לא לפחד מהפחד

לפחד שלי שלום.

אני כותבת לך אחרי המון זמן שאני מנסה למזער אותך, לקמט אותך לפיסות קטנות , כל רווח ועומק שבך , לתוך קופסאת גפרורים דמיונית בראשי.

המון זמן לא בקרת כאן ואני מאמינה שיותר מכרטיס אורח בנסיבות חגיגיות לאיד לא תכנס לכאן יותר.

זוכר?

איך היית מגיע אליי לפני כל החלטה חשובה,מחשבה הכי פשוטה.

גורם לי לקשור קשרים סביב כל המחשבות עד שלא נותר לי אויר להחליט.

היית מגיע. בהפתעה. לא נוקש, מתעקש.

נכנס ומתיישב במרום מחשבתי ובכל פעם שהלהבה הייתה בוערת היית מוסיף שמן דאגות משלך.

"אל תנסי יהיה עוד זמן" " אל תקשיבי הוא לא טוב בשבילך".

משפטים ארורים שנלקחו בכל כך הרבה משמעות ואני שואלת את עצמי איך זה.?!

איך הצלחת בכל פעם לעבור את ולהסתנן במשפך קלילי לזרימת ממחשבותיי, לתקוע יתד בעורי הקשה שעברו חקוקו על עצמותיו ולהשאר שם שנים.?!

אני זוכרת שבכל פעם שהרגשתי שהנה, מגיעה ההזדמנות שלי להצליח היית מכניע אותי בהיסוסים וכרסום ציפורניים.

גם כשעמדתי על בימת הפסטיבל בגיל 8 , מגשימה את חלומי לרקוד ולשיר לצלילי אקרודיון וכובע, הסתננת כמו גנב אל תוך פי וגרמת לי לבלוע את הרוק המילים ולהקיא את הבושה.

בכל פעם שהייתי מתכוננת לחגוג מסיבה גדולה ושתף את כל החברים, היית מופיע שעה לפני , מקלקל את הכול ושובר את הכלים.

כשהתאהבתי, אני מאמינה שהיית גם שם.

בעיניים.

מחכה לשנייה הנכונה, לדקה הרגישה כמו עדשה ומתפרץ בפצעים עמוקים של חוסר בטחון, תלות ונואשות שמישהו לעזאזל יראה כמה טוב לאהוב אותי.

במשך השנים השתלטת גם על הצל שלי. 

מיותר לציין שהיית מחובר אליי לכל מקום.

תדמית המצליחנית החזקה הייתה אפופה בבורות עמוקים של פחד מהנאמר ומהייעשה.

כשהבטתי במראה, לא יכלתי לסבול את עצמי. את הפחד שבי.

אז החלטתי לשתק אותך.

בלעתי כמויות של אמונה והקאתי אינספור דמעות ומחסומים.

שחררתי בכוח אינסופי ולמדתי לשרוד לבד.

ניקיתי מעצמי חותמות מלוכלכות שהשארת בי ולמדתי להתענג על הסיכון.

עכשיו כששקט כאן אחרי שנתיים כמעט של עבודה עצמית, למידה, לקחים והבנה אפילו למדתי לחבב אותך.

מתגרה בך בשעות הקטנות של הלילה במחשבות עצובות שמזמינות אותך ואתה.... כמובן מגיע.

ההפתעה לא מאחרת מלבוא כשאני ניצבת מולך מלאת אור ושפע של האשמות שהודפות אותך בחזרה לחור השחור ממנו הגעת.

כשאני מתהלכת ברחוב ואני מכירה פרצופים אני מבחינה בך.

מריחה אותך מקילומטרים. מזהה את הכאב שיושב שם ומרחמת.

הייתי גם שם.

מתחת לעין מעושנת וחיוך מושלם אתה נוזל החוצה.

אולי גם לך נמאס.

אני כותבת לך כדי שתדע שלמדת אותי שיעור חשוב בחיי: לא לפחד מהפחד.

לא פוחדת ממך יותר, אני ויתרתי אז כדאי שגם את תוותר.

אין לך מה להשאר או לבדוק אם אתה  חסר.

ידעת שהרומן הזה ביני לבינך עתיד להגמר.

זה לא אתה.. זאת אני.

קשה לי .. נקרא לזה.. יחסים עם רגש כמוך.. דמיוני.

עכשיו כשהכול נאמר אני בטח לא אשמע עליך מחר.

אולי אצל מישהו אחר זה גם כל כך נגמר.

 

כל הזכויות שמורות: אור-טל ביבאס חיים 2012

הנושא נעול
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
המכתב שלא נשלח