חיים דפוקים

אני יודע שהכותרת ממש לא מקורית, אבל אני לא יודע איך להגדיר את זה יותר טוב. אני חייב לספר את זה למישהו. אני בן 16, ואני ממש שונא את החיים שיש לי. אין לי חברים טובים (איכשהו הסתכסכתי עם אלו שהיו לי פעם, ואני לא ממש יודע איך), הידידים שיש לי הם חנונים, פחדנים, שהבילוי המועדף עליהם בערבי שישי הוא לראות די.וי.די על מסך ענק. החבר הכי טוב שלי מאותה חבורה מושפע תמיד מאיש אחד באותה "חבורה", מכיוון שהוא היה פעם מקובל. אגב, אותו אחד שהיה פעם מקובל, הוא חנון רציני, אבל איכשהו הוא החבר של מישהי שהייתי דלוק עליה חצי שנה, ובאמת שאני לא יודע איך ולמה, ומה היא מוצאת בו. הידידה הטובה ביותר שהייתה לי, אחת שיכלתי לדבר איתה על הכל, הצטרפה לחבורה של יותר חנונים, והיא נהנית מהם (איך לומר, הם דלוקים עליה, והיא נהנית מזה). עכשיו היא כבר לא שמה עליי, אין לה זמן אליי, היא אפילו לא תחכה לי אחרי ביה"ס, ללכת ברגל הבייתה, תמיד היא עסוקה, צריכה לעשות משהו. יש לי עוד שני חברים שמספרים לי הכל, שגם להם אין חיים טובים במיוחד. הם נשארים כל הזמן לבד בבית, אין להם אף אחד, ואני פשוט מדבר איתם מתוך רחמים, כי אני יודע שהם חייבים לדבר עם מישהו, וגם אני הייתי רוצה לדבר עם מישהו, אם הייתי במקומם. מבחינת המשפחה המצב בערך אותו דבר.גרוע. יש לי משפחה מתוסבכת יותר מבאופרות סבון. ההורים שלי תמיד מוצאים על מה לריב. בנוסף לזה, אבא שלי חולה במחלת כליות, ככה שהוא צריך לעבור דיאליזה, ומי שיודע מה זה, יכול להבין למה הוא מצוברח כל היום. מבחינה רומנטית:-קטסטרופה. זה כאילו שאני מקולל או משהו. או שאני מחפש דרכים לשבור לעצמי את הלב. כבר שנתיים אני מחפש מישהי, שאני אוכל סתם לדבר איתה, להיות איתה, לבלות איתה. במקום זה, יש רק את אלו שעושות עיניים, ואם סוף סוף יש לי אומץ לדבר, הן טוענות שהן לא מעוניינות בכלום. כבר יש לי טראומה מזה, והנה יש אחת בתיכון שלי, ממש חמודה, מכירה אותי קצת, ואיך שהיא מסתכלת לי בעיניים, אני נמס. מתוך נימוס אני תמיד שואל אותה "היי, מה נשמע?", אבל תמיד אין לי בראש עוד נושא לדבר איתה, ואז אני תמיד יוצא כמו מטומטם. עוד יומיים תעודות, ואני לא אראה אותה יותר, ואני כל כך מפחד לדבר איתה על-אמת, כי אני כבר מריץ בתוך הראש שלי את הסצינה שתהיה בו היא תגיד שהיא לא עושה את העיניים והמבט בכוונה. זה סתם. והייתה עוד אחת, חמודה מאוד, למדה איתי באותו יסודי, שנאה אותו כמוני (גם יסודי היה אצלי חוויה טראומתית), והיא כל כך סגורה בפני כל העולם, היא כל הזמן רק עם 3-4 הידידים\ידידות שלה, והיא יודעת טוב מאוד מי אני, ופשוט מתעלמת ממני (והיא גם שמה פס על שאר העולם). הדברים היחידים שלא גורעים אצלי הם לימודים, בהם אני טוב (למרות שאני לא משקיע יותר מדי), ומוסיקה. אם דברים לא יישתנו, אני אנסה להשתמש באחד מהדברים האלו (מוסיקה\לימודים) ככרטיס יציאה מפה, לארץ אחרת, למקום כמו לונדון. שם לפחות יש אנשים מנומסים. כי לפעמים פשוט בא לי לצרוח. בא לי לברוח מהכל.

בודד יקר

ברוך הבא לעולם כי החיים אכן מסריחים. אבל אתה יודע שהמציאות קיימת רק בתוך הראש שלך. הכול תלוי בנקודת המבט. יש לי עצה אחת בשבילך -תזוז . תשנה אוירה לגמרי כי אם תמשוך אליך רוח חיובית גם אחרים ירגישו את זה. אופטימיות זה שקר נפלא ואם תאמין בו אנשים ימשכו אליך. תתחיל לעשות שינויים קטנים בחיים שלך. קודם תסדר מחדש את החדר ואחר כך את הראש. מניסיון לאנשים שחושבים חיובי מתרחשים דברים חיובים, אנחנו חיים כדי ללמוד כך שכול מה שעליך לעשות זה לחפש את התשובה. פשוט תשאל את עצמך למה.תשאל למה על הכול עד שתגיע עם אצמך לפיתרון ואז יהיה לך הרבה יותר קל. נ.ב אל תכעס על החברים שלך כי הם לא יודעים מה לעשות בדיוק כמותך

דברים משתנים

קודם כל רציתי לומר לך שני ממש מבינה אותך גם אני בגילך הרגשתי כמוך, גם אבא שלי חולה כליות ובזמנו היה מטופל בדיאליזה (כיום הוא מושתל כליות) ואני ממש יודעת מה אתה עובר בבית כי הדיאליזה ואת זה בטח אתה יודע זה לא רק הטיפול עצמו, אלא גם האדם שעובר אותו נעשה עצבני (בגלל שהגוף שלו לא ממש מתנקה מהרעלנים) גם אני בגילך ניסיתי למצוא נחמה בכל מיני דברים אחרים (אני רכבתי על סוסים באופן ממש אובססיבי) גם אני חשבתי שאין לי חברים וגם אני חשבתי לברוח לארץ אחרת, ובאותה תקופה בדיוק היה לי חבר שנתיים שעזב אותי והרגשתי הכי חרא שבעולם. אבל...... דברים משתנים, אתה עוד תמצא חברים חדשים, ובטח גם חברה שתאהב אותך מאוד. הצבא עוד לפניך ושם תוכל להתחיל הכל מחדש לפגוש אנשים שלא הכירו אותך לפני זה ועוד מחכים לך חיים נפלאים, רק תאמין. בכל מקרה בריחה זה לא הפתרון כי כאן בעצם אתה בורח מעצמך (ודרך אגב אנשים בלונדון הם לא מנומסים רק קרים) אל תתיאש הדברים משתנים ומשתנים לטובה. ושיהיה לך בהצלחה

מה זה.................... השתגעת........תחזור לעצמך

הלו אתה בגיל הכי הכי כמי שעבר את הגיל הזה בשלום הייתי מציע לך לתתחיל להתעורר כי הבעיות הגדולות הן בהמשך ודאי לא עכשיו אתה צעיר החיים לפניך והכל תלוי בך תלמד ותשקיע ציונים טובים הם עתידך הבטוח ולא חברים וחרטה ובזה אתה מציין מצליח החופש הוא הזדמנות לשינוי נצל אותו צא מהשיגרה תשתגע מצידי רק שיעשה לך טוב לך להר תצעק אולי זה יעזור לך לים זרוק אבנים דבר אל כולם עם חיוך של מנצח מקוה שעזרתי ולא בקצת

תראה... תשמע.... תבין...

: ) לפי מה שאני הבנתי... אתה נמצא במצב שבו נמצאים עוד המון ילדים (ואני מדגישה את ההמון) ככה זה אין מה לעשות לפעמים יש עליות ולפעמים יש ירידות אני יודעת איך אתה מרגיש כי גם אני הייתי במצב שלך... אבל לצערי אין מה לעשות... אני חושבת שזו תקופה חולפת אין טעם שתשב ושתהיה מדוכא.. חבל החיים קצרים תהנה מהם אתה נשמע כמו בן אדם שיכול להתחבר בקלות עם אנשים אחד שאוהב לצאת ולבלות (האם טעיתי?) לא אחד שמסתגר בבית כל היום ויושב בדד. אז תראה... או שתנסה למצוא תחליפים או תחומים אחרים שאתה מתעניין בהם חוץ ממוסיקה אתה מבין? ובקשר לחברים.. אתה יכול שיהיו לך חברים מכל מיני מקומות ע"ע חברים וירטואליים : ) הדבר האחרון שאתה צריך לעשות זה להגיד לעצמך כל הזמן "כמה החיים מסריחים" "אני שונא אותם" ובלה בלה בלה פשוט אין טעם המצב שלך יחמיר... בנוגע לתחום האהבה... נשמע שזה מסובך אצלך אבל בינינו אצל מי לא????? : ) אתה יודע שזה נכון.. אהבה קשה למצוא בימינו ככה זה אין מה לעשות... זה פשוט יבוא לך בזבנג מתישהו.. וכן אני יודעת ש"המתישהו" הזה נשמע מדכא אבל צריך להתמודד עם זה.. עם המשפחה שלך.. משפחה זה עסק מסובך תאמין לי...! או שההורים מעצבנים או שאתה העמוד המרכזי שמחזיק את הבית או שיש לך אחים חטטנים או שלא מתייחסים אליך או שכולם דוחפים את האף ומטרידים או שיש מצב של אפליה המון דברים אני מכירה את זה אבל.. זה משפחה ומשפחה לא בוחרים וכמה שזה ישמע לך מעצבן וכמה שאני נשמעת לך קרציתית (ככה אומרים את זה?... לא משנה אני בטוחה שהבנת) זה נכון... אני לא אומרת שאתה פשוט צריך להמשיך ככה ולסבול ממש לא אבל אתה יכול לנסות לדבר על זה או שלהתמודד עם המצב הזה בצורות שונות, אם זה לדבר על זה או שלנגן (?) או לצייר או לכתוב.. אני לא יודעת אני לא מכירה אותך ואין לי מושג מה אתה אוהב... אבל אתה צריך למצוא את הדרך הזו שהיא פרטית שלך... אני מקווה שלא פיספסתי משהו... ושהצלחתי לעזור לך איכשהו.. אל תשכח שאנחנו פה בשביל להקשיב ולעזור : ) החייכנית, דקלה

מזכיר לי אותי... תקרא טוב כי אני מנסה לעשות את זה הגיוני ולא סתם מילים באוויר.

מה שאתה מתאר כ"כ מזכיר לי אותי... מישהי שלא הולך לי איתה ואין לי בדיוק על מה לדבר איתה אבל המבטים והחיוך שלה ממיסים אותי... העולם נראה כמו מקום נורא ובלתי נסבל ואני רק רוצה להיות במקום אחר שבו האנשים יש אנשים אחרים שיגרמו לי להרגיש אחרת ולא כאילו אני לא שייך לסביבה הזו... וגם אני טוב עם מוזיקה ולימודים... הגבתי למה שכתבת פעם בפורום אחר ונראה לי שאולי לא קראת את זה אז תקרא את זה הפעם טוב טוב. אולי זה יעזור לך. הוספתי את הקישור למטה. ייבגני אל-חוסייני (שם בדוי)
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
סודות + וידויים
בחר
בחר