אינני יודע מה יש בהסכם אבל באופן כללי, מקובל שמגיל 18 עד 21 (שירות החובה בצה"ל) המזונות לילד צונחים לשליש מערכם. אבל זה לא אוטומטי אלא דורש הסכם ואישור בית משפט. אב שבנו חי אצלו אינו חייב בתשלום מזונות לאם (למרות שיש מקרים וחגית ציינה באחד המכתבים האחרים שהאב משלם לאם דמי אירוח אם הילד בא לבקר אצלה - יעני מסלול עוקף מזונות). גם זה לא אוטומטי ודורש החלטת בית משפט.

החיים (וגם המרצים שלי באוניברסיטה) לימדו אותי להשאיר תמיד אינטרוול למקרה שאני טועה. זה יפה ונכון לכל אחד. גם לך. חשבת אולי שאת מדברת מתוך "אחוות נשים"? (או שזה לא יתכן). היא המסכנה והנשברת (הוא מברזל יצוק כי אבא לא מסכן ולא נשבר לעולם), היא תיכננה על המזונות (שהם לא שלה בכלל), זה כאב עצום (לאבא שנותק מילדיו לא כואב?). תראי אילו הכללות עשית: "לא התייחסתם לכל מה שכתוב", סיגנון "אתם הגברים" וכו'. אז היא כתבה שהוא שוטף להם את המוח. מה רצית שהיא תכתוב? שהוא צדיק הדור? והיא מה? צדיקה? פיה סגור ואינה מדברת בו רעה? נו... באמת... מה רצית שהיא תכתוב? שהוא אבא טוב לילדים? אני יודע שבעולם המשפט הישראלי אבות גרושים/מתגרשים לא נחשבים להורים טובים והאמהות זוכות כמעט אוטומטית בילדים. הרי את מכירה את זה יותר טוב ממני ויודעת שהרבה עורכי דין (ובעיקר עורכות דין) מנצלות את זה עד הסוף. אז תעשי לי טובה. אני הייתי שם. לי אי אפשר למכור לוקשים. לילדים אי אפשר לשטוף מוח עד שאינם חושבים בעצמם. אין דברים כאלה. אם הוא שוטף להם את המוח- היא יכולה להרגע. זה לא יחזיק הרבה זמן. ילדים מבינים הרבה יותר ממה שהמבוגרים חושבים. הילדים יתפכחו מהר ויבינו מי נגד מי. מנסיון אישי. הילד שהתנכר לי חזר. לקח כמה שנים אבל אנחנו בעיצומו של תהליך חזרה כואב. זה לא קל לו, זה לא קל לי (למרות שיהיו מי שישאלו מה כאן קשה לי אבל זה קשה, האמינו לי, ולא מההיבט הכלכלי). אחד הילדים שנשאר אצלי וניסה ליצור קשר בריא אמא-ילד, חזר כמו טיל למרות שאני כל הזמן מעודד קשר כזה. לא דוחף בכח אבל בהחלט מעודד. ההתרשמות שלי היא שהגברת לא באמת פוחדת ממעבר הילדים אליו. היא פוחדת מאובדן הכנסה (שמלכתחילה לא שלה ואמורה להיות מוקדשת כולה לילדים), את כבר מספרת לה שאם יהיו אצלו הוא יצטרך לשלם לה דמי אירוח (עוד לא שמעתי על אמא שמשלמת לאבא דמי אירוח), היא פוחדת שהילדים יגלו שיותר טוב אצל אבא (ואל תפחדי - יותר טוב זה לא התפרעות וכד'), היא פוחדת שהילדים ישימו לה מראה מול העינייים והיא פוחדת ממה שתגלה שם. ועוד משהו. גם לאבא כואב. אני הייתי שם והרבה שנים לא הפסקתי לבכות בימים ובלילות. גם היום כשצפים מחדש דברים זה כואב. גם לילד וגם לי. הסרט הזה עדיין לא נגמר, אבל אנחנו מבינים את התהליך ויודעים שזה חלק ממנו וצריכים לעבור את זה. את כותבת "תהיו ריאליים ופתוחים". תפני את זה כלפי "אתן הנשים". ילדים לא מתגרשים מאבא וזכותו של ילד (א-פרופו זכויות ילדים) לבחור את ההורה והבית בו ירצו להיות כבסיס. גם אם נוצר נתק - זו זכותו של ילד. הייתי בסרט הזה וכיבדתי את זכותו עם כל הכאב. אבל ידעתי זה לא מחזיק הרבה וההורה הנפגע צריך סבלנות. כשהאמא תילמד לכבד את זכותו של הילד - רק אז הוא יידע לכבד גם אותה. אם היא תקשור אותו ברצוע - הוא ישתחרר ממנה ברגע שרק יוכל ואז הקרע בינו לבין האמא יהיה הרבה יותר גדול. ולא, היא לא מסכנה יותר מאבא כואב. תפנימי.

אם לא תודיעו ברבנות על הפרדת מגורים - לא יאושרו הגירושין. המקרה שלי היינו בבית הדין רק שהגברת הודיעה לביה"ד שהיציאה מהבית תהיה רק בעוד חודש. אז הם שלחו אותנו קיביני..... הגירושין התקיימו בפועל חודש אחרי היציאה.

כשהילדים הופכים לכלי ניגוח בין הורים גרושים, כשילדים הופכים לקלף מיקוח, כשהילדים לא זוכים להכוונה נאותה וכשההורים הגרושים חושבים רק על עצמם, על ניקמתם, על רגשותיהם - זה אסון גדול ונזק עצום לילדים (לא חשוב בכלל הגיל שלהם). לא רק זה, אלא שהנזק הזה חוזר כמו בומרנג להורים. נסיון, כבר אמרתי? כמה פרטי רקע שתבינו. יש לי שלושה ילדים (לא חשוב מינם ואשתמש בלשון זכר לצורך הנוחות). בגירושין נעו הגילאים בין 17 ל-23. ביני לבין גרושתי - נתק מוחלט. לא התקיים מאבק על משמורת כי כולם היו בגיל שבית משפט מקבל אפילו את דעתם של קטינים - אלא אם הוכח חוסר כושר הורי. שניים הלכו איתי. אחד עם גרושתי. בגלל הסתה שלה היה נתק מוחלט ביני לבין מי שהלך איתה. אני עודדתי שהשניים שהלכו איתי ישמרו על קשר עם אמא שלהם. מי שהלך איתה התנכר לי באופן קיצוני. הבנתי שהיה כאן תהליך של השחרה מכוונת. החכמה היא - סבלנות סבלנות וסבלנות. לגרום לילד להתגעגע לאבא בלי לחפור לו. שמרתי על דממת אלחוט. סבלנות של יותר מארבע שנים השתלמה. הוא יזם קשר ביני לבינו והיום הוא מבין מאיזה צד הפרוסה מרוחה. זה לא ההיבט הכלכלי. אין לאב גרוש יתרון על פני גרושתו אלא אם הוא עשיר מאד - ואני ממש ממש לא. היום יש לנו יחסים מצוינים. בינו לבין האמא - קצת פחות. ושלא תבינו לא נכון. אני כן רוצה שיהיה קשר טוב עם האמא ואני בכלל לא מתערב בקשר הזה. ילדים קולטים ענין מהר - בגיל 3 ובגיל 30. אז מה אם הם רוצים להיות עם אבא? הרי הוא אבא שלהם. אם לא יהיה להם טוב איתו הם יחזרו אליך כמו טיל. אם יהיה להם טוב איתו - מה רע? את לא רוצה שיהיה להם טוב באשר הם? למה לנהל מלחמות על יחסים עם הילדים? למה בתי משפט? רק להציק? רק להוציא זה לזה את העינים? שלוות הילדים לא חשובה? בריאותם הנפשית לא חשובה? למה שני הורים לא יכולים להניח לילדים ולתת להם את השלווה והשקט והבטחון שהם כל כך זקוקים להם? תוציאו אותם מהמשוואות שביניכם ותנו להם את החופש להחליט. בסוף תראו שזה ישתלם לכולם. בשבת האחרונה כולם היו אצלי ועשינו חגיגה שלמה. בסוף כל אחד הלך למקומו (כולם כבר לא קטינים), עם שמחה, עם טעם טוב בפה, עם הרגשה טובה בלב וצפיות לפעם נוספת. הלו... להתעורר... בוקר טוב... יש לכם ילדים... צריך לדאוג להם ולא לעצמכם. חוץ מזה, בגלל שאמא בדרך כלל לא משלמת מזונות ילדים (וגם אם כן זה סכום מגוכח), זה יקל גם עליך. אולי תנסי? מצוברחת? 4 שנים לא הפסקתי לבכות בימים ובלילות כי ילד שלי ניתק קשר (רק דאגתי שאף אחד לא יראה ואני חושב שדי הצלחתי). אבל לא ניסיתי להתערב ולהלחם. וזה השתלם. בגדול. מי שהפסידה וממשיכה להפסיד זו גרושתי שהכל אצלה הולך במלחמות. במלחמות כאלה אין מנצחים ומפסידים. כולם מפסידים והילדים משלמים את המחיר. רוצה להרויח את הילדים שלך? שחררי. רצועה קצרה תגרום את ההיפך הגמור. שחררי. תני חופש ותשמחי איתם בשמחות שלהם. לא תפסידי כלום. באחריות.

כדאי וחשוב לצפות. חיפוש פשוט יעזור.

היתה לפני כמה זמן בערוץ 2 תכנית עם דנה וייס על הפרעות קשב וריכוז אצל מבוגרים, בהם כמה ידוענים (היא בעצמה, דנה ספקטור). יש מה לעשות. הבעיה היא שצריך שת"פ שלו ולא נראה לי שזה מה שהולך לקרות.

לעזוב? תמיד אפשר. לעזוב בצורה מושכלת - אפשר רק פעם אחת. מנסיון - לא יוצאים ללא הסכם מאושר ע"י בית משפט (לא עורך דין, לא כל מיני פטנטים. רק בית משפט). ההסכם חייב לכלול ממון ונכסים כולל נכסים עתידיים (בלשון המשפטית: איזון משאבים), משמורת, הסדרי ראיה, מזונות, הוצאות חריגות על הילדים, ואם יש חשש שהמשמורן יעזוב את הארץ עם הילדים (לזמן קצוב או חופשי) עיכוב יציאה מהארץ לילדים (למרות שהוצאת קטינים מחייבת הסכמת שני ההורים - מתברר שאפשר לעקוף את זה - לכן - צו איסור יציאה מהארץ נגד הילדים). חובה "לעשות כריכה" בין כל מרכיבי ההסכם ואת זה יעשה רק עורך דין שיודע איפה ואיך. הכריכה של מזונות עם הסכם גירושין חשוב כדי שלא תיכנסו למאבקי סמכויות משפטיות.

http://www.mako.co.il/news-law/legal/article-af4af7012626821004.htm&Partner=tapuz

כתבה שמצאתי במקו: http://www.mako.co.il/news-law/legal/article-af4af7012626821004.htm&Partner=tapuz גבר שלא קיים יחסי מין עם אשתו חוייב לשלם לה פיצוי של 120000 ש"ח. מענין אם האשה היתה מסרבת למין עם בעלה מה היו אומרים. בטח היו קובעים שלאשה יש זכות בילעדית על גופה והיא אינה חייבת דבר. אבל אם גבר עושה את זה - מכסחים אותו.

נתחיל מזה שאני מאמין בדברים הפשוטים. לא צריך לחפש מתחת לאדמה או לנחש. מה שכתבת - זה מה יש. אז מה היה לנו? בהתחלה - אני בת 23, התקדמתי למטרה שאין לי מושג מה היא. במכתב אחר - אני חסרת סבלנות (די אופייני לגיל הזה במיוחד אצל אשה (יותר ילדונת בעצם). בהמשך - אני ואני ואני ואני אני יפה אני חטובה אני עם אופי מצוין אני אכפתית אני רוצה לתת אני מוכנה להתאמץ אני לא מבינה מה לא בסדר. זה בדיוק מה שלא בסדר. לפי הכתוב את "נמרחת" על בחור חדש עם כל המעלות שלך. עסוקה בעצמך שעות נוספות. למה שזה יעניין אותו? הכי גרוע שבגלל חוסר סבלנות את רוצה "תוצאות עכשיו". ברור שהוא יברח. הוא מרגיש שאת דוחפת אותו בכיוון מסויים (שלא ברור לו מה הכיוון בכלל). למה שלא יברח. אנשים ישברו אצלך שיאי עולם בריצה למרחקים ארוכים. הלו... תני למשום. את לא נותנת לנשום. והוא? רועש מדי, שקט מדי, פגוע מדי, בקיצור - את לא מחפשת בן זוג. את מחפשת דפקט. ומי אמר שכולם חושבים עליך שאת יפה וחטובה? מה שמוצא חן בעיני אחד - לא בהכרח מוצא חן בעיני אחר, שנאמר: היופי הוא בעיני המתבונן. הכרת בחור? את יפה? אז קודם כל אל תדברי על זה. הוא יראה לבד. את מציאה? תני לו לגלות את זה בעצמו. למה לרוץ אליו עם כל רשימת מעלותיך? אל תדברי עליך וגם לא עליו. בטח לא בשבוע הראשון. אין על מה לדבר חוץ מעליכם? אין כבר סרט? מופע? בילוי? אולמרט? האח הגדול? 74 מליון בלוטו? מחיר הנפט בעולם? פרטנר לחיים את רוצה? מה בוער? את מתקרבת לגיל המעבר? תמצאי קודם פרטנר לבילוי. אחר כך פרטנר לשיחה, אחר כך פרטנר למיטה ואחר כך נראה מה הלאה.