למרות שתכננתי להשאיר את זה לבוקר, אני לא מצליח לישון [האדרנלין של 3 בבוקר, אתם יודעים]. אז זה מה שהיה לנו היום בהצגת חצות בתמונע:
קודם כל, הספקנו לתפוס את הזנב של ג'נגו. זו הפעם הראשונה שאני שומע כזה דיסטורשן בתמונע, עד היום ראיתי שם רק מופעים אקוסטיים או חשמליים רגועים יחסית. הזנב של ג'נגו עשה לי חשק רב, לכן רשמתי ביומן [הדמיוני]: ללכת לראות את הג'נגו כמו שצריך. ועכשיו לשילה.
אז היא נראית ממש חמודה, מין ילדה טובה, ביישנית. היא לא מדברת כמעט במהלך ההופעה, אבל היא כבר מודעת לזה ואפילו צחקה על עצמה, כששמה לב שבין השירים היא מותחת את המיתרים של הגיטרה למוות, העיקר לא להתסכל על הקהל. התמונע היה די מלא, הקהל הכיר את השירים, פרגן, שר קצת, מחא כפיים כל הזמן, ממש קהל ביתי. אולי השילה תתפוס ככה ביטחון לאט לאט. כשהיא תהיה כוכבת גדולה היא לא תוכל להמשיך להתנהג ככה. תתנהגי יפה, שילה!!
הטקסטים שלה יפים, עצובים אבל לא דכאוניים, חורפיים. זה רק היא והגיטרה, נשמע קצת ערום על הבמה אבל היא עוברת יפה את ההופעה. סוחבת כמו שצריך, לא משעממת. אהבתי במיוחד את "אסור זה אסור", "בעיר הגדולה" ו"טוב תשלח אלי את המטומטמת". וגם את "כורש 11", בעצם.
אי אפשר לא להגיד כמה שהיא מזכירה את ענבל, למרות שהיא לא ענבל, היא שילה, והסגנון שלהן לא "דומה" עד כדי כך, אבל המראה החיצוני, הגיטרה, האומץ, ה"חוצפה", ליליאן, יפעת נץ שהיתה בקהל [וגם טל גורדון ודניאל סלומון]... אי אפשר היה שלא להיזכר. אבל היא לא ואני מבטיח לא להגיד את זה יותר. שששש.
כל ההתנהלות של שילה מראה שהיא הולכת לאט אבל בטוח, היא לא דוהרת ולכן היא לא תתרסק. היא כאן כדי להישאר. יש לה כבר קהל נאמן [אם כי קטן] אבל הוא יגדל. וגם היא.