Life is useless
Time is running out
There is no place to go
No where to hide
It's just me all alone
Not a friend by my side
Waiting for the moment to fulfill itself
Knowing that maybe they all lied
I don't deserve this gift
I don't know how to use it
But maybe I'm scared to win
And so, I try to go on in a dream
Not a place I can go
No where to hide
It's just me on my on
Looking for the right answer, which should have already arrived
---------------------------------------------------
אף פעם לא פגשתי אדם מאושר. זו כנראה חיה מאוד נדירה. כשחושבים על זה, זה קשה אפילו לחשוב על האפשרות של להיות מאושרים לגמרי מכל היבט בחיינו. ואז צצה המחשבה- האם זו עוד אחת מהתכונות שהופכות אותנו לאנושיים?
כי כשאני מתעמקת בזה, אדם שלדעתו חייו מושלמים נראה לי מאוד ביזארי. נראה לי שאנשים חושדים בבני אדם שמרוצים מעצמם. מקינאה, כנראה.
הצורך להגיע לשיא האושר הוא מה שגורם לנו להתעורר בבוקר, להמשיך לעבוד קשה, ולקוות. אולי יום אחד עוד נגיע ליום בוא הכל יראה לנו בסדר, שלא נצטרך עוד להמשיך לעבוד. אני חושבת שזה מה שילדים חושבים כששואלים אותם "ומה תרצה להיות כתהיה גדול?". הם חושבים שברגגע שהם יתחילו לפעול בתחום הנבחר, הם לא יצטרכו עוד לעבוד. אני יודעת שזה מה שאני חשבתי.
אבל ממזמן המחשבות האלה נראו לי טיפשיות וילדותיות. תסתכלו מסביבנו. תסתכלו על העולם שלנו, על העתיד המטושטש בערפיח העשן שעולה מהסבל והשנאה שהציתה כל כך הרבה אנשים.
ומפה אני חוזרת לשיר שכתבתי ול-מה שהתחלתי להגיד בתחילת העמוד.
לכל אחד מאתנו יש את הבעיה שלו. אותה תחושה שמכניסה למצברוח רע ומרגיז ושנוא. אצל חלקנו היא יותר "גדולה", אצל חלקנו יותר מוקצנת, חלקנו מודעים ושולטים בה, אך חלקנו דוחפים ומדחיקים אותה עד הפריצה הבאה.
אני חושבת שהשיר שכתוב פה יכול להתקשר לכל אחת מהבעיות שמטרידות אותכם. לבעיות שמופיעות בפורום הזה אין לי פתרון. ולדעתי, גם לאף אחד אחר אין. אין פתרון חד משמעי. העזרה היחידה שתשפיע תבוא ממכם. אני דוחפת אותכם להחליט שאתם תעזרו לעצמכם. אף אחד אחר לא יבוא עם הפתרון המדויק שירצה אותכם. לכם נתנה המתנה להחליט בשביל עצמבם, לפעול בשביל העתיד.
אני לא מזלזלת במשמעות הפורום הזה. יש פה אנשים נפלאים שמוכנים לעזור זה לזה בכל עת. הידיעה שיש אי שם מישהו שמוכן להקשיב ולתמוך, להגיד מילה טובה, עושה את כל ההבדל.
לאף אחד מאתנו לא חסרות הבעיות שלו. הברירה היחידה היא לצאת מזה. אולי חלקכם איבד את התקווה שאם נמשיך לעבוד קשה, אותו "שיא האושר" יגיע. דבר זה יגרור, או אולי כבר גרר, לחוסר אמון ביכולת לכם, בעצמכם.
אני באתי להגיד: לעולם, אל תאבדו את הביטחון שלכם בעצמכם. אתם אנשים נפלאים, מוכשרים, טובי לב ונדיבים שמגיע להם אושר. אל תפרשו מהחיים. המשיכו לפעול למען עצמכם, למען יקירכם, תומכיכם.
לפעמים מתעוררים בבוקר, או אחה"צ, או בערב, או באמצע הלילה, והתחושה של החוסר רצון להמשיך משתלטת לאט לאט על הלב, עוטפת אותו באפור, חוסמת כל שביב תקווה. בזמנים כאלה המחשבה על העתיד היא אחת המחשבות הכי מאיימות. בבקשה זכרו שיש אנשים טוביםם בעולם הקר הזה. אנשים שמוכנים, ורוצים, לחמם מחדש את ליבכם. יש עתיד. אבל הוא תלוי בכם.
אני מקווה שלפחות משפט אחד פה עודד אתכם קצת, כי למרות שאין לי הרבה שנות ניסיון חיים, אני מכירה את הרגשת ה"אין תקווה" כשכנה קרובה ונדחפת, רק מחכה לרגע בו יש סדק בדלת דרכו תוכל להכנס.
המון המוווווון איחולים של אושר,
יעל.
,
