דיברת על המון דברים...

אתם אחת מהלהקות האהובות עליי!!!

00:03 29-01-2005|defiler כתב:

Eternal Gray - Kindless - הנטראליות המפלצתית

אתם יודעים מה זה באמת נטראליות ? לא ליטות לשום צד ? אני רואה בנטראליות כסוג של אומנות. אבל נטראליות אמיתית - לא "חוסר נקיטת עמדה". אלא כזאת שנובעת מריק, מחלל עמוק ועבה שאי אפשר לחדור ולחקור אותו. זה הנפח של יצירת הדת' מטאל החזקה של שנות ה-2000 תוצרת הארץ - Kindless של איטרנל גריי. הוקלט אי שם בשנת 2002 באולפני ה-Abyss בשוודיה - קיינדלס הוא תוצר פורץ דרך עבור המטאל הישראלי מכמה בחינות. קודם כל - הוא האלבום הראשון אשר מוקלט מחוץ לגבולות הארץ ובאולפני מטאל רשמיים לכל דבר, דבר אשר פתח דלת ללהקות רבות כמו להבות, נייל ווית'ין, ערפל, בצפר ואחרות, ובחינה נוספת היא הרמה המוזיקלית שהאלבום הציב בסטנדרטים של מדינת היהודים. יש הרבה אנשים שמתייחסים באפאטיות לאלבום הזה, ואולי פה היתרון הגדול שלו. קיינדלס אלבום קר ומנכר, הרגשות שבו מובלעים בתור ערימה ענקית של קפאון אמוציונאלי, הוא חד כמו סכין ומדויק כמו רובוט. כלומר, הוא אנושי לכל דבר, הוקלט על ידי אנשים אמיתיים - אבל הוא מייצג את הצד המנכר שבהם, החוצני, ואיך לא - האפור. קיינדלס הוקלט על ידי שלושה נגנים. על מרבית עבודת הגיטרות המובילות, על גיטרת הבס ועל שטיחי קלידים פה ושם מופקד דורי בר-אור, החבר המקורי היחיד ששרד מאז את ההרכב. העבודה של דורי מובעת בצורה מאד קשוחה, מאד רצינית וסטריקטית אל מול האוזן - יוצרת אווירה מנכרת ואיתנה של מוזיקה כבדה מאד, מושפעת מדת' מטאל, בלאק מטאל ואפילו אלמנטים של להקות כמו נוורמור נובעים מהריפים. אייל גלוטמן הוא הגיטריסט הנוסף, הצד המאזן את הקור של דורי (שלא תבינו לא נכון - יש סולואים אדירים לכל האלבום, של שני הבחורים - עם הרבה מאד רגש בהם, אבל המוזיקה נשמעת מרוחקת ומאיימת כמן סיוט שחוזר לרדוף אותך אחרי שנים, ככה הסולואים, גם המרגשים בהם כמו World of ice ו-Absent mourn נשמעים כמו צל של רגש אמיתי, הנגאטיב של המציאות כאילו צצה מתוך עולם מראה אפל). אייל אחראי גם על השירה, הווקאלז האימתניים שהם הגראולים, על מרבית הליריקה וגם לא מעט עבודת גיטרות. הוא לא חם, אבל הוא נשמע יותר קרוב, גם בגלל שהוא בעצם הסולן בהרכב של האלבום - ואותו מרגישים קרוב מאד, אבל גם ככה השירה שלו היא שאגות פלצה ולא שירה מלודית, ככה שהקרוב הזה הוא מפלצתי בכל מקרה. ערן אסיאס הוא המתופף - והוא השליש המשלים של מכונת הקרח הזאת. הוא באמת נקודת האמצע, הריק המלא ביותר - תופים עמוסים, בעיקר דאבל בס שרץ לכל אורך האלבום - ועבודה מדויקת במיוחד על שאר המערכת - נטולת רגש אלא קור מטאלי מתכתי בלבד. האלבום קיינדלס מציג דת' מטאל מז'אנר עצמאי, ללא שיוך. ההגדרה דת' מטאל - כפי שהיא - הולמת אותו, אך ברגע שמחפשים לנבור בהשוואות, אז מגלים שיש בו מלודיה, אבל להגדירו כדת' מלודי, ז'אנר המזוהה עם להקות כמו אין פליימס זו הפרזה. הוא גם לא ברוטאלי כמו קניבל קורפס, או טכני בצורה בלתי נתפסת כמו תיאורי אין פרקטיס. הוא דת' מטאל מרוחק ומנכר, תוצר איזוטרי של להקה ישראלית שקפצה להקליט בשוודיה, אם תרצו ואם לא. עכשיו לבשר הקפוא : האלבום נפתח עם השיר "חטאים בתהליך הבריאה", מתוך סופה של גיטרות הריף הראשי נכנס. ריף אפל במיוחד, גובל בבלאק מטאל - מאד קיצוני לאלבום שאינו כל כך אפל כמו שהוא קר. הוא נפתח במטח המזכיר מאד את מורביד אנג'ל ואפילו אפל יותר. אייל מציג פה שאלה פילוסופית מעניינת בנושא השיר. האם החיים שלאחר המוות ממשיכים לתת בנו יחס זהה לכל נשמה ונשמה ? האם אדם אשר גילה את הרוע שבו יכול למצוא גאולה בעתיד ? אם לא - מה ימנע ממנו לשחרר רוע גדול אף יותר, לשסע בחפים מפשע כאב רב אף יותר ? הסולו המסחרר מזכיר מאד את העבודה של אנדי לה-רוק (דת', קינג דאימונד). השיא של השיר מגיע עם הנמכת הקצב למעין מצעד מוות איטי יותר, בו פיטר, סולנה של היפוקריסי ואחריו של המפיק טומי, צורח את צרחותיו המצמררות את המשפט של השיר : "כל הנשמות יגאלו, כאשר התודעה שלי תראה להתקיים" (משחק מילים על Sees הנשמע כמו Cease - שזה לחדול) שם נמשכת הצרחה הארוכה של פיטר אל תוך החלל המקיף את השיר הזה. מצמרר ביותר, שיר עם קונספט מעורפל מאד, נטול גבולות ברורים מבחינת משמעות, נוגע בהרבה מאד רעיונות המקושרים לדברים מוחלטים בתוך האינסוף, שרק מובילים לשיר הבא, Flesh cycles - מעגלי הבשר, התמותה הנצחית וגלגול נשמות בצורה הצורמת ביותר שלו. קיינדלס אינו אלבום קונספט בצורה הסיפורית של המילה, אבל הוא מציג תזה פילוסופית משורבטת ופשוטה מאד על חיים לאחר המוות, נצחיות, והכל דרך חור המפתח המוביל אל רוע מוחלט במינונים גדולים. אחרי השיר הקודם, בו בעצם הדובר מגיע למצב בו נשמתו עוזבת את עורו אליו היא קשורה (או בקיצור - *מת*) מתוך האפלה הוא מחליף גוף, מחליף עור, מחליף בשרים, בעצם נשמתו מתגלגלת לתוך הוויה חדשה של קיום - במה שהוא מכנה "המעגל" - אותו מעגל שמסתובב הוא כמובן המטאפורה הברורה של גלגול נשמות. כמובן שהמוות, התחלופה, סיבוב המעגל - כרוך בהרבה סבל וכאב, אבל לפי דבריו של הדובר - זו הדרך לאמת. מי שמפחד ממנה לא רואה אותה, כאדם העיוור לנשמתו שלו. זו גם הדרך לעוצמה בעצם - ההתעלות מעל החיים (או אולי אפילו אלמוות ונצחיות) כאשר המודעות נשארת קיימת בנשמה העוברת מגוף לגוף. שימו לב לקטע הברייק-דאון המסחרר המאד "נוורמורי" באמצע השיר, בין שיאי האלבום לדעתי. חסך באבל (Absent mourn) הוא מהשירים הטובים ביותר באלבום. הוא מנותק מהסיפור הכולל של האלבום אודות ישות המתעלה על המוות, אבל בעצם מקושרת לא בעלילה כי אם בעיצוב הדמות עצמה. השיר נפתח בסולו מרגש במיוחד של אייל - אשר נהיה במהרה קטע מוזיקלי מוטרף וחולני כאילו הגיטרה עצמה שמנגנים עליה נהיית למטורפת. השיר מגולל רקע של דמות, אדם כנראה, אשר הולך ומגדל אופי מיזנטרופי ומנכר עצמו מכל הסובב אותו, עד אשר נוצר לו מחסור מוחלט באבל (משמע - אין הוא עוד חש צער או סימפטיה לכל דבר). כמה שהדבר נשמע מאד אפל, מאד זדוני, השיר עצמו - וכמו כן גם הליריקה המובילה אותו - אינם כאלה. הוא לא שיר המציג את היתרונות בלהיות רשע ולא אכפתי לכל הקיים - אלא מגולל סיפור של חיפוש אחר שלווה פנימית, אשר מוסט פעם אחר פעם משקרים הסובבים אותו, מהטפות חסרות טעם, אשר בעצם יוצרים לנו לראות את הסיבה לניכור העצמי שהדובר מביא על עצמו. שיאו של השיר בבית האחרון - המובל דרך פזמונים עוכרי שלווה הנעים בין ריפים כבדים ומלודים לפריטה מצמררת עליה לחישות גורסות גורל- כאשר מובהר שזהו המקור לשם הלהקה בעצם, אייל צורח במלוא עוצמת גרונו - Sacred is serenity And gray the path need to be taken Forever I am in the middle Eternal gray with no regrets קדושה היא השלווה ואפורה הדרך שבה יש ללכת לנצח אהיה באמצע אפור נצחי ללא חרטות. זוהי בעצם מהות הלהקה ומהות האלבום כולו, מהות השיר כמובן אודות החוסר ברגשות הנוטע את הדובר במסלול הנטראלי האולטימטיבי. השיר הבא, Inflicting pain, הוא שיר פשטני ואגרסיבי, די מציג את קיינדלס בצורה הפשוטה שלו יותר, להוציא את הסיום הלא סטנדרטי. השיר מביע בעצם את גלגול הנשמות המפלצתי של הדובר נטול הרגש, שכל מה שטבוע בו זו נטייה חייתית להרוג. זו היא תחילתו של החזון אותו מפתח הדובר -שיגיע לשיא בסיום האלבום, אודות משיחות חדשה לחלוטין. הוא בהתחלה מוצג כרוצח סדיסטי וחסר תוכן מלבד גרימת הרג (כמה דת' מטאל מצידו), אבל למעשה מסתיר אג'נדה מצמררת אודות עולם שלם כמותו, עולם עשוי מקרח, נקי מרגשות. די כמו מיסטר פריז, אויבו המושבע של באטמן. שימו לב לשבירה לתופים שירה בלבד באמצע השיר, וההתגברות ההולכת ומשתוללת לקראת הסוף עד שהריף המסודר הזה שמוביל את השיר הופך לעיסה מעוותת ופסיכוטית. יגרום לכם לאבד שיווי משקל. War of Chaos הוא בין השירים החזקים בו, מונע בריפים עצבניים, משומן בדינמיקה כועסת של ממש מצד ערן אסיאס וצמד הגיטריסטים, הוא השיר האהוב על דעת הקהל באלבום. הוא מתחיל בצורה כסאחסטית, כאילו שדה קרב בעצמו, וממשיך דרל מלודיות אובדניות המתאימות עצמן לליריקה. השיר מתאר במילותיו מלחמת חורמה, ארמגדון, בו האנושות מועדת להגיעה אל הקץ. הדובר מנקודת מבטו מברך את המלחמה הנוראית, את המוות הרב, בטענתו שרב בסיומו של המין האנושי יוכלו הנשמות האחרונות (האם הוא מתכוון להשרדות החזקים ?) לשרוד ולהיות חופשיות. ייתכן שזהו גם חיפוש אחר קרובים, מבחינה כזו - ברובד נסתר של המלל, השיר מתאר סוף כל סוף יחס חם כלשהו כלפי אחרים - מה שהוסתר בכל השירים האחרים באופן מוחלט קצת מבצבץ החוצה מתוך הקפאון של האלבום. האם הנשמות האחרונות - הן אותן נשמות הנמחצות תחת פטיש המלחמה ? האם אלו האחים אשר נידונו למיתה ? פתאום נבנים להם קשרים עם דמויות אחרות - אם לא קשר אז לפחות דינמיקה ברמה הפסיכולוגית. הסולו של דורי מתאר את הכיליון הגדול בצורה מרהיבה, וכמו כן גם הריף המלודי המלווה את השיר במין ניחוח אובדני של חורבן, כאילו השקט של אחרי הפצצה הגרעינית. There lays nothing הוא השיר הקליל ביותר מבחינת מוזיקה באלבום, או הרך ביניהם לדעתי, מאד מאד נוורמורי, במיוחד בפתיחה שלו, וממשיך את הקונספט של הדינמיקה בין דמויות לבין הבסיס לדמות הדובר שנבנתה ב-Absent mourn. הדובר קורא לאלה העומדים מולו להביט אל תוך עיניו ולומר לו מה רואים. שם עמוק בעיניו אין כלום. ריק מתוכן, ריק מרגש, ריקנות אימתנית אשר מכוסה גם באבדון נסתר. אם אין רגש, אם אין חיים בעצם - למה לקום לתוך עולם מת ? השאלה הזו פותחת את השיר, אך לא המשמעות מניעה את הדובר, כי אם מטרה נעלה יותר אליה אנחנו עדיין לא נחשפנו. הדובר הממשיך את המסעו של דרך מעגלי הבשר, קם לתחייה כל פעם שגופו מת (ונשמתו נשרפת יותר ויותר. העיניים הם חלון הנשמה במיתוסים רבים - גם כן - Torching my eyes - זהו החלון של הנשמה) מוקף בנשמות מלאות רק בשקרים וריקות מתוכן - הדובר שולל את העתיד מכולם. האם הוא בעצם אחראי למלחמת החורמה בשיר הקודם ? The unbelievers die פה בעצם מגיע התפנית הגדולה של האלבום. הפתיחה האוריינטלית היא קו מטעה של בניית דרמה איטית, ואחרי פריטה אוטנטית של איזו נעימה בעלת גוון אוריינטאלי השיר פורץ קדימה, בהתחלה במיד-טמפו ואז ברצף חזק ומהיר, גובל בבלאק מטאל. המילים פה מספרות כבר סיפור מוכר יותר. הדובר מוצא מטרה למעגלי הבשר. הוא מחליט לתת ביטוי לנשמה שלו, וצולב עצמו, כאילו מקריב עצמו, עבור האנושות. נשמע מוכר ? ישו, הוא ולא אחר, ואז אנחנו מבינים בעצם - את כל הקונספט המטעה של האלבום. דמות אשר נולדת מחדש כל פעם ומחליפה גוף, מוקפת בנשמות חלולות - זהו סיפור אלטרנטיבי למדי על מוצאו של ישו - הרבה לפני שנולד - ואולי אפילו מוצאו של אלוהים (ועל כן "חטאים במהלך הבריאה"). הסולו של דורי הוא בין הסולואים החזקים ביותר, מזכיר את עבודתו של צ'אק שולינדר קצת באלבום Human, עם קצת ג'יימס מרפי בפנים - בעוד הסיפור עצמו ממשיך להתגלגל, מתאר עונש על צורתו הטהורה ביותר, הכאב האנושי נותן לו, לישו, עונג - ואז בדגש חזק חזק ונתחזק מובהק המשפט I return to the place I once lost, שם אנחנו מבינים בעצם שהדובר הוא אלוהים, וכעת שהוא מוכר מחדש כאלוהי הנצרות, אנחנו מקבלים את כל הפרשנות התיאולוגית של כל הנאמר לעיל. מלחמת התוהו ובוהו של קודם - היא מן הסתם המלחמה הידועה שסובבת כמעט כל מיתולוגיה פאגאנית בין אלים ומפלצות, אם זה מרדוק נגד תיאמט במיתולוגיה העכדית, או זאוס נגד הטיטאנים בגרסה היוונית. הגלגול האנושי הראשון ב-Inflicting pain יכול להתפרש בקלות כקין, הרוצח הראשון, אשר מגלה את אהבת שפיכת הדמים שאף נותנים לו כוח מיסטי, וכל העלילה נקשרת למעשה בחוט אחד מאד אנטי-דתי ומאד מצמרר במחשבה עליו - כאילו אלוהים וכל הדתות בעצם הן קונספירציה אחת גדולה של ישות בת אלמוות רדופת שנאה וטהורה מרגש, כמו-רובוטית. הדובר אינו לבד עוד, הוא נותן ביטוי חדש לחבר מרעיו, הפעם הם חברי אמת (או עבדים ?) אשר חוברים אליו והוא מבטיח להם ישועה. בצורה האפלה ביותר שההטפה שלו יכולה להתפרש כמובן. אחרי פתיח שקט ומנותק משיר הסיום - World of ice מפגיז את המאזין בכל הארסנל של איטרנל גריי. יש פה ריפים נוורמורים, כבדות מורביד-אנג'לית, סולו סטייל סיניק והרבה מאד כאסח. המלל הפעם מגיע בצורת רבים (We במקום I) ומצביע אולי על הצורה האלוהית החדשה (אני חושב שאפשר לפרש את זה כרעיון אודות כך שהאלוהים הוא דבר מוחשי, כל כך מוחשי שהוא בעצם לא אחד - אלא רבים. אלה המאמינים שאלוהים הוא חייזר, זה מתלבש להם הרבה יותר באמונה, כי אז הוא קונסולה או תרבות שלמה של חייזרים). השיר עוסק בעולם הנהפך לקרח - לאפאטי - או בקצרה, עולם אשר ערכיו הנוראיים של ישו של איטרנל גריי, האמיתיים, אלה שהוא עובד לפי הם ולא משעבד לפי הם - הוטמעו בחברה (פסיכולוגיה הפוכה של ממש !) והעולם הפך למקום מופקר ואתאיסטי, וזה בעצם הזמן לקחתו בכוח. בני האדם מתחננים על ברכיהם אל מול הכוח הבלתי נתפס של האויב הבא לשלוח אותם לגהנום (האפוקליפסה, בה כל החוטאים יושלכו לגהנום בעצם, וגם חלק מהצדיקים יגיעו לשם למעשה) וכעת, שהאדם עירום מכלי הנשק היחיד שלו - האמונה, קשה לו להבחין מי אויב ומי ידיד, מי ישאר ומי יעלם. בפזמון גם נחשפת הקונספירציה הגדולה, אחרי מאבק ארוך - סודות השפיות הנעלמת יחשפו. הסולואים בשיר הם היפים באלבום לדעתי- שימו עליהם אוזן. ככה שבסופו של דבר הגענו אחרי מסע מטורף של דת' מטאל מיזנטרופי להוכחה שהוא ללא מין, הקיינדלס עצמו, הוא בעצם אלוהים בעל הגלגולים הרבים. זו הסיבה מדוע הוא Kindless, מדוע הוא הולך בדרך האמצע, דרך הנטראליות - כי הוא, אשר מונע מעצמו כל רגש (עד לשיר הסיום שם הוא ממלא עצמו בחימה וזעם כנגד הבורים והטיפשים בעולם, אבל זה בפינאלה הגדול - הוא כבר לא קיינדלס שם, אלא רבים) ומנכר מעצמו כל תחושה. האלבום הזה עונה הרבה יותר על הציפיות כאשר חופרים אותו לעומק. מעניין מאד איך יצא Deeds of hate היבוא עלינו לטובה בעוד חודש... עכשיו תהיה זו שאלה נכונה לשאול מי מגיע לאיטרנל גריי

אני אישית כבר מחכה לEP.

הגראספופ נשמע מעניין...

היום יש הופעה של כמה להקות בירושלים

14:56 27-01-2005|forever_orphaned כתב:

עוד כמה שאלות בקשר לבצפר

ההופעה שמתוכננת ל-25 בפברואר תהיה רק לרגל חתימת החוזה עם החברה, או שגם לרגל השקת האלבום החדש? אם כן אז יש להניח שבהופעה ימכרו עותקים ממנו. אז אם ככה כמה בערך יעלה הדיסק? יותר מ-60? אני מקווה מאוד שזה לא יעבור את ה-70 אחרת אני לא קונה כנראה

אני יכול להגיד לך

06:03 27-01-2005|defiler כתב:

מקובל לגמרי - הרי תשובות ודעתי ביניהן

רודראנר כמדומני החברה המובילה כיום בעולם שזה מגיע למטאל, אם לא היא אז סנקצ'וארי או SPV. היא מתעסקת בדרג להקות ענקי כמו משין הד וסליפנוט, להקות ששנות ה-90 הן הנחלה המובהקת שלהן והשנתיים האחרונות עשו להן רק טוב. לא לחינם היא המובילה כיום. היא גם לקחה את להקת הבלאק מטאל המפורסמת בעולם (קריידל אוף פילת') ולהקת הדת' מטאל בין המובילות בעולם (דייסייד) ויחד עם ז'אנר שהיא עזרה לפתח (שכולל את הלהקות המובילות ב-NWOAHM כגון קילסוויץ' אנגייג' ו-36 קרייזיפיסט רק לדוגמה) יש לה המוווון להקות על הראש שהן בראש מעייניה. רודראנר חברה שמתעסקת בלהקות הגדולות במיוחד. להיות להקה קטנה ברודראנר יכול להיות מאד מתסכל, כי היא לא משווקת אותך כראוי - אלא לכל היותר מדביקה אותך לסיבובי הופעות של להקות אחרות (כמו הלהקת דת' מטאל הדנית שחתמה שם בשנה האחרונה - Illdisposed לדוגמה, שאמנם קיימת מסוף שנות ה-80, אבל מקבלת יחס של להקה קטנה שם לכל דבר). בצפר, כאשר התברגו לחברה הזאת - נהייתה זנב לאריות בצורה הכי כואבת שיש. אם הלהקה חושבת שזהו, היא את שלה עשתה ועכשיו היא צריכה לנוח ולראות איך האלבומים שלהם מתחילים להמכר וורלד-וויד - היא טועה. רודראנר כחברת תקליטים ענקית מצפה מהלהקה להתחיל להתאמץ כדי להרוויח את לחמה. זה אומר להתחיל לעשות סיבובי הופעות - מה שנשמע לכל מטאליסט בעל להקה כיף חיים - אבל ברגע שזה הופך למקצוע -כמו שרודראנר עושים את זה מהלהקות שלהן - הדבר פחות "כיף" בגלל לחץ העבודה והאחריות הכבדה שפתאום כל הופעה תלויה בה. חפיף - סיבובי ההופעות זה משהו בצפר התרגלו אליו במהלך החימומים שהם עשו פה בארץ. הם הופיעו בכל חור וניגנו בכל סטנדרט - אבל עכשיו הם צריכים לעשות את זה לא רק במקומות כמו קריית שמונה ופתח תקווה - אלא בכל עיר מחורבנת באירופה וארה"ב. זה דבר מתיש - לצאת מהבית לחצי שנה ככה כדי לדפוק הופעות. גם זה עלול לשחוק המון את הלהקה, אבל אני לא דואג לה בשלב זה. בינתיים היא תנפיק כמה שיותר מצברוח טוב מסיבוב הופעות שכזה. מה שנתפס אצל להקות אמרקאיות כסוג של עונש, נחשב לפרס אצל להקה ישראלית. וכן, הכוונה לסיבוב הופעות. זו הדרך המקובלת להפיץ את המוזיקה שלך ברבים שם בחו"ל, ולא הודעות באינטרנט. בצפר עכשיו בעצם נכנסה לבריכה של הגדולים והיא הולכת להתאמץ חזק מאד כדי להתבלט שם - כי בהחלט לא הקלף הכי חזק של רודראנר. עכשיו הם צריכים את כל ההצלחה שבעולם כדי להמשיך הלאה.

אני מסכים איתך יותם...

17:58 16-12-2003|כרמית מזרחי כתב:

שנתחיל בסיכום מוקדם של שנת 2003 ? מה אתם אומרים? £2£

לי יש ה מ ו ן מה להגיד על השנה הזאת, אבל אני אמתין קצת עד שאתם תכתבו קצת. (לא, המחשב שלי עוד לא חזר מתיקון, אבל היום נשברתי ולקחתי לאפ טופ מהעבודה הביתה. אני מקווה לא לחטוף איזה וירוס או משהו, אחרת יהרגו אותי במשרד... הו החיים המשמימים בלי אינטרנט)

אם את רוצה לדבר, אז תדברי...

17:57 16-12-2003|כרמית מזרחי כתב:

לא, לא אליך הוא התכוון. £1£

נחמד......