניח שאם מח"ש, לדוגמה, ירצו לבדוק היכן היה אדם מסויים ביום מסויים, או "מי היה במקום וזמן נתונים"- הם יוכלו. אבל שאלה לאיזו כמות טרחה מוכנים להכנס, שלא לשם חקירה ספציפית.

תופעת ה"ראש הקטן", שבולטת אצל שוטרים שמתעקשים לרשום דוח, כשהבסיס העובדתי שלהם רעוע. ואחר כך שומע את התובע מדבר על "כופרים בפרינציפ"... מישהו טרח לבדוק כמה, מתוך הכופרים שזוכו, היו באמת "לא אשמים"? וכמה "תפסו טרמפ" על היות הבסיס העובדתי/ראייתי בעייתי?

אבל פותח השרשור העלה היבט בעייתי מסויים. והוא, כשלעצמו, כן ראוי להתיחסות. עצם המצאות המתנדבים מספק תרוץ לפוליטיקאים חסרי אחריות, ובעלי-תפקידים חסרי אחריות בשלטון, להתנער מאחריות השלטון לשרותים מסויימים, ובמיוחד לשרותי חרום. לא רק במשטרה. זה בולט גם בכיבוי, וגם בשרותים אחרים. בזמן לבנון II בלט, בצפון, "העדר השלטון". היו משטרה, כיבוי, מדא. חוץ מהם- רק "התארגנויות מתנדבים פרטיות". והשאלה באמת רלונטית. האם המתנדבים באמת מועילים? או בעצם מזיקים, בכך שמספקים לבעלי התפקידים האחראים תרוץ להתחמק מאחריותם?

א. אכן נראה שגם בית המשפט "הביע דעתו", בפסיקת עונש כזה, לאחר הרשעה בהריגה. ב. יש כאן מן "מלכוד 22". במצב של "סכנת חיים" מותר לעשות שמוש בירי. גם כדי להרוג. ברגע שאותה סכנה מיידית נפסקה- אסור יותר להשתמש בירי. (עד הנסיון הבא...). ואכן סביר שמי שנמצא מצד הרכב, אינו נמצא ב"סכנה מיידית". עד שאותו רכב יפנה אליו, או כלפי מישהו אחר. בעירי (ב"ש), היו שני מקרים בהם נהרגו אזרחים, שחצו צומת בירוק, ע"י עבריינים נמלטים. (והתפרסמו מקרים כאלה גם בערים אחרות). אז סביר שאותם עבריינים לא סיכנו את השוטרים מהם ברחו. (אז- "לא היתה הצדקה לעשות שמוש בירי"). אבל דוקא ירי לצמיגים, באותו שלב (טווח קצר, מהירות נמוכה, העדר אנשים אחרים מסביב), היה מונע את ההמשך הקטלני. אבל הוראות הפתיחה באש הקיימות- אוסרות זאת. (זוכרים הויכוחים לגבי מידי בקבוקי תבערה? ואפילו היתה הגישה שלאחר שהמידה כבר ידה הבקבוק- אין לירות, כי "כבר אין סכנה מיידית ממנו"). ג. מסתייג מ"מגיע לו למות". להזכיר: מזה משתמע "עונש", דבר שהוא בסמכותו הבלעדית של בית המשפט. במקום זה מעדיף הניסוח "לא איכפת לי אם ימות". ומזכיר: אם אותו גנב יהרג בתאונה בה איני מעורב בעצמי- אני מכוסה. "רק" שאסור לי לעשות דבר שיגרום/יתרום לה... ולגבי האחרים אותם יסכן במהלך הבריחה? חזרנו ל"מלכוד 22" שהזכרתי קודם...

א. חושב שרישות מקומות ציבוריים (כולל כבישים) במצלמות (אבטחה?) דוקא רעיון טוב. פגיעה בפרטיות? לפחות כל עוד הצילומים בידי המשטרה בלבד, אין הדבר שונה מכל בדיקה אקראית אחרת, שנעשית בזמן משמרת. אז איש המשטרה שבודק הצילומים יגלה בהם משהו אודות משפחתו או קרוביו? חשש זניח. ב. לגבי פירסום צילומים- אני תוהה. מה ההבדל בינם, לבין צילומים שנעשים במהלך הכנת כתבה, או דיווח חדשות? גם בהם עלול להקלע מישהו שאינו רוצה שקרוביו/מכריו ידעו שהיה באותו מקום/זמן. ג. לגבי עדכון החקיקה, לגבי התקדמות הטכנולוגיה- זה דרוש תמיד. ד. דוקא הפתרון שאתה מציע- לחייב אנשים לרכוש ולהפעיל ג'.פ.ס. נראה לי בעייתי ותמוה.

א. עצם העניין של "ענישה רטרואקטיבית". ב. מבצעי ה"עברות החמורות"- סביר שכבר נשפטו. ג. חוץ מדוחות חניה, יש עוד דוחות שאין להם דבר עם בטיחות. ד. בעברות ברירת הקנס, זה גורם משמעותי, שיכול להשפיע על השיקול באם לשלם, או לכפור ולבקש להשפט. נראה שהולכת להיות תעסוקה רבה לעו"דים, והרבה פניות לבג"ץ.

הרי השופט לא נכנס בכלל לתוכן הדוח. הוא פסל אותו משום שלא היה קריא. וכפי שכבר הזכירו הכותבים: אם היו ממציאים לנהגת עותק קריא, או אפילו מקריאים בטלפון, "כל האפשרויות פתוחות". אולי היתה משלמת הקנס. אולי היתה פונה למח' התנועה, ואולי היתה [עדיין] מבקשת להשפט- על תוכן הדוח.

כמתנדב: אין לי "תוספת שכר" (או הורדה בו)על רישום "מורחב", או "מקוצץ" של פעילות. ומכאן גם אין אינטרס. לשמחתי הפרידו, אצלנו, בין הדיווח המבצעי והמנהלתי. כך- גם הנסיעות המנהליות לפני, ואחרי המשמרת מכוסות, ומצד שני- סיום משמרת (שלאחריו אין להפנות אלינו ארועים, ולפעמים גם משנים הערכות ניידות הסיור), מדווח "בזמן-אמת" (כבר יצא לי לקבל פניות לסיוע מנהלי, כאשר כבר הייתי לבד בניידת, בסיום).