יום השישי שבו קדרו השמים / ספר זכרון אישי - לציון עשרה בטבת

בוקר טוב,

 

והפעם - פוסט אישי יותר מהרגיל, אך לא פחות היסטורי, לציון יום הקדיש הכללי שחל היום (עשרה בטבת) לזכר מיליוני הנספים בשואה שיום פטירתם המדויק לא נודע.

 

לפני ארבע שנים התחלתי ב-"עבודת שורשים" מאוחרת במסגרתה נפגשתי עם סבי כדי ללמוד ממנו על שורשי המשפחה.  

ככל שצמח אילן היוחסין המשפחתי שהצלחתי להרכיב, כך רבו גם הפרטים שסיפר לי סבי אודות חייו וחיי בני משפחתו במהלך שנות המלחמה בעיר סוסנוביץ' שבפולין. 

 

שמונים שנה אחרי המלחמה ההיא, ומכל בני המשפחה נשאר סבי - היחיד שיכול לספר את הדברים כעדות היסטורית חיה, ממקור ראשון. פרטי האירועים, שמות המקומות, האנשים והתאריכים - ממשיכים להתקיים בזיכרונותיו והוא נושא אותם עימו יום-יום בשתיקה. 

ככל שלמדתי יותר על קורות סבי במלחמה - על הגטאות והמחנות, על צעדת המוות ותקופת שחרור המחנות - הבנתי שנפלה בחלקי זכות שאיננה ברורה מאליה - הזכות לשמוע.

 

כך התפתחה והפכה עבודת השורשים שלי לספר זיכרונות, סיפור חייהם של סבי וסבתי, שהודפס וראה אור לפני מספר חודשים בכתיבה ועריכה שלי, ובאמצעות הוצאת "דוקוסטרי" מרעננה. הספר כולל שמות מחנות, מקומות ותאריכים, מדויקים ככל שהצלחתי. 

שמו של הספר, לפי בחירת סבי - "יום השישי שבו קדרו השמים", כיוון שחטיפתו מהגטו, היום שבו התחיל את מסע הייסורים הפרטי שלו במלחמה, הייתה ביום שישי, שבועיים בדיוק לפני פסח של שנת 1943.

 

כעת, הספר המלא זמין לקריאה ועיון גם ברשת, ועלה גם בבלוג ההיסטוריה הישראלי בדף שייחדתי לכך - "היסטוריה אישית", או בכתובת הזו: 

https://www.lord-of-history.co.il/p/blog-page.html

בוקר טוב,

 

והפעם - פוסט אישי יותר מהרגיל, אך לא פחות היסטורי, לציון יום הקדיש הכללי שחל היום (עשרה בטבת) לזכר מיליוני הנספים בשואה שיום פטירתם המדויק לא נודע.

 

לפני ארבע שנים התחלתי ב-"עבודת שורשים" מאוחרת במסגרתה נפגשתי עם סבי כדי ללמוד ממנו על שורשי המשפחה.  

ככל שצמח אילן היוחסין המשפחתי שהצלחתי להרכיב, כך רבו גם הפרטים שסיפר לי סבי אודות חייו וחיי בני משפחתו במהלך שנות המלחמה בעיר סוסנוביץ' שבפולין. 

 

שמונים שנה אחרי המלחמה ההיא, ומכל בני המשפחה נשאר סבי - היחיד שיכול לספר את הדברים כעדות היסטורית חיה, ממקור ראשון. פרטי האירועים, שמות המקומות, האנשים והתאריכים - ממשיכים להתקיים בזיכרונותיו והוא נושא אותם עימו יום-יום בשתיקה. 

ככל שלמדתי יותר על קורות סבי במלחמה - על הגטאות והמחנות, על צעדת המוות ותקופת שחרור המחנות - הבנתי שנפלה בחלקי זכות שאיננה ברורה מאליה - הזכות לשמוע.

 

כך התפתחה והפכה עבודת השורשים שלי לספר זיכרונות, סיפור חייהם של סבי וסבתי, שהודפס וראה אור לפני מספר חודשים בכתיבה ועריכה שלי, ובאמצעות הוצאת "דוקוסטרי" מרעננה. הספר כולל שמות מחנות, מקומות ותאריכים, מדויקים ככל שהצלחתי. 

שמו של הספר, לפי בחירת סבי - "יום השישי שבו קדרו השמים", כיוון שחטיפתו מהגטו, היום שבו התחיל את מסע הייסורים הפרטי שלו במלחמה, הייתה ביום שישי, שבועיים בדיוק לפני פסח של שנת 1943.

 

כעת, הספר המלא זמין לקריאה ועיון גם ברשת, ועלה גם בבלוג ההיסטוריה הישראלי בדף שייחדתי לכך - "היסטוריה אישית", או בכתובת הזו: 

https://www.lord-of-history.co.il/p/blog-page.html

אכן נפלה בחלקך זכות גדולה שאפשרה לך לראיין ולשמוע סבא מבוגר צלול ובעל זיכרון טוב. עיינתי בספר, בינתיים ברפרוף - והוא מעולה ומרתק, מקיף גם הרבה נושאים הקשורים במשפחה\ות וגם תקופה ארוכה, כל הכבוד, אני בודאי אחזור אליו כדי לקרוא את כולו.

 

מוזכר בו שטפונות באזור החוף\ת"א ב 1951, אם אני לא טועה בחורף ההוא ירד שלג בת"א. 

 

וטוב שבספר שמתם עובדה על השולחן כדי שלא תהיינה אשליות ואי הבנות : הפולנים לא אהבו את היהודים בעריהם ועיירותיהם, והיהודים אפילו השתדלו להסתיר את יהדותם מפני הפולנים, בלכתם ברחוב.

 

כל הכבוד ותודה על הספר המרתק.

לו עמד לי כוחי, הייתי כותבת את תולדות אסונם של האפריקנים מידי האירופים והאמריקנים, ולא פחות - תולדות השואה של האינדו-אמריקנים (American Natives ) מידי האירופים שפלשו ליבשת.

שטויות, מטומטמת...

 

אלברט שוויצר שבין השאר היה רופא בנה עבור האפריקאים בית חולים בגבון והוא וחבריו עזרו וקידמו את האפריקאים רבות. ועל זה הוא קיבל פרס נובל לשלום. וכמוהו היו אירופאים רבים אחרים\נוספים.

 

ולא היתה שום שואה של אינדיינים באמריקה, הם הביאו את הצרות על עצמם בהתגרויות בלתי פוסקות במתיישבים האירופיאים שבסה"כ רצו להביא והביאו את הקידמה לארץ הפרימיטיבית הזו. ראינו את כל זה בסרטי המערבונים.

 

עד היום יש אינדיינים עם כובעי נוצות בשמורות בארה"ב, היתר, שהפסיקו לעשות בעיות, חיים בשקט ובשלווה ודי בכבוד במקומותיהם וניתנים לזיהוי ע"פ תווי פניהם. אולי ההיסטוריה הזו או דומה לה תחזור מתישהו עם החרדים כאן בישראל, אינשאללה.

את חושבת בצורה סלקטיבית ועקומה וסותרת את עצמך כל הזמן...

 

מה לעשות שעבדות היתה מקובלת בעולם אלפי שנים, ואפילו מעוגנת בתורה (הקדושה, הקדושה)...

 

שום טבח, האינדיינים האידיוטים התגרו וברור שהפסידו, מול לוחמים מצויידים ומתוחכמים יותר מהם. ראימו את זה במערבונים.

 

ואת סותרת את עצמך בגדול - מכיוון שאלה שאת מאשימה, דוקא נהגו הפוך ממה שאת כותבת ובאנושיות ובאומץ ובלקיחת סיכונים גדולים במלחמת האזרחים שמו קץ לעבדות, שהתקיימה עד אז אלפי שנים.

 

ועוד דבר, מאה שנים אחרי זה אותו אדם לבן ותרבותי, שאת משמיצה - בצעדים אנושיים אמיצים ונחושים שם קץ לחלוטין גם לאפליית השחורים, מעל ומעבר, הנהיג אפליה מתקנת, 'תקינות פוליטית', מפעלים מתמשכים כמו שיקום הארלם. 

שתי אשכנזיות מכנות אחת את השניה מטומטמת.

לדעתי שתיהן צודקות.

כעת ברדיו מדברים על המצב באנגליה שמזכיר את אשר היה לפני מלחמת העולם..

הם מחפשים את מי להאשים במצב.

כמובן היהודים הם הקרבן הראשון.

עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
היסטוריה
בחר
בחר