אוקיי עכשו כשהעסק מתחיל לשקוע בי זה זמן להתיישב, לקחת ת'מקלדת לידיים ולנסות לתאר בכמה משפטים, מילים וקשקושים את שהתרחש אתמול. אולי אתחיל בזה שלהגיע לבארבי ולראות אותו כל כך מפוצץ תמיד עושה לי רע וחם, הזיעה מתחילה לנזול ממני בלי שהתחלתי לזוז בכלל, עומס האנשים שכאילו יושב לי על הכתפיים ולוחץ את הברכיים נותן תחושה של "תנו לי לצאת מפה" אני בכלל קלסטרופובית!! בסוף עוד אני אחנק...אבל כמה דקות של הרגעה עצמית ודיבור פנימי שמנסה לשכנע אותי שהיום משהו מיוחד עומד להתרחש, שהנה אני ליד גל ושני ואלון וטלי ונועה ואם אלו האנשים שסובבים אותי מה כבר יכול להיות רע בזה?? ההמתנה לעליה שלהם לבמה קורעת אותי, גורמת לי לתחושת אי נוחות לא נורמלית ובסוף זה קורה, סוף סוף בסוף של יום הם עולים. ברי בתחפושת שיושבת עליו בול, גם פיזית גם נפשית להיות כזה דוס זה לא כל כך מקרי ופורימי (אני תמיד טוענת שתחפושת שאנחנו בוחרים לעצמינו היא בעצם משהו שאולי היינו רוצים להיות, בגלל זה ילדים מתחפשים לסופרמן, טלי מתחפשת לזונה וברי לדוס...). אחרי אגם ענקית והנה בא השקט אני מתפללת שיוריד ת'זקן ות'כובע- אני רוצה לראות אותך! וזה קורה והוא עומד שם מולי כל כך ברי, אמיתי, שמח, שיכור, מתוק שבא רק להגיד לו- "התגעגעתי אז באתי..." הפלייליסט דומה לזה שהיה במעבדה בשבוע שעבר אבל אני נהנת יותר, זה הכל בגלל הדיסק הזה שיצא ומכניס אותי לטירוף פורטיסחרוף, גורם לי רק לרצות עוד, לקפוץ, לא להתייחס למי שמסתכל עליי (קרן מור ומנשה נוי היו חצי מטר ממני והסתכלו אבל זה לא הזיז לי, רק רציתי להתפרע יותר, להוציא ממני יותר, להנות יותר). ככל שזה עובר אני מדחיקה את תחושת העצב שזה מתישהו די בקרוב יסתיים ואז אני שוב ארצה עוד, אבל זה לא הורס את הכיף שב"עכשו". הדיסק החדש מפיל אותי, כל שיר טוב בו ובהופעה אפילו יותר. "להתעורר" הוא אולי השיר שבשבילו היה הכי שווה להיות אתמול בבארבי, פשוט מצויין, הקצב שם לא מפסיק להקפיץ אותי לשמיים וגם ברי עצמו שנהנה מהקצב נותן לי עוד דחיפה לשמיים. עכשו מילה על פורטיס- אני לפעמים תופסת את עצמי מביטה עליו מהופנטת, עם חיוך מרוח על השפתיים ואז אני קולטת שגם ברי מביט עליו באופן דומה, יש רגעים שפורטיס עצמו מביט על ברי כמהופנט וכשרואים את שניהם עובדים על הבמה ביחד ההרמוניה נשפכת החוצה לקהל ואין שלמות יותר מושלמת מזה. אני יכולה להמשיך עוד שעות לתאר מה הלך שם ב"בפנים של פפי" בכל שיר אבל חבל על המקום בפורום, מי שהיה שם יודע מה קורה ב"בפנים" כששומעים שירים כמו אין קץ, חתול מפלצת, חלום כחול, את לא, על המשמרת, עיר של קיץ והשאר, אפילו ששמענו את השירים כבר הרבה פעמים. זה היופי בפורטיסחורף- הם נגועים בניצחיות הזו שרק הגדולים באמת נגועים בה (אריק אינשטיין, שלום חנוך וזהו בערך מתחום הרוק בארץ). מדובר בצמד ניצחי שתמיד ישאר, כזה שאף פעם לא ימאס ממנו באמת. שמישהו יגיד לי- מתי ההופעה הבאה?

התחושה שמלווה אותי כל הופעה שלו היא פליאה- איך הוא מצליח כל פעם מחדש לגרום לי להנות ככה ואיך הוא כזה טוב? איך? ולמה כשאני שותה בירה אני חייבת לשירותים פעמיים בשעה? אין אפילו שיר אחד שמאפשר ללכת לשירותים בנחת- כל שיר טוב, גורם לחשוב, מעיף אותי להתפרקות אישית בהזדהות עם התפרקותו של ארליך עצמו המתוארת בתוך שיריו. האיש האדיש הזה מצליח להוציא אותי מאדישותי, מעורר בי רצון לשמוע עוד וככל שסופה של ההופעה מתקרב מציף אותי עצב שהנה הוא הולך לרדת משם שוב ובטח ייקח לנו שעה לשכנע אותו שממש בא לנו איזה בובות חלון הראווה קטן או טוקשואו מרגש...והוא עולה- כאילו עושה לנו טובה- טוב נו הנה קחו עוד שיר...שוב אדיש שרק רוצה לחזור לקונכייה שלו, לחלומות שלו, למסעדות שלו, לאישה שלו, לפינה שלו, להתפרקות שלו. שיוציא כבר דיסק....למה לוקח לו כל כך הרבה זמן? ולמה הוא מעלה בי כל כך הרבה שאלות? יש בו מיסתורין כזה לא?