הבת שלי כבר כמעט בת ארבע ואני מרגישה שחסרה לה דמות אב (היא לא מכירה את אביה) כמובן שגם במישור האישי חסרה לי האפשרות של לשבת ולדבר עם מישהו שלא שופט אלה תומך (אפילו סתם על כוס קפה בסלון).... לפעמים יש את הצורך לשתף אפילו בדברים כמו ציור מיוחד או שיר חדש שהילדה למדה בגן ....אני חייבת לציין שהקשר שלנו עם המשפחה שלי הוא מצויין וביתי מוקפת באהבה מכל הכיוונים והיא יודעת את זה ורואים את זה בהתנהגות שלה ...... אבל זה לא תחליף! אני מאמינה שבגלל שהנישואים שלי הסתיימו מהר אני מרגישה החמצה ויחד עם זאת לא רוצה לעשות שוב טעות ...

לעולם לא האשמתי את היותי חד הורית בקשיים ליצור זוגיות במובן של האם הצד השני יקבל אותי? ובטח שלא האשמתי את ביתי שכן עבורי היא הדבר היקר ביותר בחיי שממלא אותי באושר ואין לה תחליף בעולם!!!!!!!! הדבר היחיד שניסיתי להגיד ואולי לא הבהרתי את עצמי הוא מבחינה טכנית איך עושים את זה? אין לי הרבה אפשרויות לצאת לבלות (גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה של למצוא סידור לילדה) מבחן "הילדה"- הכוונה היא האם הילדה תקבל בן זוג בחיינו ולא להיפך!!!!!!!!!! צר לי שדבריי פורשו בצורה כזו לא זאת הייתה כוונתי!!!! אני בטוחה שגם אלו שכבר חווה חיי זוגיות עמדו במצב דומה לשלי בשלב זה או אחר...

השאלה איך מגיעים לנקודה בה מרגישים שמוכנים להכניס בן זוג לחיים? ואיך מגיעים למצבים בהם אפשר להכיר אנשים ובכל זאת להשאר בשטח נטרלי(מבחינה נפשית) כדי לראות את הדברים בצורה ברורה ולא עיוורת? כי אין ספק שכל בן זוג יצטרך לעמוד במבחן "הילדה" איך עושים זאת בצורה נכונה? לעיתים רק המחשבות על קשר שיכול להתפתח ולגרור איתו דילמות גורמות לוותר מראש....

האמת שאני עושה את צעדיי הראשונים בעולם הפורומים כך שאני לא כל כך יודעת מה נכון להגיד או לשאול .....

תודה גם לך על ההתייסות , ושוב , אני מאזור הדרום ואת?

קודם כל תודה על ההתייחסות, לשאלתך אני מאזור הדרום ,ואת?