מצחיק זה מצחיק. זה לא עניין מגדרי. ובעל הומור נמדד בעיקר ביכולת לצחוק על עצמו ולא להיפגע מהומור שלכאורה פוגע באגנדה שלו.
ההבחנה שלך בין צחוק גברי ונשי היא מגוחכת. אני משוכנע שרוב ימיך בילית והייית רק בחברת נשים.
ילדותי עברה בין בנים. הייתי המנהיגה והמפקדת שלהם.
אני די מבינה את המנטליות הזיכרית. אינני אשה של מלמלות וסרטים, תככים נגד נשים,והיטפלות לגבר ("אתה אוהב אותי?" ו"הוא חייב לפרנס, ולתת הכל"). למעשה, בחורים לבסוף טוענים שאני "בן".... הם טועים, כמובן. הגסות הזיכרית דוחה אותי קשות, ואיני מבינה אותה (ואף איני מוכנה להבין), המיניות הזיכרית כשהיא מבוטאת בחיים מגעילה אותי, והרבה מן הקוים האופייניים לגבר הישראלי רחוקים ממני ומעצבנים אותי. אבל האמת, גם השפה וההתנהגות האופייניים לאשה הישראלית רחוקים ממני. כך שאפשר להגיד בעצם שהישראליות רחוקה ממני.
עכשיו: "מצחיק זה מצחיק" - לא נכון. לא לשווא יש המשפט (שבא מהתרבות האמריקאית): "אותי זה לא מצחיק."
כמוכן, כמו בכל רובד בחיים ובתרבות, יש תופעות נחותות, ויש גבוהות. האם סלפסטיק מצחיק אותך? (איש שמתחלק על בננה, תקיעת עוגת קצף לפרצוף של מישהו, וכד').
