הייתי ילד בשואה

אביא לכם כאן קטעים מחיי כילד בשואה,ואמשיך עד לעליתי לארץ- ישראל ובשנים הראשונות לקום המדינה!

פרק א' 1934-1939

 נולדתי בעיר פיוטקוב-טריבונלסקי או בקיצור פיוטקוב,ב-14.1.1934 למשפחה אשר התגוררה שם כבר מימי הסבא של סבא שלי.

אימי הייתה מורה לפולנית ועד כמה שידוע לי גם לחשבון בבית ספר בעיר פיוטקוב.היא הייתה אהובה מאד על תלמידיה.

אבי היה בעל מפעל,לא גדול,למזוודות,תיקים ומטריות.העובדים היו ברובם עובדות יהודיות.

בין העובדות היו כמה בעלות משמעות מיוחדת בהמשך חיי ועל כן אזכיר אותן פה:

דודה פניה אשר הייתה רווקה וקרובת משפחה של אימא.היא גם התגוררה בביתנו וטיפלה בי[לא כחלק מעבודתה] אלא מאהבתה לילד הקטן-לי.

היו גם שתי אחיות,פולה וגוצ'ה אשר היו יתומות מאם ואביהן היה נכה-קטוע רגל שהתפרנס מחרטות עץ.

לפעמים גוצ'ה הייתה לוקחת אותי לבקר אצלם בבית המלאכה של אביה ואני התפעלתי מאד מעבודתו ומרגל העץ שלו.

פולה הייתה נשואה והייתה עובדת מן השורה. גוצ'ה הייתה למעשה העובדת הבכירה במפעל של אבא,

ובגדר העוזרת האישית שלו.

 

כיבוש פולין בידי הגרמנים

 בזמן שפולין נכבשה בידי הנאצים הייתי בן חמש וחצי!

משפחתי הייתה משפחה מבוססת .

הגרמנים הפציצו את העיר ואבא החליט שנעזוב את העיר במקום לחיות במקלט כפי שעשו הרוב.

את מפתחות הבית והמפעל השאיר בידי אחת העובדות היהודיות אשר היה לו אמון רב בה ושמה גוצ'ה.

הלכנו ברגל אל מחוץ לעיר,אבא,אמא,אחותי הגדולה ואני.

חיפשנו מקלט בכפרים הקרובים בכדי להנצל מההפצצות של המפציצים הגרמניים.הם היו מנמיכים טוס ויורים מהאוויר לעבר האנשים בדרך,לכן כאשר ראינו מטוס בשמיים רצנו כולנו לתוך היער לצידו הלכנו כמחבוא מהמטוסים היורים!

בכפרים שילמנו לאיכרים הפולנים תמורת מזון ומחסה,לרוב אחותי ואני ישננו במיטות וההורים באסם על הקש.

באחד המקרים התחבאנו בבור שהיה מיועד לאיכסון תפוחי אדמה,זה היה בור בלתי מכוסה ואבא שלי נשכב מעלי בכדי שאם כדורים או רסיסים יפגעו בנו הוא יפגע ובגופו יסוכך עלי.

כאשר חזרנו חזרה לעיר נתברר שכבר הכול בידי הגרמנים והם הביאו מכוניות משא ולקחו את כול הסחורה לגרמניה-זאת כמובן בלי לשלם.אבי הנחה את העובדת שלא תתווכח עם הגרמנים הגזלנים ושייקחו את מה שהם רוצים.

סיסמתו של אבא הייתה תמיד:"כסף אפשר להרוויח מחדש ואת הבריאות או החיים לא!" על כן לא הרסו לנו את הבית ואיש לא נפגע בשלב זה.

יהודים רבים אשר ניסו למחות על השוד החצוף נורו במקום או שנלקחו למשרדי הגסטפו הנאצי ולא חזרו יותר.

זו הייתה תחילתה של מלחמת העולם השנייה שנמשכה עבורי 68 חודשים!

כל הזכויות שמורות לסבא משה 

 

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+

הקמת הגטו

 

כבר בסוף שנת 1939 הוקם בעירנו הגטו,זה היה הגטו הראשון שהוקם בפולין עד כמה שאני יודע.

מלאו לי שש שנים ונשאתי בגאווה רבה את הסרט שסימן אותי כיהודי-אותו חויב לשאת כול יהודי מבן שש ומעלה!

אנחנו גרנו במרכז העיר פיוטריקוב-טריבונלסקי ליד הכיכר המרכזית אשר נקראה רינק[כיכר]טריבונלסקי.

הגרמנים הכריזו שעל היהודים להתרכז באיזור שהיה נחשב כאיזור יותר צדדי ומי שלא יעבור לשם עד

יום מסוים יוצא להורג.כך הוקם הגטו.

סבא שלי זיכרונו לברכה היה אדם מאד דתי-חרדי וכול חייו למד תורה ושמר על הסיפריה שלו אותה קיבל בירושה מאביו ובה היו ארונות מלאים עם סיפרי קודש שעברו במשפחה מדור לדור עד ימי השל"ה הקדוש

הוא רבי ישעיהו הלוי איש-הורוביץ!הספרים המאוחרים יותר היו כאלו אותם חיבר הסבא של אבא שלי

הגאון רבי מרדכי הורוביץ.

הגרמנים גילו שקיימת סיפריה כזאת והם החרימו את הספרים וחילקו אותם כניר לאיטליזים של הפולנים הגויים!יומיים אחרי זה נפטר הסבא שלי מלב שבור!יהיי זיכרו ברוך!

עברנו לגטו לרחוב שכונה רחוב היהודים אבל שמו באמת היה רחוב ירוזולימסקה שפירושו רחוב ירושליים!

באותה תקופה הצטרפה אלינו סבתא,האימא של אבא שלי עם בעלה השני ובנה הצעיר שהיה אח למחצה של אבא שלי.שכחתי להזכיר שסבתא התגרשה מסבא שלי בגלל שאותו עניינו רק סיפרי וענייני קודש והוא לא דאג

לפרנסת המשפחה,מי שדאג לכול היה אבא שלי.

המפעל של אבא פעל מאד בקטן כי לא היו חומרי גלם והיו המון קשיים.בשלב זה עבדו אצלינו רק כמה

עובדות יהודיות אשר עבדו אצל אבא כבר שנים.

אחת העובדות זו שכבר סיפרתי עליה ששמה גוצ'ה חלתה בטיפוס והייתה צריכה תרופות יקרות אותן

לא יכלו בני משפחתה לממן.הורי החליטו לדאוג לכול הדרוש בכדי שגוצ'ה תקבל את הטיפול הטוב ביותר

האפשרי וכך היא הבריאה ונשארה איתנו!

בפרק הבא אספר לכם על הגירוש לטרבלינקה ועל השופ [מין מחנה עבודה]לנשארים.

כל הזכויות שמורות לסבא משה

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+

חיסול הגטו 

 

בסתיו 1942 החליטו הנאצים שהגיע זמנם של יהודי פיוטריקוב-טריבונלסקי!הם הורו לכול היהודים,לפי איזורי

המגורים בגטו,להתרכז במגרש גדול שהיה קרוב לתחנת הרכבת.כול מי שלא התיצב שם היה צפוי להיות

מוצא להורג במקום.אבא,אמא,אחותי ואני התיצבנו במגרש הזה אשר שימש למיון מי ישאר בעיר[בגטו מוקטן]

ומי שילקח לתחנת הרכבת ומשם,אמרו הגרמנים ומשרתיהם מהמשטרה היהודית של הנהלת הגטו-המכונה יודנראט,ל"מחנות עבודה".מחנה העבודה כביכול הייתה טרבלינקה אשר העבודה היחידה שנעשתה שם

הייתה השמדה שיטתית של היהודים בתאי הגזים ושריפת גופות הנרצחים!

הגרמנים הפרידו בין הנשים לבין הגברים,ככה יצא שאני נשארתי עם אבא ואחותי הלכה עם אמא.  

מתוך עשרים ושמונה אלף יהודים שהתיצבו למיון הזה הושארו בשלב זה כאלפיים יהודים,כול השאר

נשלחו עם הרכבות לטרבלינקה ומהם איש לא ניצל.

המזל שלי היה שהייתי צמוד לאבא ואבא באותו זמן היה צריך להכין איזה תיק עבור אשתו של נאצי מאד

מוכר וידוע לשימצה ששמו היה ויליאם.

ויליאם היה מפלצת ואיתו היה כלב זאב ענק, וויליאם היה רואה איזה יהודי ברחוב היה קורא לכלב ואומר לו:

"יהודי לך תפוס את הכלב" ומשסה את הזאב ביהודי המסכן.היה נכנס לקונדיטוריה של יהודים ונותן לכלב

לטרוף כול מה שהיה שם.בהמשיך סיפור המעשה תראו איך קשור ויליאם הנורא לכך שאני כאן ויכול לספר

לכם על היום האיום והנורא ההוא.הגרמנים ירו בכול יהודי אשר לא עשה מיד ובמדויק את מה שהם אמרו.

הייתה להם רשימה של המיועדים להשאר בעיר[ובחיים בשלב ההוא]וכך קראו בשמו של אבא שלי.

אבא תפס אותי בחוזקה ביד ורץ לאן שהם הורו לו,הקלגסים הנאצים התנפלו עליו והחלו להכות אותו

שיאפשר להם לקחת אותי ממנו.אבא נפל על הארץ והמשיך להחזיק בי בשארית כוחותיו.

בשלב זה התערב ויליאם והורה לאפשר לאבא לקחת אותי איתו בכדי שאבא יוכל לסיים את התיק

שעשה עבור ויליאם!

הנשארים הוחזרו לגטו המוקטן ושם חולקו לעבודות שונות עבור הגרמנים.חלק עבדו במפעל לייצור

זכוכית,ביניהם אחיו למחצה של אבי ואחרים בבתי מלאכה שונים.אבא נתמנה כאחראי על בית המלאכה

לייצור תיקים ואני כאחד מעובדיו!

באותו יום נורא שאיבדתי בו את אימי ואת אחותי וכן ראיתי את הבלתי אפשרי-איך חיות אדם היכו באכזריות

את אבי הנערץ,עד לצהרי-היום הבא לא הייתי מסוגל לדבר וסיפרו לי שהפכתי כולי לירוק.

סבתא וסבא החורג שלי התחבאו במקום מסתור בתקווה שכך יוכלו להנצל מידי הרוצחים הנאצים.

גוצ'ה התחבאה אצלינו במסתור שהיה לנו בתוך הקיר.אבא עוד ניסה לשחד איזה גרמנים שיחזירו

את אימי ואת אחותי אבל הם לקחו את השוחד והבטיחו לו שזו נסיעה למחנה בו יהיה להן יותר טוב

ואלו כמובן היו שקרים גסים.

הנאצים ערכו חיפושים בכול מקום בעזרת המשטרה היהודית ואספו 540 יהודים,ביניהם סבתא שלי

וסבי החורג,את כול הנתפסים הוציאו לקרחת יער מחוץ לעיר וירו בכולם.

גוצ'ה נתגלתה אצלינו בביקור פתע של המשטרה היהודית ואבא שילם להם שוחד כבד בכדי שישכחו שראו

אותה,יותר מאוחר השיג עבורה התר לעבוד בבית המלאכה עליו היה אחראי.

אחותה של גיצ'ה,שמה היה פולה,הייתה בהריון ועמדה ללדת את ילדה הבכור ולכן לא הייתה מסוגלת

ללכת למפקד אליו הצטוו כול היהודים לבוא.הנאצים באו לבית שלה ושל בעלה ורצחו אותה ואת התינוק

אשר עוד לא הספיק להיוולד בדקירות של כידונים בביטנה של פולה המסכנה! 

בפרק הבא אספר לכם על חיסול בתי המלאכה ואיך דרך מחנה הריכוז בליז'ין הגעתי לאושווץ.  

כל הזכויות שמורות לסבא משה

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+

פיוטריקוב-בליז'ין-אושוויץ

 

בקייץ של שנת 1943 החליטו הנאצים לחסל את בתי המלאכה ולהשאיר בעיר רק אותם יהודים שעבדו

בבית החרושת לזכוכית,את האחרים[כולל את אבי,את גוצ'ה ואותי העמיסו על רכבת ושלחו אותנו למחנה

אשר שמו בליז'ין!

בבליז'ין ישננו בצריפים כאשר מכול צד של הצריף היה מין מדף דו-קומתי אשר שימש כמקום שינה עבורנו.

תנאי התברואה היו ירודים מאד ופרצה מגיפת טיפוס הבהרות המופצת על ידי כינים אשר עברו בקלות מאדם לאדם.

בעזיבה מפיוטקוב החרימו הגרמנים את כול רכושנו כפי שרק יכלו לשים עליו את ידם.אבא שלי הצליח להחביא כמה תכשיטים יקרים בעיקר על גופי כי על ילד קטן לא חיפשו כול כך.

חליתי בטיפוס בהרות וקיבלתי את הטיפול הכי מסור ויעיל כפי שאבא וגוצ'ה הצליחו להשיג עבורי.

אחרי שהבראתי מהטיפוס הייתי מאד חלש וחליתי בדיזנטריה ושוב אבי שיחד רופא שטיפל בגרמנים שיטפל גם בי.הרופא קבע שאני צריך ערוי דם כדי שאוכל להתאושש ולהבריא!למזלי הרב לאבא ולי היה אותו סוג דם

ואבא נתן דם אשר במקום הרופא העביר אותו אלי.

כעבור זמן לא רב חלה אבא בטיפוס ואני בעזרתה המסורה של גוצ'ה טיפלנו בו.היה אצלי עדיין תכשיט זהב

יקר מעין קופסה בגודל של קופסת גפרורים עשויה מזהב טהור,הבטחתי אותה לרופא אם יצליח לרפא את אבא שהיה חולה מאד.אבא הבריא ואנחנו נפרדנו מהתכשיט האחרון שהיה לנו.

יחסית בליז'ן נחשב למחנה לא הכי נורא.

יום אחד הנאצים תפסו אישה יהודיה שאכלה חתיכת לחם עם גבינה ומיד דרשו ממנה שתסגיר את הגרמני

שהעז לרחם על יהודיה ונתן לה לחם עם גבינה.

האישה היהודיה הייתה גיבורה אמיתית וסירבה להלשין על השומר הגרמני שאילו הסגירה אותו היה נשלח

לחזית המזרחית-להלחם ברוסיה.הנאצים הלקו אותה 220 מלקות בשוטים עד אשר מתה ולא גילתה להם כלום!

יום אחד יצאה הוראה שעל כולם לעשות קרחת ואני לא עשיתי זאת כי הייתי מאד גאה בבלורית שלי כילד.

הנאצים ריכזו את כולם במגרש הגדול והתחילו לעבור בין היהודים ולהוציא את מי שלא עשה קרחת.

הם ירו במקום באחדים ולאחרים ניפצו את הראש האחד אל השני.

ראיתי שאם לא אעשה מה שהוא יוצא מהכלל אני אמות.ברגע שעברו קרוב אלי שורות של יהודים שכבר

נבדקו זינקתי ועברתי לצד הבדוקים וככה חזרתי חי לאיזור המגורים,ברור שמיד רצתי לספר ועשיתי קרחת!

היה שם נאצי בשם בוסקאו אשר הצטיין בשני דברים:הוא היה בעל גוף מעוות לאחר שנפצע בחזית המזרחית,כלומר במלחמה ברוסיה.הוא הצטיין גם באכזריותו מעל ומעבר לאחרים.

יום אחד הוא נכנס לצריף שלנו ותפס קבוצת יהודים אשר לא נהגו במדויק כפי שהוא רצה ואני ביניהם.

הוא הרים מוט גדול והתחיל להכות על ראשי היהודים,מה שהציל אותי היתה העובדה שהייתי ילד קטן ולכן גם נמוך ויצאתי מיזה עם גולה על המצח בלבד בזמן שאחרים הוא ממש פתח להם את הראש. 

בקייץ 1944 החליטו הגרמנים שהגיע הזמן לחסל את מחנה בליז'ין ונשלחנו ברכבת  לאושוויץ!

בפרק הבא אספר לכם על אושוויץ-בירקנאו ועל פגישתי עם ד"ר מנגלה.  

כל הזכויות שמורות לסבא משה

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+

אושוויץ

בקיץ 1944 חיסלו הנאצים את מחנה בליז'ין ושלחו את כולנו ברכבות

לאושוויץ.

כולנו היינו לאחר מחנה העבודה בפיוטקוב ומחנה הריכוז בליז'ין כך

שידענו,לפי כיוון הנסיעה,לאן מובילים אותנו!

בדרך אבא שלי יזם ניסיון בריחה על-ידי חיתוך ריצפת הקרון ולרדת כאשר הרכבת עומדת

איפה שהוא ולשכב בין האדנים עד שהרכבת תתרחק.אז לרוץ ליערות אשר במרחק מה לצידי הדרך.

למרבה הצער התברר שעבר שם פס פלדה והמשורית שלנו יכלה לנסר רק עץ.

אבא הציע להמשיך ולנסר בכיוון שאין בו ברזל אבל רוב אנשי הקרון התנגדו לכך בנימוק

שאלו אשר לא יברחו יוצאו להורג כאשר הנאצים יראו שנוסר שם חור ברצפת הקרון.

ככה המשכנו לנסוע עד אשר הגענו לאושוויץ.צחוק הגורל הוא שאני כנראה היחיד שנותר בחיים מכל הנוסעים בקרון.

לאור העובדה שהגענו ממחנה ריכוז ולא מגטו לא עשו לנו הנאצים סלקציה[בעברית:מיון]

בכניסה לאושוויץ.כך קרה שילד כמוני שהיה אז בן עשר וכמה חודשים שרד את הכניסה

לאושוויץ, בפרט שעל-פי עצתו של אבא הצהרתי שאני בארבע שנים יותר מבוגר.

הגרמנים הכניסו אותנו למחנה אושוויץ 2 הנקרא בירקנאו שזהו מחנה ההשמדה.

היו שם מחנות מסודרים לפי ה-.A,B,C  

.לאחר מיון ראשוני בתוך המחנה קיבלנו מספר

על יד שמאל [למשל על ידי השמאלית חרוט B 2270  המספר

קבלת המספר פירושה היה שאין כוונה להרוג אותנו באופן מידי.

  היה מחנה של בית-החולים וצמוד אליו תאי-הגזים והמשרפות.

גוצ'ה נשלחה למחנה! שהיה מחנה נשים,ואבא ואני למחנה הגברים אבא הוצב לבלוק [מין מבנה מוארך] מספר 8 אם אינני טועה ואני לבלוק מספר 29 שכונה

בשם:קינדר בלוק ובעברית בלוק הילדים.בבלוק הילדים היו נערים עד גיל שמונה-עשרה.

רובם המכריע של הילדים היו יהודים והיה גם מספר קטן של ילדים רוסיים ופולניים-הכוונה ללא

יהודים!

מדי פעם הופיע ד"ר מנגלה הידוע לשמצה ובחר שניים או שלושה ילדים אשר נלקחו לניסויים

ואיש מהם אף פעם לא חזר אלינו.

אותנו היו רותמים לעגלה גדולה שנקראה "רולוואגן" ועליה העמיסו מה שרצו שנעביר ממקום אחד

לאחר.ליצולים העמידו את הגדולים והחזקים ביותר והשאר,כמוני,נקשרו עם לולאה בצידי העגלה וכך

משכנו את העגלה ורצנו לאן שהקאפו אשר השגיח עלינו והלך מאחורינו עם שוט בידו אמר שנלך.

כל יום קיבלנו מנת מרק אשר תמיד ביקשנו שיהיה סמיך ולא רק נוזל עכור ומנת לחם לאיש.

בגלל שעם העגלה הסתובבנו בין המחנות שהיו בבירקנאו ידענו הרבה על מה שקורה וגם השגנו,מדי פעם,עוד קצת מזון.

זכור לי שיום אחד עשו לנו מסדר. יהודי מבוגר שלא עמד ישר נלקח על ידי איש האס.אס למחלל והוכה עד מות כאשר הנאצי דפק את ראשו בקיר.למחרת אבא שלי נשלח לעבוד במטבח ואמר לי להגיע קרוב למטבח בכדי שהוא יוכל לזרוק לי קצת אוכל.עשיתי כדבריו וכאשר האוכל, כמה תפוחי-אדמה מבושלים, היה כבר בידי ראיתי שמתקרב אלי אותו הנאצי אשר ביום הקודם דפק את ראשו של היהודי החלש לקיר ורצח אותו.

חששתי לרע ביותר והחלטתי שלא אספר לו מניין יש לי את תפוחי-האדמה ואם ירצה שיהרוג אותי.

הבנתי שאין שום טעם לנסות ולברוח כי כדור אקדח ישיג אותי בקלות רבה.

נעמדתי וחיכיתי לנאצי שיבוא אלי וכאשר הגיע אלי הורדתי את הכובע והשתחוויתי  לו בהתאם להוראות.

 הגרמני הסתכל עלי,חייך והושיט לי בונבון,קיבלתי את הבונבון ופחדתי להכניס אותו לפה שמא הוא

מורעל אבל הגרמני שוב חייך ועמד על כך שאוכל את הבונבון ואני הכנסתי אותו לפה וזה היה באמת

בונבון.הוא אמר לי ללכת כאשר ידו מונחת על קת האקדח ואני הלכתי וחשבתי לי שעוד רגע אחטוף כדור בגב אבל הקפדתי שלא להסתכל אחורה שלא יתעלל בי על כך שלא סמכתי עליו.

בצורה כזאת נמשכו החיים כאשר מדי יום ביומו נאבקים לשרוד עד ליום הבא.

יום אחד החליט ד"ר מנגלה לעשות סדר ולמדוד את גובהם של כל ילדי בלוק הילדים ומי שלא יהיה מספיק גבוה ישלח לתאי הגזים.

מנגלה ריכז את כולנו והודיע שכל מי שגובהו יותר ממטר וחמישים ס"מ הוא בסדר.ניסיתי לשים חתיכות עץ בנעליים בכדי להרוויח עוד כמה ס"מ אבל ד"ר מנגלה הורה שכולנו נימדד ערומים ובלי נעליים.

הגובה שלי אז היה מטר ועוד 33 [שלושים ושלושה]ס"מ,על כן נבחרתי כאחד מארבעים ילדים אשר דינם נגזר!

הובילו אותנו לשער המחנה ומשם היינו צריכים להמשיך וללכת עד למשרפות.בדרך ליוה אותנו

ה"בלוק אלדסטה" שזהו הקאפו האחראי על הבלוק,בתרגום לעברית זה "זקן הבלוק".

"זקן הבלוק" שלנו היה גרמני אשר נשלח לאושוויץ באשמת רצח-הוא רצח את אשתו-לפחות זה מה שסיפרו עליו בבלוק.יחסית לקאפו אחרים הוא היה אנושי יותר ולא התעלל בנו כמו שעשו קאפו אחרים.

כאשר הגענו לשער היציאה מהמחנה עמד שם הוס שהיה אז מפקד אושוויץ כולו.הוא היה יליד העיר הגרמנית פרנקפורט אמיין וגם "זקן הבלוק" שלנו היה מאותה העיר."זקן הבלוק"  פנה למפקד אושוויץ וביקש לשחרר שני ילדים:אחד שהיה ילד יהודי מאותה העיר פרנקפורט וילד נוסף יליד הולנד אשר שימש כפילגש ל"זקן הבלוק".למרבה המזל מפקד אושוויץ היה במצב רוח טוב ואישר את בקשתו של "זקן הבלוק".היה ברור ששני הילדים שניצלו צריכים להודות למפקד אושוויץ שאישר את חזרתם למחנה.שניהם הודו לו ופנו אליו שכולנו,כול הארבעים ילדים עובדים בנאמנות ורצים עם ה"רולוואגן"

ועושים את המוטל עלינו על כן הם מבקשים ממנו להחזיר את כולנו למחנה ולבלוק הילדים.

הפניה הזאת הייתה מעשה מאד לא צפוי כי זה דרש אומץ לב בלתי רגיל,היה סיכוי סביר שהוא פשוט

יבטל את הסכמתו להחזיר את שני הילדים ולא יבטל את הוראותיו של ד"ר מנגלה הארור.

הקאפו הראשי של המחנה התערב גם הוא והזכיר שאפשר לשלוח אותנו לתאי הגזים בכול יום שהמפקד יר צה ולא דווקא באותו היום.מפקד אושוויץ נענה לבקשת הילדים וביטל באותו יום את הוראתו של מנגלה,ואני נשארתי בחיים ויכול לספר לכם על כך!

יום אחד שוחחתי עם גוצ'ה דרך גדר התיל החשמלית אשר הפרידה בינינו,בין המחנה בו נמצאנו לבין מחנה הנשים C ,ואני אמרתי שאני מאד רעב.גוצ'ה  היקרה לקחה חלק ממנת האוכל שלה

ודחפה אותה אלי מתחת לגדר החשמלית כדי שאוכל.זה היה מעשה יוצא דופן כי גם היא רעבה ללחם

וזה ביטא את יחסה האוהב אלי!

בכול בוקר היינו רואים אסירים אשר נמאס להם לסבול ונואשו מכול תקווה-הלכו אל הגדר החשמלית והתאבדו על ידי נגיעה בגדר.

באמצע חודש ינואר 1945 [כאשר לי מלאו 11 שנים] התקרב הצבא הרוסי לאושוויץ והנאצים הזדרזו

לפנות את המחנה ולהרוס את מה שיכלו כדי להסתיר עד כמה שיכלו את הזוועות והפשעים שעוללו שם!

יצאנו משם ברגל למשא בן מספר ימים אשר ידוע כצעדת המוות ועל כך אספר לכם בפרק הבא!

    

כל הזכויות שמורות לסבא משה

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+

צעדת המוות 

בינואר 1945 עם התקרב הצבא הרוסי,הנאצים פינו את אושוויץ והעבירו חלק גדול מאד מאסירי המחנה

בהליכה ברגל במזג אויר של שלג וקור וכמעט ללא מזון.השומרים הנאצים אשר הקיפו אותנו הוחלפו כל

ארבע שעות בעוד אנחנו המשכנו ללכת ללא מנוחה וללא מזון,הדבר היחיד שעמד לרשותינו היה השלג אותו בלענו במקום מיים.

בזמן שצעדתי בצעדה הזאת הייתי בן אחת-עשרה בדיוק.במהלך הצעדה הזאת נותקתי סופית מאבא

וכפי שנודע לי שנים מאוחר יותר הוא נורה על ידי אחד הנאצים ונפטר שלושה חודשים אחרי זה.

תמיד הייתי עם התחושה שאילו ידע שאני שרדתי היה מתאושש והיה נשאר בחיים! 

מי שלא יכול היה להמשיך ונפל או ניסה לנוח בכל צורה שהיא הוכה ואם זה לא גרם לו שיקום נרצח במקום.

כילד בן 11 עשיתי מאמצים עילאיים לשרוד ולהמשיך ללכת,במקום אוכל ושתיה הייתי מתכופף ובולע שלג.

הקושי היה שכל הזמן חששתי שלא אוכל לקום ולהמשיך ללכת עד שהגענו לעיירה הפולנית גלייביץ ושם הועלינו על רכבת משא ללא גג,המיועדת להובלת בהמות,כאשר עם העליה לקרון כל אחד קיבל כיכר לחם קטנה ומכות בכדי להידחס לתוך הקרונות.

במהלך הצעדה הזאת התפוררו הנעליים שלי והמשכתי ללכת כאשר כפות רגלי עטופות בסמרטוטים.

 

בקרון היה איתי חבר קרוב מאד, אשר היינו יחד עוד באושוויץ,הוא היה כבן שתיים עשרה וחצי-כלומר בשנה וחצי בוגר ממני ושמו היה מריש.

מריש היה בן העיר הפולנית טומשוב ובאושוויץ התידדנו והיינו עוזרים האחד לשני כמו אחים. ברכבת הזו נסענו במשך 12 יום ללא אפשרות לעשיית צרכים וללא אספקה של מזון ושתיה.האספקה הייתה שלג שירד עלינו ונאסף בכובעים ונאכל מיד. מהקרון שלי שהתחיל במצב שכולנו עמדנו לחוצים זה לזה ירדו בסוף הדרך שישה אנשים חיים ואני ומריש ביניהם. מה שעזר לנו לשרוד היו אנשים טובים שזרקו עלינו לחמים מהמעט שהיה להם וכן מוצרי מזון אחרים,

 

זה קרה במיוחד כאשר עברנו דרך צ'כוסלובקיה.תודתי לבני העם הצ'כי על חיי!

 

 

את מה שהגיע בצורה כזאת לקרונות תפסו האנשים וכמובן מי שיותר חזק היה מצליח להשתלט על יותר

לחם ושאר דברי-מאכל.

מריש ואני קבענו לנו דרך איך להשיג מעט מהאוכל והתחלקנו חצי-חצי בכל פרור לחם שהגיע לידינו.

אחד מאיתנו היה מתגרה במי שהחזיק בידיו כיכר לחם וכמובן היה חוטף מכות על רצונו לקחת מעט מהלחם

והשני היה מנצל את הרגע וקורע חתיכת לחם אותה חילקנו בינינו ,כמובן.

יום אחד מריש אמר לי שהוא נורא רעב ושנעשה מאמץ עילאי להשיג כיכר לחם שלימה.

משמעות הדבר היה לצאת למלחמה נגד החזקים מאנשי הקרון ועשינו זאת.מריש חטף כיכר לחם ומיד 

העביר אותה אלי ואני הכנסתי אותה למכנסיים שלי שהיו מאד רחבות עלי.הוא המשיך לספוג את ההתקפה

עליו עד שהתוקפים הבינו שהלחם כבר לא אצלו ואז נטפלו אלי ואני במהירות האפשרית העברתי את הלחם

למריש.מריש ראה שבסוף ישברו אותנו והוא הזמין בחור חזק במיוחד שנחלק את הלחם לשלושה חלקים שווים ושלושתינו נאכל אותו.אכלנו את הלחם וזה מאד חיזק אותנו.הצרה הייתה שמריש נפצע בהגנה על כיכר הלחם שלנו.הוא נשרט בווריד של ידו השמאלית והפצע הזדהם כך שנוצר פס אדום-כחול אשר עלה בהדרגה כלפי מעלה.

הקרונות הלכו והתרוקנו[את המתים היו זורקים מהרכבת]ובקרון שלנו נשארו רק שישה אנשים חיים,כולל אותי

ואת מריש.הגרמנים החליטו לצמצם את מספר הקרונות והעבירו אותנו לקרון אחר.

בקרון החדש היו מספר גברים צעירים אשר השתלטו על הקרון והם קיבלו לקבוצה שלהם אותי כיוון שהם

הכירו את הורי ובזכות זה גם את מריש.

מצבו של מריש הלך והחמיר מיום ליום עד שלילה אחד הוא נפטר כאשר אני מחזיק בו ומנסה למנוע זאת

ככל יכולתי.המילים האחרונות שלו היו אמא ומשה[כלומר אני].

הבחורים שהיו שם אילצו אותי לנעול את נעליו של מריש אותו אהבתי כמו אח ונאלצתי להסכים בפרט שאצבעות הרגליים שלי היו עם נקודות שחורות מהקור.

הרכבת הגיע לגרמניה למחנה זקסנהאוזן ושם הורדנו  ואותי לקחו לבית החולים של המחנה בו שכבתי וחיכיתי בכל יום שמא יקחו אותנו להשמדה בתור חולים.האיר לי המזל והרופא שם החליט לשחרר אותי מבית -חולים יום אחד לפני שכל החולים נשלחו למוות.

ממחנה זה נשלחנו ברכבת למאטהאוזן אשר באוסטריה ועל כך אספר לכם בפרק האחרון על חיי בזמן השואה!    

 

כל הזכויות שמורות לסבא משה

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+

מאטהאוזן-גונסקירכן והשיחרור

במחנה מאטהאוזן היו אנשים מכל הסוגים.יהודים אשר הגיעו לשם ממחנות קודמים כמוני ויהודים אשר

הובאו מהונגריה אשר בה שירתו מקודם בצבא ההונגרי ושימשו בעיקר כעובדי עזר עבור הגרמנים,כעת

כאשר הנאצים החליטו שהם כבר לא מועילים הביאו אותם למחנה הריכוז.

היו גם בני כול העמים שנשלטו על-ידי החיה הנאצית.היו ספרדים אשר נלחמו נגד השילטון הפשיסטי

של פרנקו וכאשר פרנקו ניצח ברחו לצרפת ומשם הובאו למאטהאוזן על ידי הגרמנים אשר כבשו את צרפת.

היחס לאסירים היה זוועתי והוטלו עונשים קבוצתיים על כל דבר ועל לא דבר.

לדוגמא הקאפו גילה אצל אחד האסירים מלח בכיסים כי הבן-אדם הצליח "לגנוב" קצת מלח שיוכל ללקק אותו

כאשר הרעב יהיה קשה מנשוא.

הנאצים השכיבו את כולנו על הרצפות וחייבו אותנו להתגלגל על הארץ עד שפירור המלח האחרון ישפך

מכיסיו של "הפושע"!

במקרה אחר כאשר אחד לא עמד ישר במסדר הוכרחנו, כול אנשי הבלוק,לעשות פול קום במהירות כאשר

מי שמפגר ליפול מקבל מיד מכות בשוט.

באחד המקרים הנאצי הילקה נער בשוט על ישבנו הערום וכאשר האומלל פלט מהישבן מרוב כאב

הוא הוכה על כך שליכלך את השוט עד שנרצח!

בשלב מסוים הועברנו למחנה אוהלים אשר נקרא:צלט לאגר.

במחנה האוהלים פגשנו ביהודים אשר הגיעו מהצבא ההונגרי ,כפי שסיפרתי מקודם.

במחנה האוהלים היו רק יהודים והוא נועד לזרז את השמדתינו בלי שום מאמץ והשקעה מצד הנאצים.

במחנה הזה היו מקרים שאדם נפטר מחולי או מרעב בערב ובבוקר מצאו אותו כאשר חלקים מגופו

חסרים כי הם נאכלו.

הבעיה הייתה שהאנשים אשר הגיעו מהצבא ההונגרי לא התרגלו עדיין לרעב ולסבל כמו שאנחנו

אשר באנו ממחנות ריכוז קודמים.

היה שם נאצי, סגן מפקד מחנה האוהלים, אשר הצטיין במיוחד באכזריותו הרבה.

זכורים לי מספר מקרים בהם ביטא זאת.

פעם תפס כמה נערים אשר ניסו לקחת מעט אוכל והוא קשר את ידיהם מאחור וגילגל אותם במורד הגבעה,

אחד מהם נשאר בחיים.

פעם אחרת התגנב יהודי אל המקום בו היה האוכל וניסה לקחת מעט מזון,הנאצי ירה בו בשלבים כאשר

האומלל חסר הישע שוכב על הארץ ומשמש מטרת אימונים לקצין האס.אס הארור.הוא נורה בכול יד ורגל

עד שנמאס לקצין הנאצי והוא סוף סוף הרג אותו.

יום אחד הרגשתי שאני כול כך רעב עד שלא איכפת היה לי למות אם אוכל לפני כן.

החלטתי לעשות מעשה והלכתי ישר אל הקצין הנאצי,מבלי לנסות ולהתגנב לשם,ופניתי אליו:

"אדוני הנכבד,אני רעב מאד אם תואיל לתת לי מעט אוכל?"הנאצי היה מופתע מאד ומילא את המסטינג

שלי במרק מתחתית הסיר וחתיכת לחם,כלומר באוכל אותו ביקשתי.הוא אמר לי שאני יכול ללכת ולחזור למקומי.

הלכתי תוך ביטחון שבטח אקבל כדור בגב והחלטתי שיהיה מה שיהיה אמשיך ללכת ולא אביט לאחור.

הגעתי אל שאר היהודים,ביניהם רבים מאלה שבאו מהצבא ההונגרי,והם הסתערו עלי וחטפו ממני כול

פירור  של מזון וכמעט שקרעו אותי לגזרים באותה הזדמנות.

הגרמני התחיל לירות וכולם ברחו חוץ ממני.

הגרמני קרא לי לחזור אליו ואני כמובן עשיתי מיד כדברו.הוא הושיב אותי על ידו ונתן לי מהאוכל של הגרמנים,לחם, מרק וגם חתיכת בשר והורה לי לשבת שם ולאכול על ידו.אכלתי היטב וחזרתי למקומי בין האסירים היהודים.

באמצע חודש אפריל 1945 הוציאו אותנו הנאצים ממאטהאוזן והוליכו אותנו  ברגל למחנה גונסקירכן אשר

קרוב לעיר האוסטרית לינס.בדרך לא חסרו לנו מיים כי ירדו גשמים ואכלנו כול מה שראינו בצידי הדרך:

עשבים,שבלולים והכול כמובן ללא בישול.

גונסקירכן היה אימפרוביזציה של הנאצים לזירוז השמדת היהודים.קיבלנו כול יום חתיכת לחם עבש ומיים

חולקו מטנקר ככה שכמות המיים הייתה מאד מצומצמת.בעיקר נהנינו ממי הגשם אשר ירד בשפע באותו

זמן.

בהיותינו בדרך בין המחנות פגשו בנו אנשי הצלב האדום והם הבטיחו שידאגו לנו.

הם קיימו את הבטחתם ושלחו חבילות מזון עבורינו.הגרמנים פתחו את החבילות והוציאו מהם דברים

שהם היו מעונינים בהם,את השאר חילקו למנות יותר קטנות[כך נשארו להם חבילות רבות] וחילקו את זה

בינינו.

בזמן החלוקה האנשים לחצו אחד את השני והיו כאלה שהתעלפו במאבק לקבל מה שהוא.הגעתי לבסוף

לראש התור וקיבלתי קצת ממתקים ושוקולד כמנה עבורי.לאט לאט אכלתי את מה שקיבלתי והייתי מאד

צמא.למרבה המזל ירד גשם ורצנו החוצה לאסוף מיים לשתיה.הותקפתי בדרך על ידי שני אנשים גדולים

אשר חשבו שנשאר אצלי עוד מה שהוא לאכול והחליטו לשדוד אותי.נלחמתי בהם ואחד מהם נשך אותי מאד חזק באצבע המראה של היד השמאלית שלי.

הנשיכה התמגלה והאצבע הלכה והתנפחה.ימים מספר אחרי כן שמענו יריות של תותחים ושומרי המחנה

נעשו מאד עצבניים.יותר מאוחר נסע מפקד המחנה בג'יפ עם דגל לבן ואז נודע לנו שהצבא האמריקאי

מנצח וקרוב מאד אלינו!השומרים הגרמנים ניסו לפתות יהודים להתחלף בבגדים,הגרמני יתן את מדיו

תמורת הסמרטוטים שלבש היהודי-ברור שאולי רק בודדים הסכימו לשטות כזאת.

המון האסירים הסתער על מחסני המזון ולא אחד נהרג במאבק להשיג מיד את המזון ורבים מתו כי

לאחר שנים של רעב אכלו ובלעו בלי חשבון.

בהיותי ילד קטן בן אחת-עשרה ומספר חודשים לא העזתי להשתתף במלחמות הללו וכמובן שגם לא אכלתי

את מה שלא היה לי.

למחרת בבוקר יצאתי מהמחנה ופגשתי חיילים אמריקאים אשר נתנו לי אוכל ושתיה-הגיעה שעת השיחרור!!! 

רופא צבאי אמריקאי טיפל באצבע שלי הנפוחה וריפא אותה.

ה-4.5.1945 לגבי נסתיימה מלחמת העולם השניה-כעבור עוד מספר ימים נגמרה המלחמה רשמית!

 

 

כל הזכויות שמורות לסבא משה

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+

8.מיד לאחר השחרור ממחנה הריכוז

ב-4.5.1945 שוחררתי על-ידי הצבא האמריקאי ממחנה הריכוז גונסקירכן אשר ליד העיר לינס שבאוסטריה.יצאתי לבוש סמרטוטים,למשל הייתי חייב להחזיק את המכנסיים,אשר היו קרועים לכול אורכם,בכדי שלא יפלו מעלי.

רופא צבאי אמריקאי טיפל בידי השמאלית אשר הייתה נפוחה מאד כתוצאה מהנשיכה שקיבלתי תוך ניסיון לשדוד ממני מזון על ידי שני אסירים יהודים מבוגרים.

החיילים נתנו לי אוכל ושתייה  והפנו אותי שאלך בכיוון העיר לינס אשר הייתה כבר תחת שלטון צבאי אמריקאי.

בדרך ראיתי בית של אוסטרים והרמתי אבן וזרקתי אותה לחלון הבית מתוך שנאה לכול דבר גרמני וזה כלל את האוסטרים.

פגשתי בקבוצה של יהודים מבוגרים אשר נכנסו לבית ולקחו כול מה שרצו,מזון ,בגדים וכו'.גם אני נכנסתי לשם ויהודי מבוגר עזר לי להוריד את הסמרטוטים שעלי,התרחצתי כפי שלא התרחצתי כבר שנים,ולבשתי בגדי ילד נקיים ובמצב טוב מאד.

משם המשכתי בדרכי לעיר לינס.בעיר היהודים היו נכנסים לבית והאוסטרים נתנו לנו מה שרק רצינו לקחת.

היה ברור שהם מפחדים שנקרא לחיילים האמריקאיים והם יבואו מיד לעזרתנו.

נכנסתי יחד עם עוד יהודים ואכלנו ארוחה מבושלת של אורז וקציצות  בקר ונהניתי מאד.

לקראת ערב המשטרה הצבאית האמריקאית התחילה לאסוף את היהודים אשר הסתובבו בעיר והעבירה אותם למחנה פליטים שהוקם ליד שדה התעופה הרשינג [אם אינני טועה בביטוי השם].

אותנו,הילדים,ריכזו בבנין גדול וצרפו אלינו עוד ילדים יהודים שנמצאו בשטח הכיבוש האמריקאי באוסטריה.היינו שם 228 ילדים מגיל 11 ועד 18 ,אני הייתי כמובן אחד הקטנים ביותר.

 

כל הזכויות שמורות לסבא משה

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+

9.הנוקמים הצעירים

רוכזנו בשדה התעופה הרשינג  והאמריקאים דאגו לנו למזון ומינו עלינו מנהל שהיה איטלקי אנטי-פשיסטי.

כול בוקר היו מביאים שבויים גרמנים אשר תפקידם היה לנקות עבורנו את החדרים ושאר עבודות עזר.

היו לנו שתי בעיות:1.המזון לא היה מי יודע מה,רק אוכל בסיסי שלא נרעב.

2.אולי ידוע לכם שאנשי האס.אס היה להם סימון מיוחד מתחת לבית השחי אשר נקבע שם בקעקוע כמו המספר על ידי השמאלית,האמריקאים שאלו את השבויים הגרמנים מה היה תפקידם ולפי מה שענו נהגו בהם!

איש לא טרח לבדוק האם יש סימון של אס.אס מתחת לבית השחי של השבוי, דבר שיש בו כדי להוכיח שהוא איננו חייל פשוט אלא נאצי מאנשי האס.אס!

הדבר בעל הערך הרב ביותר אז לא היה כסף אלא סיגריות אמריקאיות!

אנחנו החלטנו לשחד את הממונה עלינו שיבדוק את כול החיילים הגרמנים שהגיעו האם מי מהם הוא איש אס.אס ואם כן ידווח על כך לשלטונות הצבא האמריקאים ואותו איש אס.אס לא ישוחרר תוך חודשים מספר אלא יכלא לזמן ארוך יותר בהיותו פושע מלחמה.

כפי שכבר ציינתי המזון שקיבלנו היה פשוט ובסיסי ולא כלל ממתקים,שוקולד וירקות טריים.

את הירקות השגנו כאשר הלכנו בקבוצה לכפר הקרוב ולקחנו מגינות התושבים האוסטרים כול מה שרצינו.הם כמובן התלוננו בפני השלטונות האמריקאיים.

הבעיה הייתה איך משיגים   סיגריות אמריקאיות ושוקולד וממתקים עבורנו.

לשדה התעופה היו מגיעים מטוסי תובלה אשר הביאו מנות קרב עבור החיילים האמריקאיים.

נהגנו להתקרב בלילה,בזחילה,ולחטוף חבילה של מנות קרב,מיד היינו מפרקים אותה ורצים חזרה למקום המגורים שלנו.הדבר נעשה,לרוב,בקבוצות של ארבעה נערים-החבילה הגדולה הייתה מורכבת מארבע חבילות משנה.

היינו משלמים למנהל והוא תפס אנשי אס.אס לא מעטים.קרה מקרה מיוחד שאחד הנערים זיהה נאצי אשר התעלל בו במחנה הריכוז מטהאוזן עליו סיפרתי לכם באחד הפרקים הקודמים.

שילמנו הון למנהל הנכבד והוא הכה את הנאצי כאשר כולנו מסתכלים ונהנים.

אחרי כן הגיע חייל שחור שאחיו נרצח במטהאוזן [ידוע על כמאה שבויים אמריקאיים שנרצחו במטהאוזן לקראת שחרור המחנה בידי האמריקאיים],

וחייל זה הסכים להושיב את הנאצי על מנוע הג'יפ שלו ואנחנו נזרוק אבנים על הנאצי כדי שייפול מהג'יפ  ויידרס ב"תאונה".

מי שהוא הזעיק את המשטרה הצבאית האמריקאית והם עצרו את החייל השחור והקיפו את הפושע הנאצי בטבעת שהגנה עליו.אנחנו היקפנו את הפושע הנאצי המוקף ביחד עם השוטרים הצבאיים המקיפים אותו.

בסוף בתיווכו של המנהל שלנו הלכנו כולנו למפקד האמריקאי הבכיר במקום

ושיטחנו בפניו את טענותינו כלפי הפושע הנאצי.

הנאצי הוצא להורג בתלייה בעיר לינס הקרובה.

יום אחד באנו בקבוצה גדולה ופרצנו מחסן גדול עם מנות קרב והשומרים ירו לעברינו ואחד הנערים נהרג.

פעם אחרת נעצרו שנים עשרה נערים באשמת ניסיון לגניבת מנות קרב אבל עד שהשומרים הביטו ימינה ושמאלה כולם ברחו.

הגיע הזמן בו לאמריקאים נמאס מאיתנו והם העבירו אותנו למחנה סגור בניהול של שני קצינים יהודים אמריקאיים.

המשך יבוא!

 

כל הזכויות שמורות לסבא משה

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+

10.הפגישה עם חיילי הבריגדה הארץ-ישראלית

החיים במסגרת הסגורה לא היו נעימים במיוחד בלשון המעטה.ראינו שיש לנו רק את המינימום ההכרחי ולא שום מותרות,כגון ממתקים ופירות וכו'.

בחרנו בכמה נערים מהבוגרים יותר והם פנו בשמינו אל שני הקצינים

היהודים-האמריקאים וביקשנו מהם שידאגו לנו לשיפור התנאים.

הם השיבו שזה לא פשוט ולא מגיע לנו ואין לנו לצפות לשום שיפור.

הנציגים שלנו ביקשו שאם הם אינם יכולים לעזור לנו אז שיאפשרו לנו חופש

תנועה ואנחנו כבר נשיג את כול הדרוש לנו.

תשובתם הייתה שאנחנו חבורת פושעים צעירים ואם אנחנו רעבים שנאכל עשב,זה נאמר באידיש כפי שכול השיחות שלנו עם הקצינים

היהודים-אמריקאים התנהלו.היינו מאד נרגזים והתחלנו לחשוב מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב ולהשתחרר מעולם של הקצינים הללו.

באותם רגעים עלו אלינו מבחוץ מספר נערים נלהבים וסיפרו שהגיעו חיילים יהודים מארץ-ישראל.

רובינו הגבנו "למה כבר אפשר לצפות מחיילים יהודים?"השווינו אותם לקצינים היהודים-האמריקאים!בכול אופן מספר נערים נרגשים סיפרו להם על מה שקרה

בינינו לבין הקצינים זמן קצר לפני בואם של חיילי הבריגדה אלינו.

אחד מחיילי הבריגדה תפס את הקצין,ששלח אותנו לאכול עשב אם אנחנו רעבים,ואמר לו:"מזלך שאתה נמצא בשטח הכיבוש האמריקאי כי אחרת הייתי

הורג אותך במכות.איך אתה מעז לומר לילדים שניצלו מידי הנאצים שיאכלו עשב !"

הוא פנה אלינו ובקש שכולנו נתאסף כך שיוכל לדבר עם כולם ביחד.

הוא הזמין אותנו שנצטרף אליו ואל חבריו וכך נעלה לארץ-ישראל איפה

שידאגו לנו ולא יחסר לנו מאומה.אז הוציא דף ניר והזמין אותנו להירשם

לעליה לארץ-ישראל.נרשמו ילדים בודדים והשאר מחאו לו כפיים אבל לא

היינו מוכנים להתחייב לכלום.

החייל הארץ-ישראלי הכריז שהוא מפסיק את ההרשמה ורק בעוד שלושה

ימים הוא יחזור עם משאיות להובלת נוסעים וכול מי שירשם ויעלה על המשאית יקבל במקום חבילה של שלושה ק"ג  ממתקים.בנוסף לזה על המשאית יהיו לחם וקופסאות שימורים שיכילו מכול טוב.

החיילים מהבריגדה נפרדו מאיתנו ואמרו שישובו בעוד שלושה ימים כפי שהבטיחו לפני כן.

המשך יבוא!

 

 

 

כל הזכויות שמורות לסבא משה

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+
11.מאוסטריה לאיטליה 11.מאוסטריה לאיטליה עברו שלושה ימים בהם פקפקנו האם חיילי הבריגדה הארץ-ישראלית באמת ישובו ויביאו איתם מזון וחבילות ממתקים כפי שהבטיחו.האם באמת אפשר לסמוך עליהם? אחד הנערים נכנס כולו נרגש ומספר שהנה הגיעו משאיות מלאות בכול טוב ואיתם החיילים שהיו כבר אצלנו וביניהם זה שהתרגז כול כך על הקצין היהודי-אמריקאי שהציע לנו לאכול עשב באם אין לנו די אוכל. כולנו,פרט לבודדים,נרשמנו אצל חיילי הבריגדה ותוך זמן קצר עלינו על המשאיות וכול אחד ברגע שעלה למשאית קיבל חבילה בת שלושה ק"ג של ממתקים.במשאית עצמה היה מכול טוב,לחם טרי,קופסאות שימורים של בשר,סרדינים ולפתנים שונים והכול זמין לכולנו,מי שרעב שיאוכל. הוסבר לנו שבשלב זה אנחנו נוסעים לאיטליה ובדרך אפשר לדבר ולשיר באופן חופשי,רק כאשר נגיע לגבול שבין אוסטריה לבין איטליה נצטרך לשמור על שקט מוחלט כי הם מעבירים אותנו בתור חבילות של ציוד ולא בתור בני אנוש. ככה עברנו את הגבול מאוסטריה לאיטליה והמשכנו לנסוע חופשיים וניזונים מכול טוב. הגענו למחנה צבאי גדול בעמק בין הרים[למקום קראו טלביזיו אבל ספק רב שאני אומר את השם נכון-כנראה זה דומה]. המחנה הצבאי היה כולו של הבריגדה הארץ-ישראלית ואנחנו קיבלנו יחס נפלא. עמדתי בתור לקבלת טבלת שוקולד וכאשר קיבלתי אותה והתחלתי לאכול נעמדתי מיד בסוף התור לקבלת עוד טבלת שוקולד. חיילי הבריגדה ויתרו על מנות השוקולד שלהם וחילקו אותן לנו.בכלל התנאים היו מצוינים.הייתי אז בן אחת-עשרה ומספר חודשים,יום אחד טיפסתי על משאית גדולה והתחלתי לשחק בידיות השונות אשר לא ידעתי למה הן מיועדות,ככה הצלחתי לשחרר את המעצורים והמשאית החלה לנסוע במורד. למזלי אחד החיילים ראה שמשאית נוסעת בכיוון לקיר ולא רואים את הנהג,הייתי קטן מדי בכדי להגיע לחלון שליד הנהג.החייל זינק על הקבינה של המשאית והצליח לעצור אותה מטרים מספר מהקיר.ברור שקיבלתי על הראש והוסבר לי כמה מסוכן מה שעשיתי. אחרי כמה ימים יצאנו שוב לדרך לכיוון העיירה סנטה מריה שם החליטו אנשי הבריגדה להקים פנימייה לילדים ניצולים וקראו לה "אודים",על שם אוד מוצל מאש. בדרך ישננו במחנות צבא אשר היו של הבריגדה או של יחידות בריטיות שהיה בהן אחוז גבוה של חיילים עבריים מארץ-ישראל. באחד המחנות פגשתי בחייל יהודי אשר שוחח איתי והתברר שמוצאו גם כן מפולין כמוצאי ובהמשך השיחה התברר שאנחנו קרובי משפחה רחוקים. למיטב זכרוני אמה שלו הייתה בת-דודה של סבתא שלי מצד אימי. הוא נתן לי מתנות של בגדים וכסף ואמר לי שכאשר אגיע ארצה וישאלו אותי האם יש לי משפחה אתן את הפרטים שלו והוא ייקח אותי אליו הביתה כאילו הייתי בנו.הודיתי לו ושמחתי מאד שאינני בודד בעולם. המשכנו במסענו באיטליה עד שהגענו לעיירה סנטה מריה ושם פגשנו בעוד ילדים ובני נוער,בנים בנות, אשר נאספו על ידי אנשי הבריגדה. חולקנו לקבוצות לפי מין ולפי גיל.כולנו היינו בני אחת עשרה עד שמונה עשרה. הייתה קבוצה נפרדת של בנות ואני צורפתי לקבוצת הקטנים ביותר שקיבלה את השם קבוצת הצברים. המשך יבוא! כל הזכויות שמורות לסבא משה

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+

12.קבוצת ה"צברים"

12.קבוצת ה"צברים"

קבוצת הצברים הייתה קבוצת הילדים הקטנים ביותר בבית הספר "אודים" אשר הוקם בעיירה סנטה-מריה אשר באיטליה.

היו לנו שני מדריכים חיילי הבריגדה הארץ-ישראלית אשר טפלו בנו ודאגו לכול צרכינו. קיבלנו אוכל ובגדים סיפקו לנו במסגרת המוסדות היהודיים,כמו הג'וינט,ועוד.

אחד המדריכים שלנו שהיה אז כבן עשרים הכרתי בשם טדי ולפני כעשר שנים דיברתי איתו בטלפון עם פרופסור טדי  והוא סיפר על מה שאמר לו בזמנו הילד הכי קטן מוישלה ואני צחקתי ואמרתי לו אדוני הפרופסור אתה מדבר עם אותו מוישלה.

המדריכים מהבריגדה לימדו אותנו עברית וקצת חשבון ובכלל חינכו אותנו.

למשל למדנו להתאגרף  ובמקום ללכת מכות יכולת להזמין את יריבך לקרב אגרוף.התנאי היה שלא יהיה הבדל ניכר בגיל ובמשקל בין שני המתאגרפים.

היה ילד מעט גדול ממני אשר עוד בהיותינו ביחד באושוויץ הוא התלונן עלי בפני קאפו פולני והקאפו הכה אותי עד אשר נזל לי דם מכול הפנים כולל מהלחיים.

ניצלתי את ההזדמנות והזמנתי אותו לקרב אגרוף.

המדריכים שלנו התפלאו ואמרו לי שלא כדאי לי,הוא בוגר ממני בשנתיים ובעיקר כבד ממני.אני עמדתי על דעתי והוא לא העיז שלא להסכים מפאת הבושה הכרוכה בכך.

הקרב נפתח ושנינו חבשנו כפפות אגרוף והלכנו האחד לקראת השני.

המדריכים התפלאו שהילד השני כיסה את פניו כאשר אני התקרבתי אליו בעוד שאני הלכתי חופשי לגמרי.

כאשר הגעתי עד אליו הורדתי את הכפפות והסתערתי עליו בידיים חשופות.

המדריך זינק מיד והפריד בינינו תוך שהוא מגן על הילד ההוא שאני אפסיק

להכות ולשרוט אותו.

הייתה גם קבוצה של נערות ואני הייתי ביחסים טובים עם אחדות מהן ובפרט עם נערה ששמה היה בתיה.

הדוד שלי,אותו פגשתי באיטליה,בא לבקר אותי והביא לי ממתקים וכסף.הוא פגש גם את בתיה וגם אותה כיבד בשוקולד ועוד.

היינו שם כמה זמן ואז הסוכנות היהודית השיגה אישורי עליה לארץ עבור הילדים הקטנים ביותר-עבור קבוצת הצברים.

עלינו לארץ-ישראל כעולים עם תעודות עליה ועל כן חוקיים.

בסיפור שלי על "בית הספר ואני כילד ניצול שואה" סיפרתי שהגעתי ממחנה המיון בעתלית לבאר-טוביה ושם קיבלה אותי משפחה נהדרת אשר התגוררתי אצלם ועזרתי בעבודות המשק תוך לימודים בבית הספר.אזכיר כאן דבר שלא ציינתי  בסיפור ההמשך של בית הספר ואני כילד ניצול שואה.

בהמשך כאשר הייתי אצל הדוד שלי הכרתי ולמדתי לחבב מאד את בנו אשר היה ברמת הכובש כאיש הפלמ"ח.

הוא התאהב בנערה וכאשר בא להציג אותה בפני הוריו היא מיד חיבקה את אבא שלו כי הכירה אותו מאיטליה:שמה היה בתיה והיא נישאה לבן שזכה באישה נפלאה.  

כל הזכויות שמורות לסבא משה

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+

13.בית הספר ואני

בשנת 1945,חודשים מספר אחרי ששוחררתי מידי הנאצים עליתי לארץ ישראל.

לאחר מיון ראשוני בעתלית נשלחתי ביחד עם עוד ילדים ניצולי שואה למושב באר-טוביה.שם חולקנו למשפחות כאשר ציפו מכל ילד שילמד ויעזור בבית של המושבניק שקיבל אותו.

הייתי אז בן אחת-עשרה וחצי וקטן בעקבות מה שעברתי בשואה.

מר חיים קיבל את הילד הכי קטן בקבוצה וזה היה מוישלה  כלומר אני.

נרדמתי עוד בזמן שעסקו בפיזור הילדים ומר חיים הביא אותי לביתו על הידיים ושם הפשיטו אותי  והשכיבו אותי לישון.

זה היה בראשית שנת הלימודים והוחלט לצרף אותי לכיתה ד',כך אהיה מופסד רק  שנתיים בעקבות

העובדה שלא למדתי שום לימודים מסודרים עד אז ורק מעט חשבון ועברית על-ידי מדריך מחיילי הבריגדה הארץ-ישראלית.

עוד באותו יום הכרתי את המורה של כיתתי,כיתה ד',וראיתי אותו סוטר לילד עולה מסוריה עד שלילד נזל דם מהאף.

זה הזכיר לי את המכות שקיבלתי במחנות והגבתי בכך שארגנתי את ילדי הכיתה לרקוד על גג הכיתה ולא לאפשר למורה המכה ללמד.

המורה פנה למנהל בית-הספר והתאונן על הילד החדש אשר אינו מבין כלום ורק מפריע בשיעורים.

הוחלט להוריד אותי לכיתה ג'.

באם זה יעניין  אתכם  אמשיך את הסיפור.

כל הזכויות שמורות לסבא משה

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+

14.ד-ג-ה

כזכור לכם הורדתי כמו טיל מכיתה ד' לכיתה ג' כאשר אני מבוגר בשלוש שנים משאר ילדי הכיתה הצברים.

עבר חודש והמנהל קיבל דיווח מהמורה של כיתה ג' שהתלמיד החדש אשר הגיע אליה בתור ילד פחות או יותר מפגר,כלל וכלל איננו כזה.

המורה אמרה למנהל שאני ילד נבון בעל תפיסה טובה ורק יש לי פערים אדירים שלא למדתי באופן מסודר בשום מקום.

המנהל,אשר היה אדם מאד חכם ובעל לב חם,התחיל לחקור מה קרה כאן!עד אשר הוא ידע את כול הסיפור על המכות ועל התגובה שלי.

הוזמנתי לשיחה אצל המנהל והוא התרשם ממני,והחליט מה לעשות איתי.

המנהל אמר לי:"אתה יודע שאינני יכול להחזיר אותך לכיתה ד'?" עניתי  לו שאני יודע והוא החליט להעלות אותי לכיתה ה' תוך שהוא מסביר לי שאין שום סיכוי שאצליח לסיים את כיתה ה' באותה השנה.

אצטרך להשאר שנה בכיתה ה' ועלי לקבל זאת ולא להתאכזב,בשנה הבאה יהיה לי יותר קל כי אלמד את החומר בפעם השניה.

כך עליתי לכיתה ה' עוד באותה שנת לימודים ראשונה שלי.

שמחתי לעלות לכיתה ה' והחלטתי לעשות את כל מה שאוכל בכדי לסיים את כיתה ה' בהצלחה באותה השנה וזאת בניגוד להערכתו של המנהל הנכבד.

המשך יבוא ידידי האהובים!

כל הזכויות שמורות לסבא משה

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+

15.לימוד מוגבר בכיתה ה'

למדתי בתקופה ההיא כפי שלא למדתי מעולם,לא לפני כן ולא אחרי כן.המשפחה הנפלאה ששהיתי אצלם נהגו בי כמו בילד ביולוגי שלהם.

הרגשתי שאני מוקף באהבה ויחס חם.הם לחצו עלי שאעזור פחות במשק ובמקום זאת יהיה לי יותר זמן ללימודים.התחברתי עם אחד הילדים,מבני המקום,אשר הצטיין בלימודיו והוא הסכים לעזור לי.

הייתי מבלה שעות אצלו והכנו שיעורים ביחד.

בינתיים מלאו לי שתים עשרה וחגגו לי יום הולדת בצורה שליבי נפעם ליחס הנפלא לו זכיתי.

לאט ,לאט התחלתי להבין על מה מדברים בכיתה ונהיה ברור שאני תלמיד מעל לממוצע ומובן

שאינני מתעתד להישאר שנה.

יום אחד הגיע אוטובוס של אגד וממנו ירדו גבר ואישה אשר באו במיוחד אלי.

הגבר היה מוכר לי כחייל הבריגדה  הארץ-ישראלית אותו הכרתי באיטליה בדרכי לארץ-ישראל.

בזמנו כאשר פגשתי אותו באיטליה התברר לנו שהוא קרוב רחוק שלי מצד אימי,אימו הייתה בת-דודה

של סבתא שלי מצד אימא.הוא נתן לי אז כסף ואחר כך בא מדי פעם לבקר אותי בסנטה מריה שם ריכזו חיילי הבריגדה את הילדים ולימדו אותנו עברית,חשבון ובכלל כללי התנהגות.  

הוא הזכיר לי שכאשר נפגשנו באיטליה הוא הזמין אותי לבוא אליו והוא רוצה לגדל אותי כמו בן שלו.

אמרתי לו שכאשר הגעתי לארץ ושאלו אותי אם יש לי כאן משפחה אמרתי שאין לי כי הוא לא בא לעתלית לקחת אותי ואני לא רציתי להיות לטורח עליו ועל משפחתו.הוא סיפר לי שרק לפני זמן קצר הוא השתחרר מהצבא הבריטי וחזר ארצה ומיד התחיל לחפש מה קרה איתי ואיפה אני נמצא עד אשר מצא אותי בבאר-טוביה.הוא הציג בפני את אשתו,זו האישה אשר באה ביחד איתו.

אמרתי לו שטוב לי בבאר-טוביה ואני ממש מאושר כאן,גם ציינתי בפניו שיש למשפחה סוס ומדי פעם כאשר הסוס לא מועסק אני רוכב עליו להנאתי.

הקרוב שלי הבטיח לי שגם אצלו בשרון הוא ידאג שכל שבוע יעמוד לרשותי סוס לרכיבה לפחות לשעה בשבוע.

בהיותו חבר אגד אוכל גם לנסוע חופשי ולטייל בארץ כאשר אגדל ואתאקלם קצת יותר.

בסופו של דבר שוכנעתי לעבור לביתם של בני משפחתי בשרון,עברתי,כמובן גם לבית-ספר אשר

בכפר-מלל ושם המשכתי ללמוד בכיתה ה'.

המשך יבוא

כל הזכויות שמורות לסבא משה

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+
עבור לעמוד
, ,
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
הגיל השלישי
בחר
בחר