גבר אמיתי.

גבר אמיתי.

בסיפורה הזוכה לפרסום ולתהילה "לילה אחד, מרקוביץ'" ובמחזה וההצגה שנעשו על פיו ומוצגים עכשיו בתיאטרון בית לייסין יצרה איילת גונדר דמות של גבר אמיתי, למעשה אדם אמיתי. אדם במלוא מובן המילה , לפי ערכינו.    הבחור הצעיר מחזיק משק לתפארת - מטפל היטב בפרות ובפרדס. ביתו נקי ומסודר אף כי צנוע מאד, כמו כל הבתים בפלשתינה-א"י שלפני קום המדינה. הוא מכין היטב אוכל, ואוכל לא חסר בביתו. ובעיקר - הכל יודעים שעליו אפשר לסמוך ובו אפשר להיעזר, ופונים אליו. המחתרת מסליקה אצלו ברפת נשק. הבחורים והבחורות האחרים מתהוללים מינית - אצלו ברפת, ודורשים ממנו שיפקח עין לבל יגלו אותם, והוא עושה זאת. אלא שהכל מזלזלים בו. לא רואים בו גבר כלל. מרקוביץ הוא דל בשר, ולא נאה. בעוד שכל החלוצים מקיימים רומאנים, לו אין חברה, ולא נראה כי תהיה. והוא סובל, אך עומד בכך בכוח נפשי רב.

ואז נקראים 23 מבחורי המשק ע"י ההנהגה לנסוע לגרמניה ולהתחתן פיקטיבית עם 23 בחורות יהודיות, כדי שהבריטים יתנו להן סרטיפיקאט - הזכות לעלות לפלשתינה. בין הנוסעים גם מרקוביץ.

והנה, חזרה בפלשתינה, כשכל הבחורים נותנים כמובן את הגט הנחוץ ל"נשותיהם" הפיקטיביות (חוץ מזוג אחד שמחליט להשאר יחד), מרקוביץ, שהתאהב מיד בכל לבו, לב של גבר אוהב ורומנטי, בבחורה ש"נשא", מסרב לתת לה גט! הוא עומד במכות הרצח שממטירים עליו מטעם המחתרת, לבקשת הבחורה, שמאוהבת עוד מחו"ל באיזה משורר (גרוע) ואת מרקוביץ המסרב לתת לה גט היא שונאת בכל נפשה. מרקוביץ מגלה כוח נפשי גדול  באהבתו ורצונו כי אשה יפה זו תהיה באמת אשתו. נס קרה לו, הוא מרגיש, החיים זימנו לו מתנה יקרה ונדירה - לו, ששום אשה לא היתה מעולם מעוניינת בו. הוא מתנהג כבן זוג טוב: את ביתו מציע לבחורה , בלה. מקבל את פניה בארוחה מצוינת פרי ידיו. כמובן לא נטפל אליה בשום אופן, ומוכן לישון על הספה בחדר אחר. הוא מתמיד באיתנות באהבתו ובתקוותו שיום אחד היא תתרצה ותאהב, מגלה "עמוד שדרה" איתן.

המשורר (הגרוע) מגיע למושבה, ובלה , לעיני מרקוביץ, נאחזת בו מיד. שניהם מזלזלים במרקוביץ. והיא עוזבת עם המשורר לת"א - והרה ממנו. כשהלה מוצא אהבה חדשה וזונח אותה, בלה חוזרת למרקוביץ, והוא , באהבתו ובלבו האיתן, הטוב והרחב, מוכן שהיא תגור אצלו שוב, ומוכן לגדל את הילד ולדאוג לו. הבחורים במושב כמובן לועגים לו. מאחורי גבו, ובפניו.

בלה בשנאתה מתוודה לפניו שהיתה רוצה במותו. והבחור גדל הנפש הזה מצטרף לכוח הצבאי, ומטרתו - לעשות את רצונה וליהרג במלחמה. ואז קורה שהמפקד (המאוהב בעצמו באשת אחד מבחורי המשק והמחתרת) מצביע לפניו על המצודה של הלגיון הירדני שמול העמדה שלהם, ומתבטא בלהט כאילו זו אשה אהובה שמבקשים לכבוש. מרקוביץ מושפע מיד מהניסוח הזה הלוהט, והוא והבחורים האחרים נלחמים לכבוש את המצודה. כולם נהרגים, חוץ ממנו, ממרקוביץ. והוא פורץ למצודה ומחסל מאה חיילים ערבים, כובש אותה. הוא מגיע פצוע לתחנת חבישה בה עובדות הבחורות כעוזרות-לאחות, והאחות, מסתבר, היא בלה. (הוכשרה עוד בחו"ל). פניו של מרקוביץ הפצוע מכוסים לחלוטין בתחבושת. הבחורות רוצות כמובן לדעת מי הגיבור, והן מריצות ביניהן שמות  אפשריים, לפי דעתן, של בחור זה או אחר מהידועים ביישוב. עם זה אחת מהן"יצאה לפיטרול "(צחוק רומזני שלה ושל כולן), וההוא ידוע (צחוק) כ"שובב גדול".

מרקוביץ הפצוע שומע הכל, ושותק. בלה, הרוצה לדעת מיהו הגיבור, ומעריצה אותו, קוראת בנייר המחלה את השם "מאיר כנען".....זה השם שמסר. כאשר  לפי שיפוטה החלים כבר, היא מבקשת ממנו להסיר את התחבושות מראשו ומפניו, אך מרקוביץ מסרב. הוא יודע כי היא תקבל הלם כשייודע לה שמאיר כנען הגיבור זה הוא.... הוא רוצה לחסוך לה את ההלם. היא מבקשת לקרוא את חבילת המכתבים שהוא שומר קרוב אליו, הוא מסרב, אך לבסוף מאפשר לה - אלו מכתבים של בחורים שנפלו בקרב לחברותיהם. מרקוביץ זחל בין הגופות תחת מטר הכדורים כדי לאסוף את המכתבים !

לבסוף לאחר הפצרות רבות הוא מסיר את התחבושות. ומיד גם נותן לה את נייר הגט . הוא אומר כי אכן עשה לה עוול כשהחזיק בה. הוא משחרר אותה. ואת המשק רשם על שמה. (בלה כמובן מקבלת את ההלם שהוא צפה).

 

אם כן: בין כל הבחורים היפים והפחות יפים  הבטוחים בעצמם כל כך, המקובלים , העליזים והחצופים,כל אלה הנחשבים כגברים בעיני הנשים הצעירות, אלה ה"חוגגים" עם הנשים מאחורי גבם של בעליהן, הגבר האמיתי היחיד, יש להעדיף ולומר האדם האמיתי, הוא מרקוביץ הלא נאה. הוא בעל האיתנות הנפשית האמיתית, הגדולה, הוא הנאמן בכל לבו, הוא האוהב אהבה רומנטית כל כך , ואהבה המוכנה לקרבנות,לקרבן הגדול ביותר: חייו עצמם. והוא המתגלה לבסוף גם כגיבור מלחמה, הערך שהיישוב מעריך בבניו יותר מכל. 

הסיפור הזה מספר בזעיר אנפין את ההיסטוריה של היישוב ממש לפני קום המדינה, אך הוא מתרחק מהקלישאות ה"לאומיות" ומראה את החיים עצמם - את חייהם והתנהגותם המציאותית, הממשית, של אנשים ממשיים בתקופה ההיא.

הספר תורגם ל16 שפות , זכה בפרס ספיר (אם זכור לי נכון)  ואיילת גונדר פרצה לעולם הספרות כאחת הסופרות היותר טובות שקמו לנו.

הסיפור המהלך בין אנשי היישוב שהגיבור חיסל 100 חיילים ערבים הוא כנראה ולדעתי שמועה מוגזמת. אנו לא רואים  על הבמה את מלחמתו במצודה, רק שומעים ש"כבש אותה לבדו, והרג 100 חיילי לגיון" מפי המטפלות בתחנת החבישה.

לא מזמן כתבתי כאן הודעה  שבה טענתי ש"גיליתי" את איילת גונדר והיא סופרת נפלאה. הספר שעליו המלצתי (ויש עליו דיון בעוד שבוע בחוג לספרות שאני משתתף בו) הוא "להעיר אריות" .

 

וזה מה שכתבתי אז:

אני לא נוהג לכתוב כאן על כל ספר שאני קורא אך אחרוג הפעם ממנהגי מכיוון ש"גיליתי" סופרת שאני מנבא לה עתיד.

הספר "להעיר אריות " של איילת גונדר גושן הוא סיפרה השני בסך הכול של סופרת זו והקריאה בו הייתה מבחינתי הנאה צרופה. יש בספר עלילה מרתקת ומפתיעה שלא באה על חשבון כתיבה מעמיקה המתארת בצורה רגישה מערכות יחסים אנושיות מורכבות מאוד.

 

הסיפור בעיקרו הוא על רופא שדורס למוות אריתראי במדבר ונמלט. אשתו של האריתראי מאתרת אותו וסוחטת אותו כשהיא כופה עליו לטפל בחשאי בפליטים . מכאן כבר העלילה מסתעפת ומטילה אור על פינות אפלות של המציאות הישראלית.

 

למרות שמדובר בסיפור מתח –יש בספר אתנחתות פיוטיות להפליא. והסופרת משתמשת ברבדים שונים של השפה שנעה בין שפה סלנגית נמוכה לבין שפת שירה גבוהה המלווה בדקויות של אבחנות מדויקות ותובנות מעניינות

 

מכיוון שמדובר בסופרת צעירה (בת 32) אני מעריך שעוד נשמע ממנה.

לא מזמן כתבתי כאן הודעה  שבה טענתי ש"גיליתי" את איילת גונדר והיא סופרת נפלאה. הספר שעליו המלצתי (ויש עליו דיון בעוד שבוע בחוג לספרות שאני משתתף בו) הוא "להעיר אריות" .

 

וזה מה שכתבתי אז:

אני לא נוהג לכתוב כאן על כל ספר שאני קורא אך אחרוג הפעם ממנהגי מכיוון ש"גיליתי" סופרת שאני מנבא לה עתיד.

הספר "להעיר אריות " של איילת גונדר גושן הוא סיפרה השני בסך הכול של סופרת זו והקריאה בו הייתה מבחינתי הנאה צרופה. יש בספר עלילה מרתקת ומפתיעה שלא באה על חשבון כתיבה מעמיקה המתארת בצורה רגישה מערכות יחסים אנושיות מורכבות מאוד.

 

הסיפור בעיקרו הוא על רופא שדורס למוות אריתראי במדבר ונמלט. אשתו של האריתראי מאתרת אותו וסוחטת אותו כשהיא כופה עליו לטפל בחשאי בפליטים . מכאן כבר העלילה מסתעפת ומטילה אור על פינות אפלות של המציאות הישראלית.

 

למרות שמדובר בסיפור מתח –יש בספר אתנחתות פיוטיות להפליא. והסופרת משתמשת ברבדים שונים של השפה שנעה בין שפה סלנגית נמוכה לבין שפת שירה גבוהה המלווה בדקויות של אבחנות מדויקות ותובנות מעניינות

 

מכיוון שמדובר בסופרת צעירה (בת 32) אני מעריך שעוד נשמע ממנה.

תודה על ההארה! אגב, איילת גונדר גושן היא פסיכולוגית שעבדה כעיתונאית בעיתונים שונים.

עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
היסטוריה
בחר
בחר