במחשבה שניה ולאור הכרותי.. עלה לי רעיון בנידון, בכתב כמו בחיים הרגש דומיננטי ומציף, גם הכבוד ובפרט כאשר מערערים ופוגעים היא נותנת ביטוי אמיתי עוצמתי להרגשתה, ביטוי שלא בהכרח הולם את נסיבות הזמן והמקום, ניסוחים עדינים, טאקט ודיסקרטיות. אולם, בעבודתה היא מחויבת לקשר מקצועי/ייצוגי יותר עם גורמים שונים ושם היא למדה במרוצת הזמן להיות זהירה, דיפלומטית ודיסקרטית יותר, לא לומר הכול.. אז מה קורה ? שאני צריך לשמוע את כל מה שחשבה ורצתה לומר בעוצמה ואמרה ברמז או לא אמרה. אגב, ניתן להיווכח בין מלותיה שאני מעולם לא ניתחתי את כתב ידה. נדמה לי שאני מזהה בכתב השפעות ועקבות גם של החיים שלא תמיד היו קלים במחיצתי, חסכי תשומת לב שאני לא תמיד ידעתי למלא בעוד שהיא זקוקה ומצפה להם. סביב זה גם רגישויות ליחס ותשומת הלב ותחושה אמיתית או מדומה שהילדים או זרים זוכים לקבל ממני יותר מאשר היא מקבלת ממני. מצד שני אולי זה היה לה גם לפני, בת יחידה, מזל עקרב, מה עוד צריך ? זה בשביל המדע וכל מי שרוצה ללמוד מהכתב.
ובנימה אופטימית יש גם תהליכים הפוכים.. אשתי למשל טוענת שאני משתבח עם השנים.
לפני מספר שבועות הגברת הלכה עם חברותיה להרצאה של.. כן, גרפולוגית ומנתחת ציורי ילדים, בהמשך יסתבר שהיא למדה אצל יצחק ניר. העידה שהיתה הרצאה מעניינת. בסיום ההרצאה המרצה ביקשה מהבנות לחתום ואמרה לכל אחת כמה מלים. חתימתה של אשתי מורכבת משני אותיות בהתקטנות: ע' דפוסית שמתחברת ל ת' רחבה מתוחה חוטית שמאלה וזהו. כתב ידה לעומת זאת גדול מאד, מלא, מקושט, עמוס, מבולגן, שום קשר בין הכתב לבין חתימה שכזו. לקחה המרצה את החתימה וחרצה: עולמך הרוחני תרבותי מפותח, את סקרנית ואוהבת ללמוד ולקרוא. מן הסתם האות ע' הדפוסית הזכירה לה פרשנויות כאלה, היא גם מפושטת ובצירוף ת' מפושטת חוטית נתנה אינדיקציות לשאפתנות רוחנית ושאר הדברים. בכתב וגם במציאות אין זכר לדברים. ללמדנו כמה מסוכן לקחת פיסת כתב או חתימה ולנסות להפיק מהם מרגליות. למען האמת עלי להודות שגם אני שמכיר אותה היטב אין שום רעיון ותובנה גרפולוגית מדוע חתימתה כזו, מה פשר העניין ובעיקר הניגוד, הכתב משקף אותה נאמנה, החתימה לא שייכת ורק מבלבלת.
קו עבה דחוס פרודות משקף דרגת קושי ( התנגדות ) גבוהה להתקלף מדימוי עצמי מושלה או כוזב.
ניתן להשוות זאת ל סיבית ממנו עשויים רהיטים, ככל שזו דחוסה יותר כאשר המוצר חזק ועמיד יותר בפני כיפוף ושבירה ו 'מתנגד' לשנוי צורתו המקורית.
"מושלה" זה למשל להמשיך להאמין בדבר מה שעומד בסתירה למציאות ולעובדות כאשר רק הוא עדין חושב ומאמין שזה נכון, מתקיים במציאות ורלוונטי. "כוזב" זה להכריז בחוצפה ועזות מצח על היותו קורבן חף מפשע לטענה מופרכת ביודעו היטב שהוא כן נושא באחריות ואשמה לכך.
לא פחות מעניין לדון בפתקי השנאה שמשאירים אחריהם אנשי 'תג מחיר', פשעי שנאה ועיוות מגובים באידיאולוגיה
נפתל עולם הפחדים, גם קשת רחבה של נטושים ונזרקים למיניהם, שנאלצו לעזוב את ביתם בגיל צעיר עקב גירושין, המשענת חדלה להיות יציבה והאשה ( או הבעל, המעסיק ) הודיעו יום בהיר זהו, נגמר, אני הולך, חטפו הלם, הביטחון נפגע. הפחד לחוות ולהיות שם שנית פוגע בשיקול הדעת, נתקלתי בכאלה שכל כך חששו מהבלתי נודע שהתעקשו לאחוז ולהתמיד בקיים למרות מודעות שהקשר לא מוצלח. האשה המושלמת אם כן ( חשבתי באסוציאציה על גילה קצב ) המשרתת נאמנה באש ובמים עד כדי טיפשות ומושא לבדיחות יכולה פשוט להיות חרדה מהשינוי. המון דברים ניתן להוציא מבחורה חרדת עזיבה והיפרדות, כמה תיתן שמאלה ובקער ויזקפו לזכותה טוב לב ופתיות של לא יודעת למי כן ולמי לא, הפחדים יותר חזקים מהשכל.
התיאורים משרטטים בהרחבה ובאופן מעניין ומעשיר את התנהגותו של הטיפוס הזה ואף אני נתקלתי בכאלה אך הייתי מוסיף כמה נקודות לעניין הקשר שבין הסימנים הגראפיים לבין ה 'אב טיפוס'. הפרגוד הקערתי, הקשתי נאה לעין אך יש בו מרכיבים כפייתיים, בעומקו ובמקומות נסתרים ניתן לזהות האנכות, חישות מסתתרות, קצב מקומי, תופעות שמשקפות את חוסר הביטחון הפנימי, הפחדים, חשש להיות מפוטר ופחד שאשתו תעזוב אותו, האימוץ משקף את המתח, הלחץ, הרצון לאחוז חזק. ואילו הדפוסים הקשתיים, המשמאילים, המוגזמים, זו דרכו להתמודד עם הפחדים. הדפוס המשרת, המרצה, המתקשה לומר לא ממלא פוןנקציה של הרגעה והשבת ביטחון, אם כך ינהג הכול יעריכו את מסירותו ועזרתו ולא אכפת לו להיות פרייר, העיקר להיות שייך ורצוי ולברוח מדימוי עצמי נמוך של דחוי. עודף הקערות וכד' מדגיש גם את תוספת הנאיביות בגישתו, אמונתו שאם יעזור וייתן יקנה ביטחון וחסינות. תנודיות בשיפוע, ברוחב ובנפח מדגישים את הקושי על אף שנתן את הנשמה להשתחרר מלבטים, פחדים ורגישויות יתר.
בכתב שלפנינו הדריכות גבוהה, התנועתיות סטאטית, הארגון נדמה תקין אך סדור קפוא מדי לאמור, העיצוב המוקפד לצד הארגון המודגש ברמה של שאיפה לשלמות מעקרים את התנועתיות. הנגזרות רחבות, יש עקרונות אך אלה לא נבחנים על ציר התהליך, דינמיקה, עדכניות ותמורות וממילא ההתאמה לאלה חסרה תבונה, חוש עיתוי וגמישות. המיתוח הבריחי, הזוויות הרחבות ושינויי הכוון הזוויתיים נותנים מימד של מדומה של התקדמות אך למעשה מפעילות לחץ כפייתי על החברה להאט, לעצור, לבדוק, להסתייג ולהיזהר, הרישום הקצוב מלמדינו שהבסיס לדרישה הוא כאילו הגיוני עובדתי, זה לא נכון ולא חכם להתקדם ולנוע. העיצוב והארגון מסנדלים אותו להשקעה יסודית בהכנה ותכניות, זה יסודי, מקצועי, רציני ואחראי אך כאשר זה מסונדל כך ומעקר תנועה אזי החשיבה מעגלית, הוא בתחושה שטרם הסתיימו תהליכי הבדיקה וההכנה ואין ללכת על קיצורי דרך, החלטות חפוזות ואלתור, אך למעשה התהליך הכפייתי שלא מסתיים זה אצלו פנימה ולא במציאות ולכן הוא בבחינת מחסום, מכשול, תוקע דברים, והכול בלוגיקה תפורה היטב שקשה להפריכה. התמהיל בין שלושת היסודות ( תנועה צורה ארגון ) מופר וכך הופכים הן הארגון והן הצורה, ההכנה והסדר, ליעד האמיתי, זה יעיל עד שמגיעות נסיבות שצריך את התנועה ואז רק ויאגרה אולי תעזור. אין כמוהו לצייד את הנשיא בהסתייגויות ולשרטט את מפת הסיכונים ולתת לו סולם הנשיא עוד עלול להתאהב בו.