אאל"ט אתה מדבר על "התג האדום של האומץ" של סטיבן קריין

אם מדברים על הספרים הישנים שיצאו במסדה

יש לוארלי נקודת מבט מאוד מיוחדת, והספר פשוט מרתק

הספר האולטימטיבי על חיי הצבא - מעתה ועד עולם של ג'יימס ג'ונס

21:22 03-09-2001|מיכל בן טובים כתב:

נו במת £8£

זה לא קרא כי זה לא יכול לקרות ? ואם אני אדחוף את ראשי לתוך חול אז הפלשתינאים לא יהיו רעבים יותר ? לפחות תבואו עם נימוקים אינטלגנטיים ;-) תראו, אני לא יכולה לספר כי אני לא יודעת מה מותר מבחינת סודיות וזה (צבא, יו נואו) אבל לצורך הענין אלו לא חיילים שעסוקים עם נ"נ-ים. אוקי? ואלו חיילים שהשוויצו שהם מזיינים פלשתינאיות ואני מאמינה לאנשים שמספרים לי על המשפחה שלהם, אפילו, שימו לב, אפילו ! אם הם ערבים. רחמנא ליצלן. פעם היתי שמאלנית אחרי זה היתי ימנית ובבחירות האחרונות לא הצבעתי מרוב מבוכה אבל היום אני חותמת בכל מה שיש לי על מה שאמסלם כתב פה למעלה. עד שלא נבין את הצד השני, לא נוכל לחיות פה בשלום. ולהבין זה אומר לראות את השחיתות, לראות את הזוועה, להיפגע ולכאוב, אבל גם (גם !!!) לזכור שמדובר פה באנשים. בני אדם. בני אנוש. כאלו שנבראו בצלם. והם רעבים, והם כואבים, ואין להם מה להפסיד, ואפילו אם הם החארות הכי גדולים בעולם, להתנהג אליהם כמו שאנחנו מתנהגים (אנחנו ! החיילים והממשלה שלנו ! ) זה הדבר הכי רע בעולם ב ש ב י ל נ ו . אני את המשנה הפוליטית שלי עוד לא התחלתי וכבר סיימתי ספרים, רבותי, ספרים. (אבל אם לא תתנהגו יפה אני אזרוק עליכם קובאבות מהעץ שלי ושל ארנונצ'יק)

רק ש"להבין את הצד האחר" לא מתחיל ונגמר במה שקורה במחסומים

18:40 03-09-2001|אריק שיעורי בית כתב:

אולי זה "חד צדדי" - במציאות התקשורתית והחברתית דהיום

צריך דֵי להיתמם כדי לטעון שאדם קובע דעתו רק על סמך ספר אחד. ובינינו - במלחמת "מאה השנים" (ממש אוהב את ה"העתקה" מעולם המושגים האירופי) יש לתת קרדיט לאדם, המגיב לספר, שאיננו ניזון רק מ"שלום עכשיו". ולגבי "שלום עכשיו" - זה מקור מידע אלטרנטיבי חשוב מאוד כיום.

נכון, הרי ברור שהוא לא היה מתרגש כל כך מהספר אם הוא לא

23:01 02-09-2001|מיכל בן טובים כתב:

דני אתה צודק ואני מתקנת את עצמי

שמעתי מחיילים ששירתו יחד אתי וסיפרו לי על מעלליהם עצמם שמעתי מערבים ישראלים על בני משפחתם הפלשתינאים וראיתי סרטים דוקומנטריים דיברתי עם ישראלים יהודים שמתנדבים בשטחים לעזרה הומניטרית ואני קוראת את עמירה הס אלו לא שמועות. המילה "שמעתי" היתה לא נכונה. השאר לצערי, כן נכון.

את שמעת מאנשים שסיפרו לך על כך שהן אנסו נערות פלשתינאיות?

20:08 02-09-2001|ברוך גרטשן כתב:

על המשוררים והשירים £49£

[ "משוררים לא יכתבו שירים" הוא אסופה של מונולוגים המבוססים על ראיונות שניהלה העיתונאית רולי רוזן עם חיילים( בעיקר מילואימניקים מבוגרים) שהשתתפו באינתיפידה הראשונה. הספר יצא בסדרה הספרותית המכובדת "פרוזה אחרת" בעריכתה של אילנה המרמן. א. הנה מה שמספר משה, סטודנט בן 28: "זאת אומרת, כשאתה עושה את כל הדברים האלו, זה שונה לגבי כל אחד, אבל יש דברים שפועלים, אני חושב, על כל החיילים. זה טוב, כמובן שזה נותן סיפוק ברמה של האגו. יש לך הרבה כח כזה ביד, הרבה כח של שלטון על אנשים, וזה די מנפח אותך. אתה צועק על אנשים, אתה אומר להם מה לעשות, והם לא יכולים הרבה להתווכח איתך, ואתה מפעיל מידה מסוימת של אלימות, עם ההצדקה שלך, כמובן, אבל זה משחרר אצלך הרבה דברים. אני חושב שזה- ראיתי אצל הרבה אנשים- זה עושה להם טוב. באחת מהרמות." (עמ' 82) מרתק... על זה לא חשבתי- אולי זה עושה "לנו" טוב. לשלוט באחרים, לנהל את הגורל, להציב להם מחסומים, להחזיק את כל זכויותיהם כבנות ערובה לשרירות "לבנו". ומי זה בכלל ה"אנחנו" הזה? האם נכפה עלי מעצם הולדתי בירושלים כיהודי להיות חלק מה"אנחנו", ולהתבייש בהיותי ישראלי ויהודי? והרי לא בחרתי בזה, לא בחרתי שיורידו לי את העורלה...לא בחרתי להיוולד כאן... אני חושב שהעדות של משה מאוד חשובה, אולי הכי חשובה, כי שאר העדויות מנסות לבסס היטב את הסיפור של החייל הישראלי כ"יורה ובוכה". וכאן- אנחנו מקבלים גירסא אחרת! ב. יוסי, בן 28, מספר על כלא אנצאר שתיים. יוסי שלפני המילואים היה חייל מורעל, "ימני" בדעותיו שאמר "עלא כיפק, בוא נכסח להם את הצורה.", וחזר תומך רצ. (אז הם עוד היו רצ) הסיפור של יוסי באנצאר שתיים היה בעיני הכי מזעזע. לא שמעתי כמעט כלום בצורה מפורטת על אנצאר שתיים לפני כן, ומה שמתואר שם מעלה צמרמורת. לחשוב שחיילי צה"ל יכלו היה להתנהג כך לעצירים שחלקם ככל הנראה חפים מפשע, שצה"ל יכול היה בכלל להקים סוג כזה של מתקן כליאה. אני כמעט מקווה שהיוסי הזה שיקר, שהוא המציא את זה, שלא יכול להיות שדבר כזה אכן קרה. ג. ולחשוב שאריק שרון רצה להקים מתקני כליאה מהסוג הזה מחדש!!! ולחשוב שהמצב היום במובנים מסוימים הרבה יותר גרוע. חלק גדול מהעכבות שהיו אז, שמתוארות ע"י החיילים, כבר אינן. ד. כשפרצה האינתיפדה הראשונה הייתי בן עשר. אבל אני זוכר היטב שהיה דיון בנוגע למה שקורה בשטחים. שהיה ויכוח מוסרי ופוליטי. והיום- כלום, נאדה, אין כלום. שום דבר. אין וכוח. לאן זה נעלם? ושלא יהיו אי הבנות- גם אני לא יוצא להפגין בצמתים, ולא כותב מכתבים למערכת. ומה הטעם? האם בכלל ניתן להשיג שינוי? ואם אני בוחר לא לצאת לרחובות עם שלטים האין אני שותף למה שנעשה בשתיקתי? ה. בכל מקרה- הספר הזה שכנע אותי לגמרי(טוב, נו, בעצם הייתי די משוכנע גם לפני כן), שאני בשום אופן לא נכנס לשטחים כחייל מילואים. גם אם איאלץ לשבת בכלא.(ולא מדובר בשאלה תיאורטית מבחינתי), למרות שלא נראה לי שזה יגיע עד כדי ישיבה בכלא. ו. ולסכום- בקשר לנושא "מהו שיר". לדעתי הספר הזה הוא מסמך עיתונאי ותיעודי מרתק וחשוב, שערוך ועשוי טוב. אבל, עם כל הכבוד לטיעוניה של אילנה המרמן, שמנסה להסביר מדוע הספר הוא ספרות ומפורסם בסדרת "פרוזה אחרת", לדעתי הספר הזה אינו ספרות. אני מרשה לכם לכנות את עמדתי שמרנית, אבל אני חושב שספרות צריכה להיות משהו שהוא מעבר לפוליטיקה, ליוםיום- יצירת אומנות, שלא צריכה להתחשב בכאן ובעכשיו... כשהחובה העליונה שלה היא לערך האסתטי. ]

אתה שוכח דבר אחד - שאילנה המרמן שייכת לשלום עכשיו